גם אנתוני בלינקן וגם הנשיא ג'ו ביידן בנאומו בוועידת הדמוקרטים בשיקגו האשימו את חמאס שנסוג מהעסקה. אבל בישראל, בעקבות חילוץ גופות של שישה חטופים, מתפתחת המהומה סביב עסקאות שחרור שהיה או לא היה אפשר לחתום במועדים מוקדמים יותר. באמצעות החטופים יחיא סינוואר ממשיך לשלוט בחברה הישראלית, וזאת לפחות אחת הסיבות לכך שחמאס לא מוכן לעשות שום עסקה. הוא גם יודע שכל סבב שיחות שהאמריקנים מארגנים רק מחזק את עמדתו ושם את כל הלחץ על ישראל, ובייחוד על ממשלת ישראל.
לישראל יש תוכנית יותר ברורה מבעבר כיצד להמשיך במלחמה נגד חמאס, מלבד חיסול קבוע של 20 עד 50 מחבלים ביום. זה כשלעצמו מחליש את חמאס יותר ויותר. האלוף יעקב עמידרור, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי, ניסח זאת בפשטות: היאחזות בשני צירי הרוחב - ציר פילדלפי בגבול מצרים וציר נצרים המבתר את הרצועה; ומעבר לפעילות שוטפת בעצימות נמוכה מבעבר של טיהור רצועת עזה ממחבלים. לוח הזמנים הוא של כשנה.
יש ניסיון להמעיט בחשיבות של פילדלפי ושל השמדת המנהרות שחוצות בין עזה למצרים. אחד הפרשנים, שניזונים גם ממערכת הביטחון וגם מהממשל האמריקני, טען שרוב המנהרות נאטמו זה מכבר בצד המצרי. בכירי צה"ל בדימוס שמכירים את הנושא שוללים את הגרסה הזאת לחלוטין. העובדות מדברות בעד עצמן: מספר המנהרות הוא עצום, וגם עכשיו יש הערכה שכ־20 מנהרות טרם הושמדו. אם היה כשל מודיעיני קולוסאלי ב־6-7 באוקטובר, היה עוד כשל לא פחות חמור: צה"ל נתקל בעדיפות של אמצעי לחימה חדישים ומשופרים שהיו בידי חמאס, ובייחוד בידי מחבלי הנוחבה. ב־7 באוקטובר היתה לאויב הזה עליונות באמל"ח ובכמות התחמושת על פני חיילי החי"ר של צה"ל. כל זה הגיע לידי מחבלי חמאס באוטוסטרדה של ציר פילדלפי ובמעבר הגבול ברפיח.
בראיון שנתן השבוע גדי איזנקוט, הוא האשים שנתניהו הכניס את ישראל למלכודת של חיזבאללה ואיראן. קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון - אולי לעצם הכניסה הקרקעית לעזה, אולי להתמשכות המערכה ברצועה - אבל ההרתעה של ישראל כלפי חמאס וחיזבאללה התפוררה כשאלה הבינו לאורך 15 השנים האחרונות שצה"ל פשוט לא רוצה להיכנס למלחמה אמיתית מול הזרועות האיראניות, ומסתפק בסבבים קצרים. בצה"ל האמינו שסבבי הלחימה, כולל צוק איתן ושומר החומות, מתחזקים את ההרתעה. למעשה, כמו שאמר תא"ל גיא חזות בראיון, האויב קלט שצה"ל חושש להיכנס להתמודדות פנים אל פנים במבצע קרקעי נרחב, או אפילו חלקי.
הניסיון האמריקני המתמשך לעצור את ישראל, להנמיך את קומתה ולרומם את קומתו של חמאס, כמו גם התגרה הפנימית שמתודלקת מדי יום ובכל פעם מסיבות בלתי צפויות, וכן התנהגות המערכת הבינלאומית נגד ישראל - כל אלה מחזקים את סינוואר להתמיד במלחמתו
למרות העליונות הצבאית שלה, ישראל נקלעה לנחיתות אסטרטגית בשנים שלפני 7 באוקטובר. כך כותב ערן שישון בניתוח שמופיע במכון המחקר אתחלתא. איראן ושלוחותיה, ובעיקר חיזבאללה וחמאס, "זיהו את הרתיעה הישראלית מנטל המלחמה ואת ההתמכרות הישראלית לשקט כעדות לחולשה של החברה הישראלית... פעולות הירי (טילים ורקטות) לא נענו בפעולות צבאיות נחרצות, שמטרתן לעקור את האיום מהשורש. ההיגיון (התגובות של ישראל) היה לחזור מהר ככל האפשר לנקודת איזון שתאפשר את המשך קיומם של חיים נורמליים... אויבינו המשיכו לראות... שהפעלת הכוח של ישראל, גם הפעולות 'המשוגעות' וחסרות הרסן, היא טקטית בלבד ונועדה לקנות שקט".
