ממשלת ישראל מציגה: סיפור על הסתאבות וחושך

דיקטטורה. בלי לשים לב, אנחנו פוסעים אליה בעיניים פקוחות ובצעדים מהירים. לכנסת כבר מזמן אין משמעות: חבריה נמצאים בחופשה ארוכה ושערורייתית בזמן מלחמה, וגם כשהם עובדים הם לא מפקחים באמת על עבודת הממשלה, אלא משמשים להקת מעודדות שלה. גם לממשלה כמעט אין משמעות: הנושאים החשובים באמת לא נדונים בה, והשרים משמשים חותמת גומי אוטומטית לכל רעיון וגחמה.

מטריד במיוחד המצב בקבינט. הגוף שהוסמך מטעם הממשלה לקבוע מדיניות ולקבל החלטות מסורס למעשה, מסיבות פוליטיות ואישיות. רה"מ בנימין נתניהו לא סומך על שריו, ונמנע מלשתף אותם בסוגיות קריטיות לביטחון המדינה. היועצת המשפטית לממשלה רמזה על כך כשהעירה כי החלטה עם משמעות סופר־גורלית התקבלה לאחרונה ללא התייעצות ואישור בקבינט, כנדרש, וספגה בתגובה את הביוב הרגיל מסביבת נתניהו ושופרותיו.

בעבר הקפיד נתניהו להתייעץ, גם כדי לחלוק אחריות וגם כדי לחלוק דעות ומחשבות. היו לו שמינייה ושביעייה ומטבחון מורחב ומצומצם, וכיום - כלום. הוא לא סומך על שריו, ולא סומך על ראשי מערכת הביטחון. מתבקש לתהות, אם כך, על מי הוא כן סומך, ומי מייעץ לו בקבלת ההחלטות בתקופה הסבוכה בתולדות המדינה, ועוד יותר מכך - מתי ואיך הפכה ישראל למדינה שבה אדם אחד קובע הכל בכל נושא, כמו בצורות משטר אחרות שאינן דמוקרטיה (ולמי שיגיד ארה"ב - נזכיר שיש שם חוקה, ובתי נבחרים חזקים, ואיזונים ובלמים שלא קיימים בישראל).

העסקה. דוגמה מצוינת היא העסקה להשבת החטופים. נתניהו מקבל בה את ההחלטות לבדו. הוא מסרב להביא אותה לדיון בקבינט, למרות הדרישה הברורה (והפורמלית) של שר הביטחון גלנט, שביקש לדון בהשלכותיה האפשריות על הביטחון במובנו הרחב ביותר, כלומר בחשש שקריסת העסקה תוביל למלחמה אזורית.

עוד לפני שזה יקרה, קריסת העסקה גוזרת את מותם של לפחות חלק מהחטופים. זו לא הערכה, זו עובדה: לפחות 20 חטופים שנשבו בחיים נהרגו בתקופת שביים, כולל ששת החטופים שגופותיהם הושבו השבוע - שאת כולם ניתן היה להחזיר בחיים אילו בוצעה העסקה בשלבים מוקדמים יותר.

השבוע עלתה שוב לדיון סוגיית השלבים בעסקה, והדרישה "להשיב את כולם" בפעימה אחת. הבעיה היא שישראל שבויה בהצעה שהיא עצמה יזמה, או ליתר דיוק שנתניהו יזם - בניגוד לדעת כל ראשי מערכת הביטחון, שדרשו עסקה אחת שתסגור את הסיפור. נתניהו סבר שכך הוא יוריד את המחיר ויוכל לסגת מתי שיחליט. כשהבין שטעה, הוא הסיט את האש לעבר ראשי מערכת הביטחון, כמי שלא יודעים לשאת ולתת ומביאים לישראל עסקה גרועה וכושלת.

