ד"ר איריס אורבך
חוקרת פסיכולוגיית ספורט
ראשת התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה של הספורט והאימון הגופני במכללה למינהל, המסלול האקדמי. ראשת המחלקה למדעי ההתנהגות במכון וינגייט. יו"ר האגודה הישראלית לפסיכולוגיה של הספורט והביצוע
ד"ר איריס אורבך, אנחנו כמה ימים לאחר סיום האולימפיאדה הטובה ביותר בתולדותינו, עם לא פחות משבע מדליות. בתור התחלה, נסי להכניס אותנו לראש של ספורטאים אולימפיים בזמן תחרות.
"חלקם מתארים מעין כניסה ל'זון' - אזור שבו מתרחש סנכרון בין יכולות גופניות, יכולות מנטליות ודרישות התחרות. בזמן התחרות עצמה אפשר לומר שהספורטאים מנותקים, פועלים על 'טייס אוטומטי', כי תהליך קבלת ההחלטות הוא מהיר בצורה קיצונית, ואין זמן לחשוב על הדברים בצורה מודעת. לפעמים שהם יכולים לחצות את קו הסיום, ואין להם מושג אם הם שברו שיא או ניצחו, כי הם עמוק בתוך בועה נפשית, מעין טראנס פנימי כזה, מדיטטיבי. אם נבקש מהם לפרק את הרגשות ואת המחשבות, סביר להניח שהם לא יהיו מסוגלים. בטראנס הפנימי הזה אין מקום לפחד או לחשש, כל המשאבים הפנימיים מופנים להצלחה במשימה".
את מתארת מצב פנימי בהיר מאוד, חד. במקביל, אני תוהה אם מספר המדליות שלנו קשור גם לאחריות הלאומית ולמוטיבציה הגבוהה יותר, שנוצרה בקרב הספורטאים לאחר 7 באוקטובר.
"זה מורכב. אני רואה ב־7 באוקטובר גורם שהשפיע על ההישגים, אך לא הגורם העיקרי, כי מובן שנדרשות יכולות והכנה. יצא לי לשמוע ספורטאים שמדברים על כך שבעצם השתתפותם וזכייתם במדליות - הם ממלאים את חובתם כלפי העם. חלקם חשו רגשות אשם על כך שהם לא חלק מהלחימה, והודיה של ממש לחיילים שאפשרו להם להתאמן ולהתחרות.
"חלק מהספורטאים הרגישו רע על כך שהם ממשיכים בשגרתם הספורטיבית בתקופה כה קשה. ולצד כל אלה, היה להם ברור שזכייה במדליה, שמביאה כבוד רב למדינה, היא אחת מהדרכים לתרום למאמץ ולמורל הלאומי. אז כן, ספורטאים רבים חשו אחריות לאומית לעשות את המקסימום, וזה בוודאי השפיע על היכולות שלהם ועל מספר המדליות. צפיתי בפיטר פלצ'יק עם אורן סמדג'ה לאחר הזכייה, בעצב של אורן על מות בנו שהיה מהול בשמחת הזכייה. אלה רגעים יוצאי דופן, שטומנים בחובם ממדים רגשיים ולאומיים שלא היו קיימים באף אולימפיאדה אחרת".
היה כאן הרבה רגש.
"אני מסכימה שעוצמת הרגשות היתה חזקה, וזה גם אופייני למדי - אולימפיאדה היא אירוע שלרוב מעורר רגשות חזקים, הרבה מעבר לאירועים אחרים. הטניסאי נובאק ג'וקוביץ', שזכה בזהב בפריז, אמר: 'אני מוצף רגשית, אני מרגיש מיליוני רגשות שונים. זו ההצלחה הגדולה ביותר שהיתה לי מעולם'. אני משייכת את עוצמות הרגש הללו לממד הלאומי שיש במשחקים האולימפיים. הרי אין עוד אירוע שמאגד בתוכו את כל המדינות, בכל ענפי הספורט האפשריים".
במיוחד באולימפיאדה, האם עוצמות הרגש הללו עלולות להיות בעוכרי הספורטאים?