המלחמה בעזה שוברת את דפוס ההימנעות מפעולת הכרעה צבאית ישירה. זאת הדרך היחידה של ישראל להשיב לעצמה את מעמדה, ויותר מכך - להבטיח את קיומה. הניסיון האמריקני המתמשך לעצור את ישראל, להנמיך את קומתה ולרומם את קומתו של חמאס, כמו גם התגרה הפנימית שמתודלקת מדי יום ובכל פעם מסיבות בלתי צפויות, וכן התנהגות המערכת הבינלאומית נגד ישראל - כל אלה מחזקים את סינוואר להתמיד במלחמתו. בשלב הזה, דווקא פגיעות אנושות בחיזבאללה יכולות לשבור את חמאס בנושא החטופים. האם יש רגע שבו ההתמדה בחיסול מחבלי חמאס ומאגרי האמל"ח שלו תביא להתקוממות נגד ארגון הטרור ושחרור החטופים?
אליך, אורוול
בריטניה מעדיפה לרדוף אנשים על פוסטים שנוגעים למצב האמיתי, מאשר להתמודד עם הבעיה עצמה: השתלטות אסלאמיסטית על החיים
לא מכבר עלה לשלטון בבריטניה ראש ממשלה שנראה תרבותי ונחמד, קיר סטארמר, עם רעיה יהודייה והכל, והוא גם "תומך ישראל" מטעם הלייבור. השבוע שוב יצאה הממשלה בראשותו בתביעות מישראל להיטיב את התנאים של מחבלי האיינזצנוחבה הכלואים בישראל. הבריטי בא כביכול בשם ממשלה שמרגישה עליונות משפטית ומוסרית, אם לא על כל העולם - לפחות על ישראל.
מתברר שסטארמר עומד בראש ממשלה שעל רקע מלחמת האזרחים השקטה שבה, שפרצה בעקבות רצח שלוש נערות, משליטה משטר אכזרי של סתימת פיות - מה שמעורר חשש שבקרוב אצלנו. באתר "The Free Press" הגדירו את המסע שמשטרת בריטניה עורכת, בהובלת התובע הכללי, כ"מסע דיכוי שכולל כתבי אישום פליליים על התבטאויות", בעיקר התבטאויות ברשת. אצל ראש הממשלה הדואג למחבלי הנוחבה הכניסו למעצר אישה בת 55, שהעיזה לפרסם טענות (לא נכונות) שלפיהן האדם שהרג את שלוש הנערות היה "מבקש מקלט".
בריטניה מעדיפה היום לרדוף אנשים על פוסטים שעוסקים באמת לגבי המצב בבריטניה, ולהכניסם לכלא, מאשר להתמודד עם הבעיה עצמה - ההשתלטות האסלאמיסטית על החיים הציבוריים שם. התובע הכללי פרקינסון הודיע לפני כשבועיים שאפילו הפצה של ציוץ בטוויטר "שיש בו משהו מעליב או פוגעני שעלול לעורר שנאה גזעית" תהווה עילה למעצר.
מתברר שיש "אנשי משטרה מסורים שסורקים את הרשתות החברתיות, ותפקידם הוא לחפש את החומר הזה, לערוך זיהוי ובעקבותיו לבצע מעצרים", מוסרים ממערכת המשפט הבריטית. זאת אותה המשטרה שאיימה לעצור יהודי שהופעתו היתה "יהודית מדי", לטענת השוטרים, בקרבת הפגנה נגד ישראל. אבל עכשיו גם מתחילה רדיפה של דאגלס מארי, האינטלקטואל הבריטי אוהד ישראל שמגיע לו פרס ישראל, בעקבות דיונים על הספר שלו "המוות המוזר של אירופה", שחזה את מה שמתרחש בבריטניה בימים אלו. מי שהתחיל את המסע נגדו הוא העיתונאי אליסטר קמפבל, שהיה בעברו הרחוק דוברו של טוני בלייר.