זה התבטא בדבריה של דיצה אור, אמו של אבינתן שנחטף (עם בת זוגו נועה ארגמני, ששוחררה) מהנובה. היא "הציעה" להחליף את החטופים בילדיהם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש שב"כ, הפרקליטה הצבאית הראשית והאלוף ניצן אלון. אפשר לא לאהוב את דבריה, אבל זכותה לחשוב אותם ולומר אותם. כך זה בדמוקרטיה, ונשואי הביקורת יכולים וצריכים לדעת לספוג אותה.

עם זאת, מתמיהה העובדה שמביקורתה הקשה נעדר אדם אחד - נתניהו. האיש היחיד שמקבל כאן החלטות קיבל ממנה, ומאחרים, פטור מאחריותו. נתניהו מקפיד להיפגש עם חברי פורום תקווה ופורום הגבורה, ובכך הוא מפלה ומסכסך במתכוון בין משפחות החטופים והחללים, שגם כך קרועות בשל המצב. זאת פוליטיקה במרעה ומנהיגות בעליבותה.

הטקס. צדקו קיבוצי העוטף כשהודיעו שלא ישתתפו בטקס שהממשלה מתכננת לזכר 7 באוקטובר. צדקו כי איש לא דיבר איתם - סמל החורבן, קורבנותיו העיקרים ומי שעד היום משלמים עליו את המחיר היקר ביותר; וצדקו כי אין זאת העת לטקסים - כשישראל נלחמת, כש־109 חטופים עדיין מוחזקים בעזה, כשעשרות אלפים בדרום ובצפון עקורים מבתיהם, וכשאלפי משפחות ממשיכות לשבת שבעה גם הרבה אחרי שחלף שבוע מהאסון שפקד אותן.

ובעיקר הם צדקו כי נתניהו וממשלתו מתעלמים מהעוטף גם בחלוף שנה. ראש הממשלה לא מצא זמן לבקר בניר עוז החרבה, שרבע מתושביה נחטפו או נרצחו, והוא גם מתחמק ממפגש עם חברי הקיבוץ (ועם חברי בארי וכפר עזה ושאר קיבוצי העוטף). בדיוק כמו במפגשיו עם משפחות חטופים, נתניהו מקפיד להיפגש רק עם סביבה ידידותית, ובכך מחלק את ישראל לשניים: אלה שתומכים בו ונהנים מחסותו - ואלה שלא, שנותרים בצד.

זה בדיוק מה שעשתה מירי רגב, על פי החשד, במשרד התחבורה, בפרשת "הרמזור" שנחקרת כעת. אך טבעי שאותה רגב אחראית לטקס, שכמובן יתקיים ללא קהל, כדי למנוע מבוכה ממארגניו. טוב יעשה נתניהו אם ייסוג מהרעיון ויסתפק במינימום הצנוע שנדרש: בצפירה, בהורדת הדגלים לחצי התורן, במערכי שיעור במוסדות החינוך ובישיבת אבל של הממשלה ושל הכנסת, אם חבריה יתכבדו לחזור לכמה שעות מהפגרה. זה יהיה זמן טוב גם לקבל אחריות ולבקש סליחה, ולהורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את נסיבות הכשלים, ושתמליץ על דרכים שיבטיחו שהם לא יישנו שוב.

אמ"ן. שלושת הרכיבים האלה - סליחה, קבלת אחריות ודרישה לחקירה חיצונית וממצה - התקיימו בנאום הפרידה של ראש אמ"ן אהרון חליוה, שסיים שלשום את תפקידו והיה בכך לראשון מבין ראשי המערכת שהולך הביתה בשל חלקו באסון. חליוה היה נרגש מאוד בטקס, ואף בכה במהלך דבריו. זה הזכיר לי שלפני הרבה שנים, כשהיה מח"ט הצנחנים, ניהלנו שיחה ארוכה בסוגיה המוכרת: האם לוחמים בוכים? חליוה השיב אז שצנחנים לא בוכים. אבל 7 באוקטובר גדול ממנו ומכולנו, וכמו שאמר - הוא ירבוץ על מצפונו לעד.

