איך "משחקי הכס" גרסת התנ"ך הפכו לחג האהבה היהודי

בט"ו באב הירח עמד מלא בשמיים, מושלם כמו כדור ביליארד עצום שהלך לאיבוד בגלקסיה. ישבתי בחוץ והבטתי בו, והבנתי שטעיתי שלא כתבתי את הטור הזה בשבוע שעבר, לפני ט"ו באב. כי ט"ו באב הוא יותר מסתם הערה שולית מוזרה בהיסטוריה היהודית, הוא שיעור חשוב. בתשעה באב אנחנו מציינים חורבן ושנאת חינם, וט"ו באב אולי יכול להיות התיקון, לפחות אם נבין את הרעיון המכונן שלו.

הסיפור מתחיל בספר "שופטים". פילגש בגבעה. לאיש משבט לוי שגר בהר אפרים יש פילגש, שיום אחד כנראה מבינה שלהיות פילגש זו לא בדיוק קריירה עם אופק קידום, ומחליטה לעזוב ולחזור הביתה לבית לחם. האיש הלוי, שכנראה לא מבין את הרמז, מחליט ללכת להחזיר אותה. הוא לוקח איתו חמור, שני משרתים ואת כל הכריזמה של הברוקולי.

אחרי שהוא משכנע אותה לבוא איתו הם יוצאים מבית לחם להר אפרים. החשיכה מתקרבת והלוי לא רוצה ללון בירושלים היבוסית, והם מגיעים ל"גבעה". גבעה היתה העיר הראשית של שבט בנימין, ומתברר שהיא גם היתה הגרסה העברית של סדום.

זקן אחד משבט אפרים פוגש בהם אבודים ברחוב, ומזמין אותם ללון בביתו. ופה זה הקטע למבוגרים בלבד: בלילה מתקבצים בני העיר ומבקשים מהזקן שיוציא את הלוי כדי ש"יידעוהו", פשוטו כמשמעו. הזקן מציע כתחליף את בתו הבתולה ואת הפילגש, אבל בני בנימין לא רוצים לשמוע על זה. הם רוצים את הגבר עם השערות על החזה. הלוי, בבהלתו, משליך את הפילגש החוצה, ובני בנימין אונסים אותה כל הלילה - שבסופו היא מתמוטטת ומתה.

עם בוקר, האיש הלוי מצא את הפילגש מתה בפתח הבית. עכשיו, אדם נורמלי היה מתקשר למשטרה. אבל האיש הלוי, שכנראה גם לא היה נחמד וגם לא ממש נורמלי, מחליט לבתר את גופתה ל־12 חלקים ולשלוח לכל שבטי ישראל. כי אין כמו חלקי גופה בדואר כדי להעביר מסר. השבטים חטפו ג'ננה והחליטו על זמן מלחמה. הם דרשו מבנימין להסגיר את האנסים, אבל שבט בנימין, שכנראה חשב שזו הזדמנות מצוינת להתאבד קולקטיבית, סירב. ואז החלה המלחמה. כל השבטים נגד בנימין. בום־טראח, דם ומוות. בנימין, השבט הקטן והקשוח, לא נכנע.

ביום ראשון הם הרגו 22 אלף מבני ישראל. ביום שני עוד 18 אלף. ביום שלישי, אחרי מארב מוצלח, שבטי ישראל פשוט השמידו את שבט בנימין והותירו ממנו רק 600 גברים. בלי נשים, בלי ילדים, בלי עתיד. 600 גברים שייתכן שהרהרו: "אולי זה לא היה כזה רעיון טוב להגן על האנסים הרוצחים ההם".

כעת, בתפנית שהיתה גורמת לשייקספיר לגרד בראשו, שבטי ישראל הבינו שהם קצת הגזימו. הם גם נזכרו שהם נשבעו לא לתת לבנותיהם להינשא לבני שבט בנימין. האם השבט ייכחד? זקני ישראל, ברגע של גאונות שהיה גורם למקיאוולי להוריק מקנאה, המציאו תוכנית ריאליטי נועזת: "היי, בואו נעשה ריקוד סקסי בכרמים ונגיד לבחורים מבנימין להתחבא בשיחים ולחטוף לעצמם אישה!" - פורמט שמזכיר טינדר עם תופסת.