אם ג'יי קיי רולינג אמרה משהו בראיון או בכתבה בנושאי מגדר (מסוכן להזכיר את הנושא המפורש) - דיקטטורת המוסר והשפה הטילה עליה חרם. הבעיה היא שהמעצרים והרדיפות היום הם סביב נושא שכל מי שרוצה להתייחס למציאות ברחובות בריטניה לא יכול שלא להתחכך בו. ולכן, סביר שכל אדם שני שכותב במדיה החברתית הופך למועמד לחקירה ולמעצר ולהשלכה לכלא, בהתאם למדיניות של ממשלת סטארמר. לנוכח התגשמות חזונו של אורוול, מתבקשת השאלה אם גם הפצת "1984" תוגבל, או גרוע מזה.
הכישרון של מר דלון
בלמונדו, ברנדו, דין: קשה לחשוב על כוכב מסוגו שהופיע בכל כך הרבה סרטים קלאסיים, ושהצליח גם להמציא את עצמו מחדש, כמו ב"מר קליין". פרידה מאלן דלון
קשה לזכור שחקן באמת יפה תואר בקולנוע הצרפתי שלפני העידן של אלן דלון. מי היו הגברים המובילים משנות ה־30 ועד סוף שנות ה־50? ז'אן גאבן, איב מונטאן, לינו ונטורה, סרג' רג'יאני... נדמה שלחלקם היה גם עבר של מתאגרפים. גם אלן דלון היה כזה, לפחות בסרט "רוקו ואחיו". מי שהתקרב למושגי היופי הגברי הזה של דלון היה ז'ראר פיליפ, בעיקר בסרטו הבלתי נשכח "מונפרנאס 19", שבו גילם את הצייר מודיליאני.
משהו הפך את היפיופיות של דלון לפרובינציאלית - כן, מכיוון שאלו סרטים צרפתיים. אבל הוא משך את הקהל העממי, לצד ז'אן פול בלמונדו, הרבה יותר מאלילי היופי של המבקרים, מרלון ברנדו וג'יימס דין. כי דלון שרד. קשה לחשוב על כוכב שהופיע בכל כך הרבה סרטים קלאסיים. בדרך כלל, גם המיתולוגיים ביותר רושמים לכל היותר שתיים או שלוש קלאסיקות, והשאר זה "הרוזנת מהונג קונג" ומערבונים מסורבלים שקשה לתרגם את שמם, שלפעמים פול ניומן כיכב בהם.
בגיל 25 אלן דלון פתח את הקריירה שלו בשני סרטים אדירים, שאחד מהם גדול יותר מהשני - "רוקו ואחיו" בבימויו של ויסקונטי. השני "לעין השמש", הוא פילם נואר שמתרחש בעיקר בים ובשמש דווקא, והוא היה העיבוד הראשון לספר "הכישרון של מר ריפלי" של פטרישה הייסמית'. ויסקונטי חיבר אותו לעוד קלאסיקה, "הברדלס". בלי הבמאי האיטלקי הגדול, דלון לא היה ממריא. כמו כן, הוא כיכב אצל ז'אן־פייר מלוויל שלוש פעמים. שתיים מהן, "השוטר" ו"המעגל האדום", הן קלאסיקות נואריות שיש כאלה המתייחסים אליהן כאל גלולות לילה טוב. אבל מי שרשום אצל מלוויל מאוד אוהב אותן, וגם איך בדיוק אפשר להירדם מול דלון ומונטאן? הפעם השלישית עם מלוויל היתה בסרט "הסמוראי", אותו סרט פשע צונן שפועל כמו תיבת נגינה שהיא שעון.