הייתי בטקס החילופים, וכשחזרתי הביתה קראתי ושמעתי ביקורת על "הטקס המפואר" שחליוה ערך לעצמו. אני מודה שהופתעתי. כבר ראיתי טקסים בחיי, והטקס הזה היה הכל חוץ ממפואר. לא 1,500 איש, כפי שנטען, אלא כמה מאות (בנמוך); לא מושבים מפנקים, אלא טריבונות מאבן במגרש מסדרים; לא כיבוד עשיר, אלא בקבוקי מים מינרליים; ולא תוכנית אמנותית, אלא שלושה נאומים קשים וכואבים - של ראש אמ"ן היוצא והנכנס ושל הרמטכ"ל - ולסיום שירת ההמנון.

כמובן, ניתן היה לוותר על הטקס הזה ולהסתפק באירוע קטן במשרד, או פשוט להשאיר מכתב פרידה על השולחן וללכת. צה"ל בחר אחרת, כי לטעמו המסורת וההמשכיות משדרות עוצמה של ארגון חזק, שיודע לקום גם מהמשבר הגדול בתולדותיו. הנמענים של האירוע לא היו חליוה והאגו שלו, אלא דווקא אנשי אמ"ן, שישראל זקוקה להם מתמיד, והציבור הישראלי, שצריך להאמין במודיעין ושגם נזקק לשמוע את הסליחה ואת החרטה ממי שכשלו.

הצפון. חליוה אמור היה להתחלף לפני שלושה שבועות. הוא עיכב את פרישתו בגלל ההמתנה לתגובת חיזבאללה על חיסולו של מפקדו הצבאי פואד שוכר, ועקב החשש שתידרדר למלחמה רחבה. ההחלטה להחליפו השבוע מלמדת (מבלי שהדבר נאמר רשמית) שהמתיחות קצת ירדה, או שישראל מעריכה שתוכל להכיל את התגובה, או שיש זמן עד שהיא תתממש.

זה מוציא את מרכז הארץ מהמערכה לעת עתה ומותיר את הצפון לבדו. ביקרתי בו השבוע כדי לפגוש את סרחיו הלמן, מסעדן ותיק וקיבוצניק ממעיין ברוך, שמסרב לעזוב אף שהוא נותר כמעט לבדו בחומוסיית "בלו באס" המשובחת שלו בגן הצפון. כששאלתי אותו למה הוא מתעקש, הוא השיב: "כדי לא להשתגע", וגם "קצת כדי להתפרנס", וגם "כי אם כולנו נעזוב - מי יישאר פה?".

עבור סרחיו, ושאר הציונים הגיבורים שמחזיקים את הצפון, אין ממשלה ואין מדינה. הם לבדם במערכה, כמו אבות־אבותיהם שהקימו את מטולה ואת שרשרת הקיבוצים בגליל העליון ובגליל המערבי, בטרם הוקמה מדינת ישראל. הם מתעקשים לא להישבר, אף שהמשא הופך כבד מיום ליום. כששאלתי את סרחיו אם מישהו מהמדינה ביקר אותו, הוא גיחך: "בקושי מגיעים לפה ארבעה־חמישה לקוחות ביום". למותר לציין שאין ביניהם אף שר או חבר כנסת.

אם הממשלה לא תתפנה לטפל בצפון, היא תשבור גם את הציונים האחרונים שעוד נותרו בו. מדיניותה הכושלת בצד הביטחוני הביאה השבוע את האש לקצרין, ותביא אותה בהמשך גם לטבריה ולערים נוספות. וזה עוד החלק הקל, כי מדיניותה הכושלת בצד האזרחי - בכסף, בחינוך, ברווחה - שוברת את התושבים, ומגדילה את הסיכוי שרבים מהם לא ישובו הביתה. סרחיו הבטיח לי להישאר ולא להישבר, אבל גם הוא כבר מדבר על "עוד שנה אבודה", ועל יותר סימני שאלה מתשובות בכל הנוגע לעתידו של חבל הארץ המדהים הזה.