"מרמה מסוימת, בתזמון מסוים, מובן שכן. אבל אנחנו מכינים את הספורטאים לכך: עורכים אפיון של ענף הספורט, תוך התייחסות למאפיינים האינדיבידואליים של כל ספורטאי, וכך עושים הכנה מנטלית ייחודית. בג'ודו, למשל, נלמד את הספורטאים כיצד לשלוט בריכוז שלהם, איך לחזור לריכוז כשיוצאים ממנו, איך לעבור מקשב מסוים לקשב אחר. ספורטאים לומדים להשתמש בטכניקות הללו ללא קשר לספורט, בצורה ניטרלית, וברגע שהם מגיעים לרמת מיומנות גבוהה - מתחילים לקשר את הטכניקה לספורט עצמו, תוך העלאה הדרגתית של דרגות הלחץ עם רעשי רקע, למשל. אנחנו בונים יחד איתם מנגנון התמודדות לזמן התחרות. כשאין עוד צורך באותו מנגנון, שמהווה הגנה נפשית מסוימת - אנחנו רואים התפרצויות בכי".
במה שונה ההכנה המנטלית כשהיא נעשית בזמן מלחמה, בידיעה שבזמן התחרות הספורטאים עלולים לפגוש קהל עוין באולם עצמו או מחוצה לו?
"ההסתכלות על גורמים עוינים צריכה להיות כעל עוד גורם לא צפוי. רז הרשקו אמרה שהיא מכינה את עצמה באותה הצורה לכל תחרות, מבצעת אותה הרוטינה ונותנת את הלב בכל קרב. ספורטאים מתכוננים באותו האופן לכל תחרות. מבחינתם, אולימפיאדה היא עוד אירוע מלחיץ שדורש התמודדות. זה בלתי אפשרי להתכונן לכל גורם לחץ, אבל בהחלט ניתן להתכונן לתרחישים לא צפויים. בסוף, הכל תלוי בפרשנות שהספורטאים נותנים לאירוע, והיא מייצרת את הרגש.
"פרופ' בוריס בלומינשטיין, שניהל את המעבדה לפסיכולוגיה של הספורט במכון וינגייט, סיפר לי שבאחת מהאולימפיאדות שאליהן הוא הגיע, אחד מהשחיינים איבד את אביו יומיים לפני המשחה. הם החליטו לקחת את האירוע הזה, שבקלות יכול לפרק ספורטאי, ולהפוך אותו לאירוע שמגביר מוטיבציה. כלומר, 'אני קופץ למים ושוחה לזכרו'. עניין הפרשנות הוא קריטי עבור ספורטאי.
"מעבר להכנות האישיות, יש גם גורמים סביבתיים שיכולים לסייע בהתמודדות. למשל, הג'ודוקא ענבר לניר, שזכתה במדליית כסף, סיפרה שאנשי הביטחון סביבה השרו עליה רוגע, התנהלו בצורה שלווה מאוד וסייעו לה ולספורטאים נוספים להתמודד טוב יותר עם הלחץ".
באופן אישי, האם זיהית לפני האולימפיאדה בפריז אינדיקציות לכך שאנחנו נמצאים במומנטום חיובי יותר מבחינה פסיכולוגית?
"אני חושבת שכן, הגענו במצב טוב. באופן יחסי לאולימפיאדות אחרות ההשקעה היתה רבה, גם מבחינה תקציבית, גם מבחינת ההכנות הכלליות וגם מבחינת ההכנות המנטליות. אני לא חושבת שאנשי המקצוע הופתעו מההישגים האחרונים, משום שהם פועל יוצא של עבודה רבה, השקעה והתמדה.
"ככל שעובר הזמן, כך אנחנו לומדים לשלב בצורה טובה יותר אמצעים טכנולוגיים, למשל משוב ביולוגי שבו רואים בזמן אמת עד כמה הספורטאים בלחץ או באזור ביצוע מיטבי. מעבר לדמיון מודרך, יש גם כלים של מציאות מדומה. ארטיום דולגופיאט סיפר שהוא התאמן עם קסדת מציאות מדומה, שייצרה את הסיטואציה הקרובה ביותר למה שצפוי להתרחש בתחרות. פיטר פלצ'יק האזין באוזניות לרעשים של תחרות כדי להיכנס למצב של מתח, ואז נכנס לאמבטיית קרח שיוצרת סטרס גופני שמאפיין תחרויות. המטרה שלו היתה לשמור על ויסות. הפסיכולוגיה של הספורט אמנם כוללת שיחות - אך לא רק, ויש בה גם הרבה טכניקה ומדע".
אפקט הדומינו ההפוך
להערכתך, מעבר ל־7 באוקטובר המזעזע והמלחמה הנוראה - מה עוד קרה בספורט הישראלי שהביא אותו, יחסית לעצמו כמובן, לשיא אבולוציוני?
"חשוב שנבין מה עשינו נכון, כדי שנוכל להשתפר בעתיד. אתן לך דוגמה: עד שנות ה־90 כמעט לא בוצעה עבודה מנטלית עם ספורטאים בישראל. יותר מכך, כשבוריס בלומינשטיין התחיל לעבוד עם ספורטאים ונסע איתם לתחרויות בינלאומיות, היה רק פסיכולוג אחד לכל המשלחת - בניגוד למצב כיום, שבו לכל ענף יש פסיכולוג צמוד. מעבר לכך, בזמנו המטרה לרוב היתה ההשתתפות עצמה. מי שפתחו את הצוהר ואת ההבנה שזה אפשרי היו כמובן יעל ארד ואורן סמדג'ה, ששברו מחסום פסיכולוגי והראו כי הזכייה במדליות אולימפיות היא אכן אפשרית".
עד אז השתתפנו באולימפיאדות במשך כ־40 שנה, ללא שום מדליה. זה כמעט בלתי מוסבר.
"אני חושבת שלעבודה המנטלית היה בכך חלק, וזו הבנה שחלחלה מהספורטאים עצמם. כיום, לשמחתי, יש הבנה טובה יותר של מה שנדרש מספורטאים כדי להצליח. יתרון נוסף הוא שחלק ממאמני הענפים כבר התחרו באולימפיאדות עבר, וחלקם גם השיגו מדליות: גל פרידמן, שחר צוברי, אורן סמדג'ה. הם יודעים מה עובר על ספורטאים ברגעי האמת, וגם לפניהם ואחריהם. הם מבינים את הצד המנטלי והטכני לעומק, מה שמאפשר לספורטאים שלהם להגיע להישגי שיא.
"המעטפת הזו היא חשובה, והיא פועל יוצא של ההישגים. בשלב מסוים התחלנו לזכות באופן קבוע במדליה או שתיים בכל אולימפיאדה, וכשזה קרה - ראינו צוותים מקצועיים גדולים יותר: פיזיותרפיסטים, תזונאים, רופאים ופסיכולוגים. העובדה שמינהל הספורט הגדיר מי יכול לעסוק בפסיכולוגיה של הספורט תרמה גם היא. אבל העניין הוא לא רק מדליות, אלא לבנות עומק, להגיע לכמה שיותר גמרים ולייצר נוכחות ישראלית בולטת בפסגה העולמית של הענפים השונים".
אני בכל זאת רוצה להתמקד עוד קצת במדליות, כי הן גולת הכותרת, לפחות מבחינת הציבור. האם זכייה במדליה אחת, כבמעין אפקט דומינו הפוך, מעלה את הסיכויים למדליות נוספות בקרב אותה המשלחת?
"רוג'ר בניסטר, האדם הראשון שרץ מרחק של מייל אחד בפחות מארבע דקות, קבע את השיא ההיסטורי הזה ב־1954. חודש מאוחר יותר שבר את השיא אדם נוסף, ובהמשך היו ספורטאים אחרים שעשו זאת. אז כן, זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. ברגע שספורטאי אחד חושב שזה אפשרי ומגיע למדליה - התהליך מידבק ועשוי להתרחש אצל ספורטאים נוספים מאותה המשלחת. הקִרבה בתוך הנבחרת, והתחושה של 'אם הוא יכול, גם אני יכול', משפיעות על הספורטאים".
הפילוסופיה של פדרר
מה נדרש כאן בעתיד כדי להעמיק ולשחזר את ההישגים הללו?
"על פניו זה פשוט: אנחנו מדינה קטנה שזקוקה לתשתית רחבה יותר. ברגע שאין תשתית, ספורטאים הולכים לאיבוד. הקופץ השבדי ארמנד דופלנטיס, שזכה בזהב בפריז, גדל לאב שהתחרה בקפיצה במוט, וכבר מגיל 5, אם לא מוקדם יותר, החל לקפוץ במוט. זה קשור קשר עז לתשתיות. הוא נחשף לספורט הזה מגיל צעיר, והיתה לו אפשרות מעשית להתנסות בו. רצוי שלכל ילד בישראל תהיה אפשרות להתנסות בשכונת מגוריו, או בקרבתה, בענפי ספורט שונים, גם אולימפיים.
