כך הפך טים וולץ למועמד המועדף על קיצוני המפלגה הדמוקרטית

...דברים מוזרים

טים וולץ, מושל מדינת מינסוטה והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא, קנה את עולמו בזכות מילה אחת בלבד: מוזר.

"את יודעת", אמר וולץ בחודש שעבר למנחת הטלוויזיה ג'ן פסקי, בעברה הלא רחוק מנהלת התקשורת של ברק אובמה והדוברת לשעבר של ג'ו ביידן, וכעת מנחה בערוץ החדשות הפרוגרסיבי MSNBC, "משהו לא בסדר עם האנשים האלה כשהם מדברים על חופש: החופש להיות בחדר השינה שלך, החופש להיות בחדר הבדיקות של הרופא שלך, החופש להגיד לילדים שלך מה לקרוא. הדברים האלה פשוט מוזרים".

מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא נזקקו לתרגום. הם הבינו בדיוק למי וולץ התכוון כשהוא דיבר על "האנשים האלה": המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ וסגנו, חבר הסנאט מאוהיו ג'יי.די ואנס. והם הבינו בדיוק על איזה חופש וולץ דיבר: הרפובליקנים, חזר המושל והסביר, רוצים להוציא הפלות אל מחוץ לחוק, למנוע מטרנסג'נדרים את החירות לעבור ניתוחים מתאמי מגדר ולהסיר מהמדפים ספרים שנראים להם נועזים מדי. וגישה אוטוריטרית כזו, סיכם המושל, לא עולה בקנה אחד עם הערכים של אמריקה האמיתית. גישה כזו, במילים אחרות, היא פשוט מוזרה.

מפיו של וולץ המסר פגע בדיוק במטרה. עם פדחת מבריקה, גבות לבנות ופנים אדמומיות, וולץ נראה בדיוק כמו מי שהוא: אחד שמאמן פוטבול בתיכון המקומי במערב התיכון, שמדבר ישר ולעניין, שמייצג את מה שהאמריקנים אוהבים לכנות ה־heartland, הלב הפועם של המדינה.

באבחת הופעה טלוויזיונית אחת הצליח וולץ איפה שדמוקרטים רבים אחרים נכשלו: הוא השכיל להציג את עצמו בתור הנציג האותנטי של המעמד הבינוני - שלא כמו אובמה הפרופסור, ביידן הפוליטיקאי המקצועי, או קמלה האריס שבילתה את רוב ימיה במעוזי השמאל בסן פרנסיסקו - והשכיל גם לצייר את יריביו, כולל ואנס שגדל במשפחה ענייה במערב התיכון גם הוא, בתור קיצונים ותלושים מהמציאות. הטלפון מלשכתה של האריס לא איחר לבוא, והאיש שבתקשורת אוהבים לקרוא לו coach, או המאמן, נעמד לצידה של המועמדת לנשיאות על הבמה בפילדלפיה וקיבל עליו את המועמדות למשרה השנייה בחשיבותה במדינה.

התגובות מימין לא איחרו לבוא. וולץ, הזכירו המבקרים, חתם בשנה שעברה על חוק שמחייב בתי ספר במדינתו לחלק בחינם טמפונים בבתי ספר מכיתה ד' ועד סוף התיכון, ומחייב גם כי החלוקה תתבצע גם בשירותי הבנים וגם בשירותי הבנות כדי להקל על תלמידים טרנסג'נדרים. כמו כן, במאי השנה חתם וולץ על חוק שאוסר על הורים במינסוטה לדרוש שספרים מסוימים יוסרו מהספרייה בבתי הספר של ילדיהם, וזאת לאחר שבית ספר במדינה עורר סערה כשהקריא לילדים בגיל הגן ספר בשם "תקראו לי מקס", שגיבורו ילד טרנסג'נדר. הרפובליקנים הזדרזו לחלוק סקרי דעת קהל שמראים כי מרבית האמריקנים סולדים מההתעקשות הפרוגרסיבית לדבר ללא הרף על נושאי מין ומגדר עם ילדים צעירים מאוד, ובמקביל תומכים בזכויות ההורים לבקר את התכנים הנלמדים בבתי הספר של ילדיהם. במילים אחרות, אמרו אינספור פרשנים ימנים לוולץ, אם מישהו פה מוזר - זה אתה.

משתגע על אילהן

אבל העימותים המטופשים לרוב על פוליטיקת הזהויות החמיצו את המטרה האמיתית. בימים שאחרי בחירתו של וולץ לתפקיד, דיווחים שונים חזרו והזכירו שלאבא הכל־אמריקני לכאורה ממינסוטה יש היסטוריה מורכבת של תמיכה באנשים קיצוניים, כולל אסלאמיסטים רדיקלים.

סימני השאלה החלו מייד לאחר הנאום של וולץ עם האריס, כשמבקריו העלו באוב וידאו ישן שבו המושל מביע תמיכה נלהבת בחברת הקונגרס ממינסוטה אילהן עומאר. "כשיש לי יום קשה", אמר וולץ בנאומו, "כשאני מרגיש שפוף מול כל האתגרים, אני חושב לעצמי: אילהן עומאר היא חברת קונגרס, וזה פשוט ממלא לי את היום באור". עומאר, ילידת סומליה, היא חברה בכירה ב־squad, קבוצה של חברות קונגרס בעלות עמדות פרוגרסיביות קיצוניות וטינה עזה ליהודים בכלל ולישראל בפרט. עומאר עוררה סערות לא פעם, כולל ציוץ ב־2019 שבו האשימה את היהודים בארה"ב בקניית כוח והשפעה, האשמה אנטישמית קלאסית. באותה השנה החליטה ממשלת ישראל לאסור את כניסתה למדינה, עקב תמיכתה בחקיקה שמעודדת סנקציות כנגד ישראל.

אבל תמיכה בחברת קונגרס שנויה במחלוקת, אפילו אחת כמו עומאר - שבשנה שעברה הוקלטה בנאום לחבריה הסומלים במינסוטה, שבו התרברבה כי היא יכולה להגיד לממשל האמריקני בדיוק מה לעשות כדי לתמוך בסומליה, אמירה שפורשה כאנטי־אמריקנית על ידי רבים - היא דבר אחד. תמיכה במארגן הראשי של אלימות כנגד יהודים אמריקנים היא דבר אחר לגמרי.

בשבוע שעבר ה"וושינגטון פרי ביקון", עיתון שמרני שמבוסס בבירה, פרסם תמונה מ־2019 שבה נראה וולץ, כולו חיוכים, על הבמה באירוע רשמי של הארגון המוסלמי־אמריקני CAIR (ר"ת של Council on American-Islamic Relations). אחרי שנים של טענות שהארגון הוא למעשה חממה לדעות קיצוניות - טענות שאותן דחו רוב הפוליטיקאים הדמוקרטים כגזענות אסלאמופובית ותו לא - הבית הלבן עצמו נאלץ לנתק את הקשרים עם CAIR בשנה שעברה אחרי שראש הארגון, ניהאד עוואד, הביע שמחה על מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.

אבל גם לפני האמירה הפרובוקטיבית היו אינספור סיבות לפוליטיקאי רציני לסרב לנאום באירוע של CAIR. כבר ב־2007, למשל, פסק בית משפט אמריקני שלארגון קשרים לחמאס, מה שגרם ל־FBI להפסיק לאלתר את כל שיתופי הפעולה עם הארגון. כמה מחוקקים אמריקנים ביקרו את CAIR בחריפות במרוצת השנים, והליגה למניעת השמצה קבעה בבירור שהארגון לוקה ברטוריקה אנטישמית לעיתים קרובות.

כל זה, למרבה הצער, לא עצר את וולץ מלקבל את ההזמנה של CAIR לנאום. בתמונה שפרסם ה"פרי ביקון" הוא נראה עומד על הבמה ליד אחד, חאתם באזיאן, המייסד של ארגון בשם Students for Justice in Palestine, או SJP בקיצור. אם השם נשמע לכם מוכר, זה משום ש־SJP הורחק בשנה האחרונה מכמה אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב לאחר שחבריו עודדו התפרעויות אלימות בקמפוסים מחוף לחוף, ששיאן תקיפות פיזיות ומילוליות של סטודנטים יהודים. באזיאן גם קשור לארגון נוסף, American Muslims For Palestine, הנתון בחקירה בחשד לתמיכה בחמאס.

ב־2004 עלה באזיאן לכותרות כאשר הכריז על תמיכתו בהשמדת מדינת ישראל, והוסיף גם שהגיע הזמן לאינתיפאדה בארה"ב.

כל המידע המלבב הזה עמד לרשותו של וולץ כשהוא בחר לקבל את ההזמנה ולכבד את CAIR בנוכחותו. לא צריך להיות בקי יתר על המידה בהלכות הפוליטיקה האמריקנית כדי להבין שלנושא משרה ציבורית רמה כמו מושל של מדינה יש צוות שלם של אנשים שתפקידם לבחון בזכוכית מגדלת כל אינטראקציה ציבורית, כדי למנוע כל מבוכה אפשרית בעתיד. וולץ, אם כן, בחר לנאום בוועידה של CAIR ביודעין.

הוא בחר גם, על פי פרסומים בעיתון "וושינגטון אקזמינר", להעביר כ־100 אלף דולר מכספי המדינה לארגון בשם "החברה המוסלמית־אמריקנית במינסוטה", ולהיפגש כמה פעמים עם העומד בראשה, אימאם יליד בנגלדש בשם אסד זמאן. ב־2015 זמאן שיתף ברשתות החברתיות לינק לסרט בשם "הסיפור המופלא ביותר שאף פעם לא סופר" - סרט תעמולה ניאו־נאצי שמשבח את היטלר ופעולותיו. השיתוף, כמו גם אמירות נוספות של זמאן, סימנו אותו כאסלאמיסט קיצוני במשך שנים, מה שלא הפריע לוולץ להמשיך את שיתוף הפעולה ההדוק איתו.

אחרי 7 באוקטובר זמאן הביע את תמיכתו חסרת הסייגים "במאבק הפלשתיני". שום גינוי רשמי לא יצא מלשכת המושל, ובהודעות רשמיות מטעם מטה הקמפיין הדמוקרטי הוכחשה היכרות אישית בין המטיף הקיצוני לוולץ. אלא שסרטון שצץ השבוע סתר את הטענה: באירוע שנערך ב־2018 נראה המושל משבח את האימאם על סמך התרשמותו האישית הארוכה ממנו.

מה כבר יכול להשתבש?

למה, אם כן, ניתן לצפות אם האריס תזכה בבחירות בנובמבר? השאלה, מן הסתם, מטרידה את ציבור הבוחרים היהודים בארה"ב, מה שמסביר את האפשרות של תנודה היסטורית של הקול היהודי, קול שבעבר היה נתון באופן כמעט בלעדי למפלגה הדמוקרטית. בבחירות של 2016, למשל, הילארי קלינטון זכתה ב־71% מהקולות בקהילה היהודית וטראמפ ב־24%. ארבע שנים לאחר מכן, ב־2020, ג'ו ביידן נהנה מ־68% של קולות היהודים, וטראמפ גרף 30%. סקר חדש שהתפרסם בשבוע שעבר, מאת הסוקר ריצ'רד באריס, הראה שבנובמבר הקרוב קמלה האריס יכולה לצפות ל־52.7% מהקול היהודי בלבד - שפל של כל הזמנים, בעוד טראמפ צפוי לשבור שיאים עם 45.9%.

בכירי המפלגה הדמוקרטית עושים לילות כימים כדי לשכנע את ציבור הבוחרים היהודים שאיש במפלגה, חלילה, לא מלין על היהודים ולא מתעב את ישראל, ושניצחון דמוקרטי הוא לא משהו שצריך להדאיג את ציבור הבוחרים היהודי. בסדרה של ראיונות והודעות גם האריס וגם וולץ הקפידו לחזור על אותן המנטרות הידועות ולהבטיח שהם תומכים בזכות הקיום של המדינה היהודית ובזכותם של יהודי ארה"ב לחיות ללא אפליות. אבל הבחירה של וולץ עצמה הוכיחה ליודעי ח"ן במפלגה ומחוצה לה שליהודים יש הרבה מה לחשוש.

כדי להבין למה, צריך לחזור מעט בזמן, לרגעים הדרמטיים של הפיכת החצר הדמוקרטית שבסופה ביידן הוכרח להתפטר והאריס הוכתרה בתור המועמדת, ללא שביב של הליך פרוצדורלי תקין ומבלי שאף אחד מהבוחרים הדמוקרטים נתנו לה את קולם. ברגע שהאריס רוממה לתפקידה על ידי בכירי המפלגה הדמוקרטית, וברק אובמה בראשם, החלו הפרשנים לשאול שאלה אחת קריטית: את מי האריס תבחר כסגנה.

השאלה הזו תמיד רלוונטית במרוצים לנשיאות, משום שסגן אטרקטיבי יכול לרומם את הקמפיין (עיינו ערך: גור, אל), וסגן כושל יכול לגרום לו לקרטע (זוכרים את טים קיין של הילארי? לא חשבנו שתזכרו). ומועמדת כמו האריס, אישה שחורה שבאה מרקע פרוגרסיבי למהדרין, זקוקה - כך הפרשנים בארה"ב - למישהו שיסייע לה לכבוש את המעמד הבינוני, מישהו עם עמדות שפוגעות בול במרכז, מישהו עם ניסיון מוכח בממשל, מישהו שמגיע ממדינה שהיא חייבת לזכות בה כדי לנצח בבחירות לנשיאות.

מישהו, בקיצור, כמו ג'וש שפירו.

שפירו? טו ג'ואיש

מהרגע שהאריס הוכרזה כמועמדת הדמוקרטית, שמו של שפירו הוביל ברשימת המועמדים האפשריים לתפקיד סגנה. צעיר, פוטוגני, רהוט ומושל אחת המדינות הכי קריטיות לכל מועמד או מועמדת דמוקרטים עם שאיפות נשיאותיות - פנסילבניה, מדינה שמכונה בעגה הפוליטית המקומית battleground state, או מדינת קרב. שפירו נראה לאליטה של המפלגה כחלום הדמוקרטי בהתגלמותו, מעין גלגול מחדש של ביל קלינטון ואחד שיוכל להבטיח לכל בוחר ספקן שהדמוקרטים הם לא רק מפלגת שמאל קיצון, אלא מחנה גדול שמשקף את העמדות של רוב הציבור בארה"ב.

אבל מייד כשהוזכר שמו של שפירו כמועמד המוביל לסגנות הנשיאות, החל קמפיין קשוח להכפיש את שמו. ה"ניו ריפבליק", מגזין שמאלני בעל השפעה, קרא לו "המועמד היחיד שיוכל להרוס את האחדות הדמוקרטית", ואתר שהוקם על ידי פעילים באגף הפרוגרסיבי של המפלגה קרא להאריס לשלול את מועמדותו של שפירו לאלתר.

למה? שפירו, יש לומר, מחזיק בדיוק באותן העמדות לגבי ישראל כמו וולץ והאריס, אבל שלא כמותם שפירו הוא יהודי. במהירות הבזק מישהו שלה מהארכיון מאמר ששפירו כתב לפני 20 שנה, כשהיה תלמיד מכללה, שבו הוא מעמיד בספק את הנכונות הפלשתינית לשלום עם ישראל, ומישהו אחר גילה שכנער צעיר שפירו התנדב בבסיס צה"לי. שתי העובדות האלו בלבד, שתיהן מלפני עשורים ובלי שום קשר ממשי לרקורד הנכבד של שפירו כפוליטיקאי וכמושל - הספיקו כדי להעניק לו את הכינוי Genocide Josh, אזכור ל"רצח העם" שישראל מבצעת כביכול בעזה, עלילת דם חביבה על אנטישמים מכל הגוונים בארה"ב. שורה ארוכה של ארגוני שמאל קיצוני, כולל Jewish Voices For Peace, ארגון יהודי שמכפיש את ישראל בכל הזדמנות, דרשו מהאריס להתנער משפירו ואיימו שלא להתייצב לצידה אלא אם תבחר במישהו אחר. יש לציין שאותם ארגונים גם ציינו את שמו של וולץ כמועמד החביב עליהם לתפקיד.

העליהום על שפירו פגע בנקודה רגישה. ג'ייק טאפר, מגיש ב־CNN ודמות המזוהה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, אמר בשידור, ללא כחל ושרק, כי הסיבה היחידה שבעטייה שפירו חטף קיתונות של ביקורת היא היותו יהודי, וגורמים בכירים בהנהגת הקהילה היהודית אמרו ל"ישראל היום" בשיחות רקע שההחלטה של האריס לבכר את וולץ על פני שפירו נראית ככניעה ללחצים מהגורמים הכי קיצוניים במפלגה, וצריכה להדאיג מאוד את הקהילה היהודית.

מכונת הסנקציות

כך סבורים גם בקהילה הפרו־פלשתינית בארה"ב. קמלה האריס, אמר ג'יימס זוגבי, ראש המכון הערבי־אמריקני ואחד המבקרים היותר חריפים של ישראל בארה"ב, רק מחכה לשנות עמדות בנוגע למדינה היהודית, שינוי שייצג שבירה חדה שמאלה מהעמדה של ממשל ביידן. סגן נשיא כמו שפירו, אמר זוגבי למגזין "אינטרספט", היה מסבך את האריס בכל מה שקשור לתמיכה חזקה בפלשתינים ולעמדה תקיפה כנגד ישראל. וולץ, הוסיף זוגבי, "לא יפריע לה כלל וכלל לעשות שינוי שכזה״. מושל מינסוטה, הזכיר זוגבי, גם גילה אמפתיה רבה למפגינים האנטי־ישראלים ברחבי ארה"ב, בניגוד לשפירו ולאחרים במפלגה הדמוקרטית, שנחרדו לראות דגלי חמאס וחיזבאללה מונפים באוניברסיטאות וברחובות.

אפשר רק לשער שהאמפתיה הזו תימשך ואף תגבר אם וכאשר וולץ ייכנס למעון סגן הנשיא. במקום לאכוף חוקים קיימים שקובעים, לדוגמה, שסטודנטים זרים אשר מביעים תמיכה בארגוני טרור צפויים לגירוש מארה"ב, יש להניח שממשל האריס־וולץ ימשיך לכל הפחות להעלים עין ולכל היותר לתמוך במפגינים האלימים כשההפגנות נגד ישראל יתחדשו בסתיו, עם הפתיחה מחדש של שנת הלימודים. אבל כל מי שתוהה מה צופן בחובו ממשל שכזה, קיבל השבוע תמונה חדה ומדאיגה ביותר.

במאמר במגזין האמריקני־יהודי "טאבלט", מייקל דוראן, עמית בכיר במכון הדסון למחקר ולשעבר תת־מזכיר ההגנה בממשל בוש הבן, חשף את הקמתה של מה שהוא כינה "מכונת הסנקציות האנטי־ישראליות של ביידן והאריס". הבית הלבן, כך דוראן, הקים לאחרונה, הרחק מהכותרות, כוח פעולה שמשלב גופים רבים בממשל, כולל המועצה לביטחון לאומי ומחלקת המדינה, שכל תפקידו לתאם ולבצע סנקציות חריפות כנגד אישים וגופים ישראליים. האחרונה, והתמוהה ביותר שבהן, היא הסנקציה שהוטלה בחודש שעבר על אלאור אזריה, שנים אחרי שזה האחרון ריצה את עונשו ובלי שום קשר לעובדה שאזריה, לאחר שחרורו, עבד כאופה ולא ייצג שום עמדה או כוח פוליטי.

באמצע מלחמה קיומית כנגד חמאס, הבית הלבן - המכוונן בימים אלו בעיקר לרצונותיה של סגנית הנשיאה והמועמדת האריס - בחר להטיל עונשים על אזרח ישראלי שנשפט, שילם את חובו, ולא עולל מאומה מאז. כוח הפעולה של הבית הלבן, כתב דוראן, כבר מוכן עם הגל הבא של סנקציות כנגד ישראלים, ומחכה רק לירידת מתח עם איראן כדי לתקוף את ישראל.

קשה מאוד להאמין שהאריס לא מעודכנת בהחלטה הזו, וקשה אף יותר לשער שהיא לא תמשיך לשנע את מכונת הסנקציות כנשיאה. אם תיבחר, אם כן, ישראל יכולה לצפות להמשך מדיניות ה־realignment, או כוונון מחדש של המזרח התיכון כדי ליישר קו בין וושינגטון לטהרן, מדיניות הדגל של אובמה שאותה המשיך גם ביידן ביתר שאת. ישראל יכולה לצפות גם לגל הולך וגובר של סנקציות, כולל האפשרות של אמברגו על משלוחי נשק. ויהודי ארה"ב יכולים לצפות לסגן נשיא עם היסטוריה ארוכה של ידידות עם הגרועים בשונאיהם, ולבית לבן שממשיך לחבור ולתמוך בארגונים אסלאמיים־אמריקניים שתומכים בטרור במופגן ובגלוי.