שבטי ישראל האחרים לא מפירים את שבועתם, חלילה, הם פשוט מכופפים אותה. כמו אלכוהוליסט שמבטיח לרופא שיפחית בשתייה, ואז עובר מבירות לשוטים של טקילה - טכנית הוא אכן שותה פחות. כדי לשמור על זהותו של שבט בנימין, זקני השבטים האחרים מאפשרים להם לחטוף נשים מהשבטים האחרים. אז למה רבן שמעון בן גמליאל קובע במשנה, בסוף מסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום הכיפורים"?

ט"ו באב ויום כיפור? איך סיפור נורא ואיום כזה, על אונס והתעללות ועשרות אלפי חללים, מושווה למועד הקדוש ביותר לעם היהודי? אני חושב שקצת הבנתי מול הירח בט"ו באב.

המועד הזה, שנולד מתוך טראומה שהיתה גורמת לרוב המטפלים לבכות, הפך לחגיגה של אהבה ואחדות. כי ט"ו באב מייצג את המאבק הקדמוני בתוך העם היהודי בין הזהות השבטית לאחדות הלאומית. מאבק שמלווה אותנו עד היום, במשך אלפי שנים, כרעש רקע קבוע של ההיסטוריה היהודית.

יום כיפור הוא אתחול למערכת הרוחנית האינדיבידואלית שלנו, וט"ו באב הוא איפוס המערכת החברתית של עם שלם שבנוי משבטים־שבטים

אבותינו עליהם השלום הפכו טראומה לחגיגה, חוקים קשיחים לקווים מנחים גמישים, וכמעט־הכחדה לסיבה למסיבה. זו לא רק הישרדות של המתאימים ביותר - זו הישרדות של פותרי הבעיות היצירתיים ביותר: היהודים.

חלק גדול מחוקרי ההיסטוריה והתנ"ך סוברים שהסיפור הוכנס בידי סופרים מבית דוד, שרצו להבאיש את ריח בנימין בכלל והמלך שאול בפרט. ויש חוקרים שטוענים שזה בכלל מועד קדום לציון סיום עונת הבציר, שדומה ל"לופרקליה" הרומי, חג הפוריות לזכר המערה שבה הסתתרו רומולוס ורומוס, מייסדי רומא. מה היה בחג? בחורים עירומים היו טובלים בדם עיזים, רצים ברחובות רומא ומצליפים בנשים ברצועות עור של עז וכלב שנשחטו זה עתה במערה. נשבע לכם. כמו סיוט של פעילי זכויות בעלי חיים שנקלעו לדאנג'ן. והרווקות והעקרות הרומאיות היו עומדות בתור כדי לחטוף הצלפות. השיעים לא המציאו שום דבר.

הרומאים המשיכו עם פסטיבל ההצלפות בעירום במשך מאות שנים, עד שאיזה אפיפיור משבית שמחות החליט שזה לא מאוד נוצרי - והמציא את ולנטיינ'ס דיי. במקום לשחוט כלב ועז במערה ולרוץ בעירום מרוחים בדם, קונים בונבוניירות וכרטיס ברכה שעליו תינוקות שמנמנים עם קשתות וחיצים.

זו ההיסטוריה שלנו. תחשבו על זה גם ברגעים המגעילים שעוברים עלינו ממש עכשיו. בתוך שנאת האחים הסמיכה. אבותינו החכמים לקחו אירוע פסיכי והפכו אותו לחגיגה סקסית בכרמים. זוהי אחדות הניגודים, התרופה בתוך המחלה, התשובה בתוך החטא. ט"ו באב לקח מלחמת אחים שלעומתה "משחקי הכס" היא קטטת ברים - והפך אותה לוודסטוק בשילה.

אני חושב שההשוואה של רבן גמליאל בין יום כיפור לט"ו באב נעוצה בריסטארט למערכת. יום כיפור הוא אתחול למערכת הרוחנית האינדיבידואלית שלנו, וט"ו באב הוא איפוס המערכת החברתית של עם שלם שבנוי משבטים־שבטים. הרוחני והפיזי מתערבבים ומביאים אותנו למקום של שינוי. שם, בחדרי ההלבשה של הנשמה הקולקטיבית, אפשר לנסות למצוא תיקון. זוהי בדיוק הגאונות של ההיסטוריה היהודית - היכולת למצוא אור בחושך ואחדות בתוך הניגודים.

ט"ו באב אמנם איבד מחשיבותו, אך לא מסמליותו, משום שהוא מיקרוקוסמוס של ההיסטוריה היהודית. סיפור מסובך מלא סתירות ופיתולים, טרגדיה וקומדיה - אבל בסוף אני כותב לכם אותו בעברית, כאן בארץ ישראל.