חמש הערות על "המקום אשר יבחר ה'"

נסעתי השבוע בכבישי הצפון, שבעקבות המצב הביטחוני הפכו ל"חשׂוכי ווייז", וחשבתי על בית המקדש. התורה מצווה אינספור מצוות שקשורות בבית המקדש, אך מיקומו המדויק לוט בערפל - "המקום אשר יבחר ה'". התורה חוזרת על הביטוי המסתורי הזה לא פחות מ־16 פעמים בפרשת השבוע, אך מסרבת לתת לו נ"צ מדויקת.

חמש הערות על המקום הזה, שהפך בינתיים מוכר וידוע, וזוכה בחודשים האחרונים לתשומת לב תקשורתית מיוחדת.

1

"חופש דת" - העובדה שבמקום שבו עמד בית המקדש יש הגבלות דתיות ליהודים, היא אבסורד בלתי נתפס. רבים מהעולים להר טוענים בצדק שזו הפרה של חופש הדת, שאמור להיות נהוג במדינה דמוקרטית. עם זאת, אזור הר הבית מספק כבר שנים רבות נייר לקמוס אמין לכנות הטענות ולאמינותן. מי שדורש "חופש דת" ליהודים ברחבת הר הבית, אך באותה נשימה מתנגד לשוויון זכויות לנשים ברחבת הכותל ומוכן להשלים עם ההשפלה שעוברות שם נשות הכותל בכל חודש כבר עשרות שנים, אינו רוצה "חופש דת" או דמוקרטיה, אלא רק רוצה להשתמש בהם לצרכיו.

2

"איסור הלכתי" - רבים טוענים בצדק, שהאיסור ההלכתי הגורף שהיה נהוג בעבר בעניין עלייה להר הבית, השתנה לאור הממצאים המדעיים, הארכיאולוגים וההיסטוריים, ובימינו הדבר מותר משום שניתן לקבוע בוודאות מהם האזורים שבהם לא עמד בית המקדש. זו טענה חזקה ומשכנעת, ועדיין קצת צורם לשמוע אותה כשהיא מגיעה מאנשים שדוחים בתוקף כמעט כל שינוי במרחב ההלכתי, שמתבסס על תובנות מדעיות או היסטוריות. מי שמוכן לעלות להר הבית כשמה שמציל אותו מאיסור כרת זה ידע מדעי, אבל לא מוכן לוותר על המנהג להפריד בין אכילת דג לאכילת בשר אף שהידע המדעי שבידינו מבהיר שהסכנה שממנה חששו חז"ל כשאסרו זאת אינה קיימת, מבהיר שמה שעומד לנגד עיניו ובראש מעייניו אינו חומרת האיסורים או שמירת ההלכה.

3

"הבערת המזרח התיכון" - אני מתעצבן בכל פעם מחדש כשאני שומע את הקולות המזהירים ששינוי הסטטוס־קוו בהר הבית יבעיר את המזרח התיכון. למי שלא שמע חדשות ב־100 השנים האחרונות - המזרח התיכון עולה בלהבות. מעשי רצח וטבח היו פה עוד כשהר הבית לא היה בידינו, וקשה לקשור בין הטבח הנורא שעברנו השנה לבין איזה שינוי מינורי בהר הבית. עם זאת, גם כאן קשה שלא להבחין בחוסר היושר והכנות של חלק מהעולים להר. אותם אלו שמבקרים את ראשי המערכת כשהם מעיזים לומר שבכוחם להתמודד עם האיומים בציר פילדלפי או עם הבעייתיות שבשחרור אסירים, ומציעים במקום זה להקשיב לתרחישי אימה שיתרגשו עלינו אם נסכים לעסקה, דוחים בקלילות את תרחישי האימה שמהם חוששים אותם ראשי מערכת הביטחון. מה שמעורר את הרושם שהחששות ביטחוניים משמשים גם הם בסך הכל עוד כלי למאבק פוליטי.

4

"ריבונות" - רבים מהעולים להר מצטטים את אמרתו המפורסמת של אצ"ג כי "השולט בהר הבית שליט על הארץ כולה". גם כאן הדיסוננס זועק לשמיים - איך אפשר להאמין ב"ריבונו של עולם", וגם לנסות להשליט ריבונות? מי שמאמין שהבית שעמד על הר המוריה הוא בית ה', מבין שבמקום הזה לא תיתכן ריבונות אנושית. ארץ ישראל היא מקומו של הקב"ה. "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג) אומרת התורה, וחז"ל קבעו כי "ירושלים לא נחלקה לשבטים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כו, ע"א). שיח הריבונות הוא חילוני במהותו. יראי ה' מבינים מי הריבון האמיתי ומבינים גם עד כמה שתלטנות ריבונית דוחקת את רגלי השכינה.

5

"הפגנת ריבונות" - התלמידים שלי יודעים שאני לא מרשה לצלם תפילות. בכל שנה אני מבקש מצוות המדיה של המכינה שלנו, שלא להעלות לרשתות החברתיות תמונות של חבר'ה מתפללים. נוכחות של מצלמה הופכת כל ספונטניות לפוזה. רגע פנימי ואותנטי הופך להיות בבואה של מי שמסתכל עלי מבחוץ. את השאלה "מה אני עושה?" מחליפה השאלה "איך אני נראה?" ואנחנו, שכל כך קשה לנו להתפלל גם ככה, לא יכולים להרשות לעצמנו להחליף רגע של עמידה לפני ה' ברגע של דוגמנות מול הצלם. מהות הקדושה היא שלא משתמשים בה לצרכים אחרים. בילדותנו היינו משתמשים בספרי טלפונים כדי להגביה את מושב הכיסא, אך לא היה עולה בדעתנו לעשות זאת באמצעות חומש או סידור. "הנרות הללו קודש הם", ולכן "אין לנו רשות להשתמש בהם". כשעולים להר כדי "להפגין" דבר מה - לקהל הבוחרים, לכלל ציבור, לאומות העולם או לתקשורת, מקום המקדש הופך כלי, מכשיר או אמצעי. להר הבית עולים בלי מצלמות, ומי שבא כדי להצטלם מחלל את קדושתו.

לא במקרה התורה משאירה את המקום הקדוש בערפל. כבר אברהם אבינו מצווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", וגם בעקידה הוא הולך אל "אחד ההרים אשר אומר אליך". ההסתר, הסקרנות והספק הם רכיבים בלתי נפרדים מהתשוקה, מהאהבה ומהגעגוע. כשנחשף המסתורין ונעלמים הסקרנות והספקות, עלולה האהבה להפוך לזנות. כשיש מצלמה בחדר, הופכת התשוקה לפורנוגרפיה. כשפוליטיקאים מתייחסים כך ל"מקום אשר יבחר ה'", קורה לקדושה אותו דבר.