"מובן שיש להקצות תקציבים מתאימים. זה ישפיע לטובה גם על מעמדם של הספורטאים וייצור אצלם תחושות גאווה ואחריות לאומית, מה שעשוי לשפר את ההישגים שלהם. בארה"ב, למשל, רוחשים כבוד רב לספורטאים, ולכן צעירים רבים רוצים לעסוק בספורט. נדרש גם חינוך בסיסי יותר לספורט - הקניית ספורט כערך, ככלי לחיים.
"לצד אלה, חשוב שבכל תחומי הספורט יועסקו אנשי מקצוע בעלי הכשרה מתאימה - מאמנים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, תזונאים. ניתן גם ללמוד ממדינות אחרות: ארה"ב העבירה חוק בשם 'טייטל 9', שלפיו כל אוניברסיטה שרוצה לזכות בתקציבי ספורט חייבת להשקיע בספורט הנשים את אותם הסכומים המושקעים בספורט הגברים. זה שינה את ספורט הנשים בארה"ב, אבל מובן שיש לכך גם השפעה על הספורט בכללותו.
"אגב, בעניין ההכנה המנטלית, היא לא צריכה להתחיל רק כשמגיעים לסגל אולימפי, אלא כבר בשלב הבסיס, כשהילדים בתחילת דרכם. חוסן מנטלי הוא חשוב לא רק לספורטאים, אלא גם לחברה טובה ומאוזנת יותר, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. אלמנטים מתחום פסיכולוגיית הספורט צריכים לבוא לידי ביטוי בכל מוסד אפשרי - בתי ספר, משטרה, צבא, מקומות עבודה. היכולות האלה יבנו אותנו בצורה טובה יותר כחברה, ואנחנו עוד רחוקים ממיצוי הפוטנציאל הטמון בכך.
"אתן לך דוגמה: לפני כמה שנים קיבלתי מענק מחקרי מארגון אתנה, כדי להבין מדוע ספורטאיות פורשות בגיל צעיר ומהם הקשיים שאיתם הן מתמודדות. אחד מהדברים העיקריים שעלו במחקר היה הקושי להתמודד עם הלחץ ועם המחשבה שהן לא מספיק טובות. ברגע שספורטאית בגיל צעיר אומרת 'אני פורשת כי אני לא מספיק טובה' - איבדנו אותה, ופוטנציאלית איבדנו עוד סיכוי למדליה. אז בדיוק בגיל הזה ילדים זקוקים להכוונה ולייעוץ מנטלי, ולהבנה בסיסית קריטית: אם הם יעסקו רק בניצחונות - הם יאבדו המון. רוב הספורטאים לא מנצחים".
לאחרונה, בנאומו המפורסם בטקס הסיום של דארטמות' קולג', הטניסאי רוג'ר פדרר סיפר שלאורך הקריירה שלו הוא השתתף ב־1,526 משחקים, ושאמנם הוא ניצח ב־80 אחוז מהם - אך הוא קיבל רק 54 אחוז מהנקודות בסך הכל. אלה דברים חשובים, שיכולים לשנות קריירות של ספורטאים.
"בדיוק. הדרך היא הרבה יותר חשובה מהניצחון, ולכן בגיל צעיר המטרה היא להיבנות בצורה נכונה. יש כל כך הרבה ספורטאי עילית שלא התבלטו בגילים המוקדמים ואז עשו קפיצה משמעותית בבגרות".
התקווה היא שנשמר ונטפח כל פוטנציאל ספורטיבי אפשרי. ובעניין זה, אי אפשר לא לתהות - האם האולימפיאדות הבאות יזמנו לנו מספרי מדליות דומים? האם יגיע יום שבו הסטנדרט שלנו, הרף המינימלי למדליות, יהפוך לדו־ספרתי?
"חשוב לזכור שאנחנו מדינה קטנה. תמיד יהיה לנו קשה להתחרות במדינות של עשרות ומאות מיליונים של תושבים. החשיבות מבחינתי, כאמור, היא לא מספר המדליות, אלא ההתקדמות השיטתית בענף פסיכולוגיית הספורט ובתחום הספורט בכלל. ברגע שההתקדמות שלנו תימשך וניצור עומק של ספורטאים בענפים השונים - גם המדליות יגיעו. האם הסטנדרט שלנו יהפוך לדו־ספרתי? זה תלוי בהמון גורמים. אם נמשיך בדרך הנכונה שאנחנו צועדים בה כיום - אז כן. אנחנו עוד רחוקים מלממש את מלוא הפוטנציאל שלנו".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