בהמשך, בשנת 76', דלון נתן הופעה שפשוט אף אחד לא היה מהמר שיש לו את היכולות לתת - "מר קליין", סרט ענק שעשה אותו במאי בינוני, ג'וזף לוסי. דלון משחק שם סוחר אמנות עם שם יהודי, שעל רקע השואה הופך כמעט בעל כורחו ליהודי אמיתי. במאי הגל החדש שפעלו כשדלון היה בשיאו לא ליהקו אותו. גודאר וטריפו העדיפו את בלמונדו - עוד מתאגרף ושחקן נהדר. גם דלון וגם בלמונדו, אגב, היו אולי השחקנים היחידים בתולדות הקולנוע שידעו לרוץ מול המצלמה.
"תעצרו אותנו"
האמירות על בריחת מוחות מישראל נשמעות משום מה פחות משכנעות כהתרעה, ויותר כשיתוף פעולה עם המאמץ לדה־לגיטימציה של ישראל
עזיבתם המתוקשרת של עשרה פסיכיאטרים בכירים כדי לעבוד במחוז בריסטול שבאנגליה, היא חלק ממסע הדה־לגיטימציה של אותה קבוצת אוכלוסייה שממשיכה להיאבק בישראל מבפנים, תוך כדי מלחמה נגד אויבת רצחנית כאיראן וזרועותיה בעזה ובלבנון. בזמנו אמר המלומד הגדול ברנרד לואיס: "האסלאם והערכים האסלאמיים נהנים מרמה של חסינות ללא אח ורע. זו חסינות מפני פרשנות וביקורת בעולם המערבי. בעבר נהנתה מזה הנצרות, ועכשיו היא איבדה את החסינות, והיהדות אף פעם לא נהנתה ממידה כלשהי של חסינות".
איזה איש מקצוע נורמלי היה מנפנף בעזיבתו על רקע "מצוקה נפשית וחברתית" בזמן חירום ורומז שהוא גאה בכך? אבל יש אוכלוסייה מסוימת שהמאבק נגד ישראל וממשלתה מעניק לה חסינות ערכית מביקורת. הם בעיקר משתמשים בחטופים בנושא הזה. "הפסיכיאטרים לא עזבו על רקע כלכלי, הם עזבו על רקע המצב הפוליטי והחברתי בישראל", נאמר בדיווח של כאן 11. ראשת איגוד הפסיכיאטרים, מרינה קופצ'יק, אמרה כי מדובר ב"איום אסטרטגי". אפשר לפקפק בכך.
ההודעה על הפסיכיאטרים פוגשת את האמירה של פרופ' אהרן צ'חנובר על עזיבה של אנשי אקדמיה ורופאים. אנשי אקדמיה שדיברתי איתם לא ידעו להגיד מהי מידת הדיוק באמירה של צ'חנובר, אך לא הכחישו שעזיבה במספרים כאלה ואחרים מתרחשת, או שסביר שתתרחש. הם לא התרגשו מזה במיוחד, ואם מדובר במדעי החברה והרוח - יש בכך כדי לפתוח את השורות לצעירים בעלי תארים מתקדמים. הרי צ'חנובר טען שראשי הפקולטות מתקשים לאייש משרות.
הבעיה של פרופ' צ'חנובר היא אירוע קודם, ששייך למחלקת הלגיטימציה והדה־לגיטימציה. לפני שמונה שנים, לצד עוד שני חתני פרס נובל, הוא עלה לרגל לפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה. יוזמת הביקור היתה הקרן הבינלאומית לשלום, על רקע הסנקציות הקשות נגד צפון קוריאה. "נראה שהם רעבים לשלום", אמר צ'חנובר בשובו מסדרת ההרצאות שלו בשלוש אוניברסיטאות בבירת המדינה מוכת הרעב. "אני מאמין שרוב האוכלוסייה לא יודעת מה קורה... הדבר החיובי ביותר שגילינו היה הרעב (שוב "רעב"...) של הסטודנטים לידע. האנגלית שלהם היתה מדהימה".
רק מילים טובות. ברור ששלושת הנובליסטים שיתפו פעולה עם המאמץ של גופים שונים להקל את לחץ הסנקציות מעל לצפון קוריאה. סביר שללא עידוד של הממשל האמריקני בראשות הנשיא אובמה, ביקור בפרופיל כזה לא היה יוצא לפועל. האמירות של צ'חנובר על בריחת מוחות מישראל נשמעות משום מה פחות משכנעות כהתרעה, ויותר כשיתוף פעולה עם המאמץ לדה־לגיטימציה של ישראל מבפנים. בורחים מישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו