מה שקרה השבוע בבריטניה, הוא קדימון למה שיקרה אם קמלה האריס תנצח

בהתחלה הם באו ולקחו את אלו שצייצו בטוויטר, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא צייצתי. לאחר מכן הם באו ולקחו את ששיתפו ציוץ בטוויטר, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא שיתפתי. אחר כך הם באו ולקחו את כל אלו שעשו לייק לציוצים ולא השמעתי את קולי, מפני שלא עשיתי לייק לאף אחד. ואז הם באו ולקחו אותי, ואפילו לא ידעתי מזה.

מה מובן מאליו? שאין דמוקרטיה בלי חופש דיבור. אין ציוויליזציה מערבית בלי חופש ביטוי. אבל תראו איזה קטע, בריטניה הגדולה שפעם שלטה בעולם מנסה עכשיו לשלוט במחשבות אזרחיה. מי היה מאמין כי המולדת של המגנה כרטה, שייקספיר ומילטון, תהפוך לבית היוצר של הצנזורה המודרנית בנוסח צפון קוריאה וסין? אבל הנה זה קרה השבוע, כשממשלת הלייבור החליטה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיית המהגרים והאלימות ברחובות היא פשוט להשתיק את האזרחים שמוחים על כך. השבוע שופט אנגלי בפאה שלח אדם למאסר של 20 חודשים, משום שצייץ ברשתות כי הוא לא רוצה לממן בכספי המיסים שלו מהגרים שאונסים ילדות. "עבירה זו חמורה עד כדי כך, שאין מנוס מעונש מאסר מיידי", הורה.

"1984"? משטרת המחשבות? האח הגדול? ובכן, נראה שממשלת בריטניה החליטה ש־"1984" אינו ספר אזהרה, אלא ספר הדרכה. אבל הם לא הסתפקו באורוול, הם גם לקחו את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, ערבבו אותו עם קצת פייסבוק וטוויטר, והנה לכם - הדיסטופיה המושלמת של המאה ה־21.

במאה ה־20 התפרסמו שני רומנים דיסטופיים על דיקטטורות בעתיד. "1984" מאת ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש ומופלא" מאת אלדוס האקסלי. אורוול דיבר על עולם שבו השלטון שולט באמצעות פחד. האקסלי הלך צעד קדימה - עולם שבו אתה מאושר להיות משועבד. אורוול, שנולד בהודו והכיר מקרוב את האימפריאליזם הבריטי, לחם במלחמת האזרחים בספרד ונשאר עם טעם מר בפה מהקומוניזם. מכל הטראומות הללו הוא רקח את הדיסטופיה האולטימטיבית - עולם שבו האח הגדול צופה בך 24/7, והשפה עצמה הופכת לנשק. ווינסטון סמית', הגיבור שלנו, מנסה למרוד במערכת ומגלה שאפילו המחשבות שלו הן לא באמת שלו.

מה שקורה בבריטניה הוא קדימון למה שיקרה באמריקה אם קמלה האריס תנצח, וגם בישראל אם השמאל־מרכז ינצח. הם צועקים "דמוקרטיה", אבל חושבים סטלין

לעומתו, האקסלי לקח כיוון אחר לגמרי. במקום דיכוי ואלימות, הוא יצר עולם שבו כולם מאושרים. בכוח. תארו לכם חברה שבה תינוקות מיוצרים במבחנות, מתוכנתים גנטית לתפקידם בחיים לפי הקאסטה שנולדו אליה. נוסף על כך, כולם מסטולים מסם בשם "סומה", שהופך אותם למאושרים. דמיינו מסיבת MDM שיצאה משליטה והפכה לציוויליזציה. כולם מסטולים מ"סומה", תינוקות יוצאים ממבחנות כמו פופקורן, ומי שלא מבסוט - יש לו בעיה! ורק הגיבור, ג'ון ה"פרא", מגיע לגן העדן המזויף הזה כמו חייזר שנוחת באמצע וודסטוק ומגלה שלהיות המשוגע זה הדבר הכי נורמלי. כמעט כמו ההינדיק של רב נחמן.

שני הספרים מזהירים מפני דיקטטורה. אבל בעוד אורוול מציג עולם של דיכוי ופחד, האקסלי מציג עולם של עונג מזויף. ב"1984" השלטון שולט דרך כאב, ב"עולם חדש מופלא" דרך הנאה. שני הספרים האלה הם כמו שתי גרסאות של אותו טריפ רע - ב"1984" אתה בורח מהצל של עצמך, ו"בעולם חדש ומופלא" אתה מחבק את עצמך עד שאתה נחנק. אורוול צועק "תפחד!", האקסלי לוחש "תיהנה". אבל שניהם מראים לנו עולם שבו להיות אנושי זה להיות מפגר, וזה הסיוט האמיתי.