הכלכלה. הצפון צריך כסף, והדרום צריך כסף, והמלחמה צריכה כסף (והרבה כסף), ומי שמנהל את הכסף ושאמור לדאוג לכל זה עושה עבודה כושלת ומאיים למוטט את כלכלת ישראל על הראש של כולנו. סימנים לא חסרים: מירידת דירוג האשראי של ישראל, דרך הזינוק בגירעון, הירידה בצמיחה, המשך העברת הכספים הקואליציוניים המופקרים וההימנעות מגיבוש תקציב מדינה, ועד למלחמה התמידית בין שר האוצר לבין בכירי משרדו.

לזכותו של שר האוצר סמוטריץ' ייאמר שהוא לא השר הראשון שמנהל משרד שהוא לא מבין בו כלום. לחובתו ייאמר שהוא משוכנע בגאונותו ולכן אין לו עניין ללמוד. התבטאויותיו לפני ואחרי המלחמה הן שילוב של בורות, זחיחות ובעיקר חוסר אחריות - ההפך ממה שהמשק זקוק לו.

התוצאה הטבעית היא בריחת משקיעים ושקיעה מתמשכת בכל פרמטר, שרק תעמיק ותורגש בכיס של כולנו: במחירים, במיסים, במשכורות, בשערי המטבע, ואפילו בחשש שהכלכלה שלנו תידרדר למחוזות העולם השלישי, עם שוק שחור ועם פערים בלתי אפשריים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם.

זה יקרה, בין היתר, כי סמוטריץ' (בעצמו, וכמשל למדיניות הממשלה כולה בכל תחום אפשרי) לא נותן לישראל ולישראלים שום תקווה. התוצאה היא זינוק חד במספרם של מי שמחפשים לעזוב את הארץ, ולמרבה הדאגה - מדובר במערכים היצרניים והרגישים ביותר: הרופאים, האחיות, המהנדסים, אנשי אקדמיה, תעשיית ההייטק. גם בלעדיהם ישראל אולי תתקיים (אבל תהיה נחשלת ובורה) - אבל אולי לא, כי הם הקטר שנושא את הכלכלה, ואת הטכנולוגיה, ואת כל המערכות שהפכו את ישראל לפלא עולמי במדע, ברפואה, בחינוך, בתעשייה ובביטחון.

הסתאבות. היבט אחר של אותו התהליך אפשר למצוא בהסתאבות השירות הציבורי. פעם הוא היה פאר היצירה: הטובים שירתו את המדינה ופעלו בשליחותה ובשליחות העם. כיום הוא מפלטם של אנשי שלומנו: התכונה הראשונה במעלה שנדרשת לתפקיד, כל תפקיד, היא לא כישורים, אלא להיות "משלנו".

כוונתו של נתניהו להשתלט על נציבות שירות המדינה מבשרת את מותו הרשמי של השירות הציבורי במתכונתו המוכרת. מעתה כל השרצים יוכשרו לטובת מי שיחפוץ ביקרם. לצד סירוס היועצים המשפטיים במשרדים והניסיונות הנמשכים לסרס את מערכת המשפט כולה, הממשלה מסירה את אחרוני החסמים שבלמו אותה בדרכה "לשלוט על מלא" (ובדרכנו לתהום).

זה לא ייעצר שם. בשלב הבא תגיע הפוליטיזציה גם לצה"ל ולשב"כ. זה מה שקרה למשטרה, והארגונים האחרים אינם חסינים הרמטית. וכשכל הארגונים "ייכבשו" (כולל המוסד, וכן הוועדה לאנרגיה אטומית, שכמה מהמוחות המבריקים ביותר שלה נמנים עם אלה ששוקלים לעזוב) - הממשלה תיוותר עם מגזר ציבורי נאמן אך חסר כל יכולת וכישורים, שתוצאותיו יהיו גרועות בהרבה.

