גם להתווכח צריך לדעת

עוינות מבוקרת. אני מתבונן בקרב האיתנים בין נתניהו לגלנט, והזיכרונות מחזירים אותי לקרב האיתנים במפלגת העבודה בין פרס לרבין. בין 1974 ל־1977 רבין היה ראש ממשלה, ופרס היה שר הביטחון שלו. רבין נחשב ליונה, תמך בפשרה טריטוריאלית ביו"ש, ואפילו הכריז שיהיה מוכן להגיע לגוש עציון עם ויזה. פרס נחשב לנץ, הוא התנגד לא רק למדינה פלשתינית אלא גם לפשרה טריטוריאלית, והעדיף פתרון שבמסגרתו יחלקו ביניהן ירדן וישראל תחומי שלטון שונים בגדה. בעיני המתנחלים הוא נחשב לתומכם הנלהב, ובראיון שהעניק לי ב־75', תיאר את ההתנחלויות כשורשים והעיניים של המדינה.

ב־1984 התהפכו היוצרות, פרס היה ראש הממשלה ורבין היה שר הביטחון שלו למשך שנתיים. עכשיו פרס נחשב ליונה, ורבין היה הנץ בין שניהם, ובין 1992 ל־1995 היה רבין ראש ממשלה ופרס שר החוץ שלו, ושניהם הצטרפו לתמיכה בתהליך אוסלו - פרס בהתלהבות, ורבין בדרכו המסויגת יותר.

מי שינסה לאתר הבדלים אידיאולוגיים בין שני האישים, ימצא אותם, אבל בדיעבד היו אלה הבדלים בין גוונים, ולא הם יצרו ביניהם את התיעוב ההדדי. בתקופת הכהונה המשותפת האחרונה שלהם, עד לרצח רבין, הם נפגשו מדי שבוע לפגישה בת שעה ודנו בנושאים שעל סדר היום. איש לא הצטרף לפגישות הללו, וכל מה שהוסכם על שניהם, הוסכם, בסופו של דבר, על ידי הממשלה. כך, למשל, כשחשפתי בפני פרס את קיומן של שיחות חשאיות באוסלו, והצגתי בפניו את הטיוטה המוסכמת הראשונית, הוא מיהר להביא אותה לרבין, לפגישה השבועית ביניהם, ורק כשרבין העניק אור ירוק להמשך התהליך, יכול היה התהליך להמשיך.

הפגישות השבועיות בארבע עיניים לא היו פגישות של פיוס, ויכול להיות שהיו בהן גם הרמות קול, אבל הן אפשרו עבודה משותפת גם במצבים מתוחים מאוד. שני האנשים המובילים את המערכה אינם יכולים להרשות לעצמם את המשך המצב הנוכחי. את הדוגמה של רבין ופרס לא הייתי מלמד בשום בית ספר כמודל אידיאלי, אבל כל עוד אתם ביחד, זו אולי המתכונת היחידה לקיומה של עוינות מבוקרת.

הפוגרומצ'יקים. בליל שבת טעו חמש נשים מרהט ונכנסו למאחז גבעת רונן. זהו יישוב עם היסטוריה, ויש הזוכרים כי לפני תריסר שנים הפסיקה התנחלות הר ברכה להעביר אליו מים, לאחר שתושבי המאחז זרקו אבנים על פלשתינים. הפעם חסמו המתנחלים את דרכן של הנשים הבדואיות, זרקו עליהן אבנים ושרפו את מכוניתן. רק חיילי צה"ל הצילו אותן מלינץ'.

קבוצה זו של "נוער הגבעות" ושל מתנחלים קיצוניים ואלימים אינה נמנעת גם מעימותים עם חיילים, וחיה את חייה במנותק מן החוק. כולנו מקפידים לומר כי אין מדובר בכל המתנחלים, אלא בשוליהם, אך השוליים הללו מתרחבים והולכים כאשר הם זוכים לתמיכה נחושה מתוך הממשלה הנוכחית.

ביגמיה. אמינה אל־חסוני, בת 7, תושבת היישוב הבלתי מוכר אל־פרעונה, נפצעה קשה ב־14 באפריל מן ההתקפה האווירית האיראנית עלינו. אביה התראיין ל"יומן השבוע" ברשת ב' וסיפר כי בתו, הנפגעת היחידה מאותה התקפה, משתקמת והולכת. כאשר נשאל היכן גרה המשפחה עכשיו, השיב כי ביתם נפגע, ועכשיו כולם גרים בביתו השני. הוא הסביר, כמשיח לפי תומו, כי יש לו שתי נשים, וכולם עברו לגור אצל אשתו השנייה.

זו לא היתה הזדמנות להטיף מוסר, אבל ברור שאל־חסוני לא התייחס למצב נדיר. תופעת האזרחים הבדואים בעלי יותר מאישה אחת היא חזון נפרץ. זו הפרה בוטה של החוק האוסר ביגמיה, והמדינה פשוט מרימה ידיה בחוסר אונים.