וכך, צעד אחר צעד, אנחנו מתקרבים לעולם שבו המחשבה החופשית היא פשע, שבו הספק הוא כפירה, ושבו האמת היא רק מה שהשלטון אומר שהיא. עולם שבו אנחנו כל כך עסוקים בלהיות "מאושרים", שאנחנו שוכחים להיות חופשיים.

הנה לכם הפרדוקס המבריק של המאה שלנו: ככל שיש לנו יותר פלטפורמות לתקשורת, כך אנחנו מדברים פחות. הרשתות החברתיות, שהיו אמורות להיות כיכר העיר המודרנית, יהפכו בחזון הפרוגרסיבי למשטרת המחשבות החדשה. שיתפת פוסט "לא ראוי"? הופה, אתה בכלא. עקבת אחרי מישהו "בעייתי"? אופס, הנה הדלת של תא המעצר. הניסיון של ממשלת בריטניה להגביל את חופש הביטוי ברשתות החברתיות הוא שילוב. כמו ב"1984", המשטר עושה זאת במסווה של "הגנה על הציבור", אבל מוכר את הצנזורה הזו כמשהו טוב ורצוי, ממש כמו שהממשל ב"עולם חדש מופלא" מוכר לאזרחיו אושר מזויף. ומה שקורה בבריטניה הוא קדימון למה שיקרה באמריקה אם קמלה האריס תנצח, וגם בישראל אם השמאל־מרכז ינצח. הם צועקים "דמוקרטיה!", אבל חושבים סטלין.

אבל הנה החדשות הרעות, חביבי: המציאות לא נעלמת רק כי הממשלה השמאלנית־פרוגרסיבית מסרבת להסתכל עליה. היא שם, מחכה, כמו גובה חובות סבלני, שיודע שבסוף תצטרך לשלם את החוב. וכשהמציאות תדפוק בדלת - ואלוהים יודע שהיא כבר קרובה לדלת, השאלה תהיה אם זה לא מאוחר מדי.

שנים חשבתי ש"1984" ו"עולם חדש ומופלא" מציגים דיקטטורות מנוגדות, אבל פתאום הבנתי שהאקסלי, שכתב את ספרו לפני אורוול, בעצם ניבא את האבולוציה של הדיקטטורה. הדיסטופיה של האקסלי מתגשמת מול עינינו, אבל במקום "סומה" יש לנו לייקים. במקום תינוקות במבחנות יש לנו אלגוריתמים שמעצבים את התודעה שלנו. אנחנו מאבדים את היכולת להתגונן, לחשוב באופן ביקורתי, להבחין בין אמת לשקר. וכל זה בזמן שאנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו יותר מחוברים, יותר מודעים, יותר "מתקדמים" מאי־פעם.

תחשבו איזו גאונות. למשל, הפתרון לרצחנות הג'יהאדיסטים האסלאמים אינו יד חזקה ביטחונית־משפטית, לא, לא אדוני - הפתרון הוא אסלאמופוביה. כלומר, הבעיה אינה האסלאם הקיצוני שרוצה להפוך את העולם למדרסה ענקית, אלא מי שמזהה את האסלאם הקיצוני כרצחני. אדם כזה סובל מפוביה חשוכת מרפא וצריך להכניסו לכלא, ואם לא לכלא - לאשפוז.

תראו איזה עולם נפלא מכינים לנו הפרוגרסיבים. נו. עולם שאין בו אנשים שמנים, יש רק שמנופובים, עולם שאין בו נערים ונערות עם דיספוריה מגדרית, יש רק טרנספובים ולהט"בופובים. הפתרון של הפרוגרס הוא להנדס לאנשים האלו את התודעה, להשתיל להם מציאות מדומה שבה עליהם להאמין כי הג'יהאדיסטים המאיימים להחיל את השריעה אינם חלק מתהליך שיחריב את התרבות המערבית, אלא קבוצת אומללים, מדוכאים ועניים שסובלים מ"אסלאמופוביה". אנשים שכל מה שהם רוצים זה לחיות את חייהם בשקט, בשלום ובשלווה, from the river to the sea.