להסתאבות הזאת יש עוד פנים. הבולט שבהם הוא המשך ההשתמטות של החרדים מגיוס ומתרומה ממשית למשק, ואפשר גם להסתכל על ההפקרות (או האטימות) בהוצאותיו של ראש הממשלה - מהמשך המימון הציבורי למעונו הפרטי ועד לשימושים אחרים שהוא עושה במשאבי המדינה לצרכיו הפרטיים. בעיניי, החלק הגרוע של ההסתאבות, שמחזיר אותנו לראשית הדברים, הוא ההתנתקות הנמשכת של ישראל מדמוקרטיה והתקרבותה המסוכנת לסוגים אחרים של משטר, כאלה שעמדו פחות לנגד עיניהם של האבות המייסדים של המדינה.

בנאום הפרישה שלו חליוה הזכיר את ההמנון הלאומי, "התקווה". לא סתם הוא נקרא כך, צופה פני עתיד, ולא סתם הוא נשמר כך, אף שישראל כבר קיימת וחזקה ולכאורה שוכנת לבטח בארצה, וכבר לא צריכה להסתכל מזרחה בערגה ובכיסופים. והתקווה הזאת חייבת להישמר אצל כל הישראלים, תומכי הממשלה ומתנגדיה, שצריכים לדעת שעוד לא אבדה תקוותנו, ושגם בעתיד נמשיך להיות עם חופשי בארצנו.

אטימות. אלון נמרודי, אבא של תמיר שחטוף בעזה, שלח לי השבוע הודעת ווטסאפ עם תמונה, ומתחתיה שלוש מילים: "החיים נמשכים כרגיל". כשפתחתי את התמונה קיבלתי מכה בבטן: היה בה שובר לתשלום רישיון הנהיגה של תמיר, שהגיע ממשרד התחבורה לביתו של אביו באלפי מנשה, על סך 233 שקלים.

תמיר היה מש"ק חינוך במינהלת התיאום והקישור בארז. הוא נחטף ב־7 באוקטובר יחד עם שני חבריו, ניק בייזר ורון שרמן, שנשבו בחיים (על פי תיעודים שונים מיום החטיפה) ונרצחו או מתו בשבי. גופותיהם אותרו בעזה והושבו לקבורה בישראל - אבל תמיר לא אותר, ועדיין אין שום מידע על גורלו.

נחזור לרישיון. תמיר לא יכול לנהוג מאז נחטף. הוא בעזה. אבל זה לא הסיפור. עבור משפחתו, שכן נמצאת כאן ומיטלטלת בין תקווה לייאוש, כל מכתב כזה הוא עוד יריקה של המדינה בפרצופם. כאילו לא הספיקה ההפקרה בשבת ההיא, והעובדה שאין עסקה ואין פתרון - אז עכשיו מגיעה גם תזכורת כואבת לכך שעבור המדינה תמיר הוא עוד מספר, ועוד ארנק.

בעבר סיפרתי כאן על לואיס הר, ששוחרר מהשבי במבצע נועז ברפיח, שזמן קצר לאחר שחרורו נחת בארה"ב ונעצר לחקירה אצל פקיד ההגירה משום ששמו עדיין נכלל בין שמות החטופים בעזה. את הדבר הפשוט הזה שנקרא "רשימה מסודרת" לא מצליחים לבצע בישראל. והרי בדיוק לשם כך הוקמה מינהלת החטופים - לטפל במשפחות, לצמצם ביורוקרטיה, לחסוך עוגמת נפש. בקיצור, לעבוד. לא למען הממשלה והעומד בראשה - למען החטופים, ולמעננו.