אלפי מפונים ותחושת הפקרה - לא בישראל, ביוון

בלילה שבין שני לשלישי התחילה הרוח להירגע. צוותי הכיבוי, השוטרים והמתנדבים שניהלו עד אז מלחמה מתישה, חסרת סיכוי כמעט, נגד נחשולי אש עצומים שהתפשטו במהירות מסחררת מאגם מרתון עד לפאתי השכונות הצפוניות של אתונה, קיוו שיוכלו סוף־סוף לבלום את ההשתוללות הבוערת. ביום שלישי בבוקר הביעו ראשי מערכת הכבאות אופטימיות זהירה. עד שעות הצהריים כבר הגיעו נציגי המשרד לביטחון אזרחי להעריך את הנזקים, וחברות החשמל והאינטרנט התחילו לשקם את הרשתות שקרסו.

מכל הכתבות בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה עלה הרושם שהאירוע – אחד הדרמטיים והמפחידים שקרו בשנים האחרונות – מתחיל לחלוף. אבל זאת אשליה. עוד ימים רבים יישארו שם השדות השחורים, העצים החרוכים שענפיהם התפזרו על הכבישים, שלדי הבתים שנשרפו עד היסוד וערימות של חפצים שהאש עיוותה לבלי הכר, וזמן רב לא יפוג ריח העשן המחניק המיתמר מהרמץ הכבוי. לא יעבור גם שיברון הלב של מי שאיבדו בלילה אחד את כל רכושם, נעקרו מבתיהם ואין להם לאן לחזור. ועוד חודשים, אולי שנים, ימשיכו סיוטי הלילה לרדוף את מי שלא הספיקו לחלץ את השכנת הקשישה מביתה וראו את גופתה מובלת משם.

מאות לוחמי אש, שוטרים ומתנדבים נכוו ונפצעו. עשרות ארגונים הקימו במהירות שיא עמדות לחלוקת מזון ומים, שמיכות ובגדים נקיים. מבנים ציבוריים הפכו תוך שעות ספורות למקלטי שינה ארעיים. "אל תגידו לנו תודה", אמרה מתנדבת שחילקה מרק מסיר ענק לניצולים. "אתם הגיבורים שלנו. אנחנו חייבים לכם". רוח של סולידריות עצובה ושקטה שררה שם, מרוסנת במידה מפתיעה לגבי היוונים המבטאים בדרך כלל את רגשותיהם במחוות גדולות. אבל ניסיון העבר מלמד שככל שתחלחל ההכרה בהיקף המחריד של האסון, יחליף הכעס את האבל והתסכול: איך זה קורה שוב ושוב.

תחושת הפקרה

שריפות קיץ הן לכאורה עניין שגרתי ביוון. למעשה, אירועי השבוע הם בגדר אסון מתגלגל שפותח את כל פצעיה המייסרים של החברה היוונית, אלה הישנים שנשכחו לכאורה ואלה שרק התחילו להגליד. ההיסטוריה של יוון המודרנית רצופים אסונות ומשברים פנימיים: מהקטסטרופה - גירוש היוונים מאסיה הקטנה בעקבות מלחמת יוון־טורקיה ב־1922, מלחמת האזרחים והתקופה האפלה של חונטת הקולונלים, ועד האסונות האחרונים, שהבולט ביניהם הוא גל השריפות ב־2018 שגבה את חייהם של 95 איש, חלקם בטביעה כשניסו להימלט מהאש.

בתקופת המלחמה בסוריה היה ברור שאירופה מוכנה לשלם כל מחיר ליוון כדי שזו תעצור בשטחה את גל הפליטים הגדול. יוון קיבלה הרבה כסף, אבל שילמה מחיר פוליטי וחברתי יקר

האסון הזה (אסון מאטי) היה הגורם המרכזי שהביא למפלתה של "סיריזה" בראשות אלכסיס ציפראס ולעלייתה של "הדמוקרטיה החדשה" בראשות קיריאקוס מיצוטאקיס. ואף שהממשלה הגיבה הפעם במהירות, הפעילה מייד את מכניזם ההגנה האזרחית של האיחוד האירופי (וכל המדינות אכן שלחו בזריזות מטוסי כיבוי וצוותים), הזעם על כך שהפרוורים המערביים והצפוניים של אתונה הופקרו בפעם המי יודע כמה, ועיר הבירה עצמה חשופה לסכנה בעונה הכי בוערת תרתי משמע – מתחיל לתסוס בציבור, ומתחיל להתבטא גם בתקשורת, אף שרובה נוטה ליישר קו עם הממשלה.

תחושת ההפקרה היא בשורה מסוכנת. המשרד לביטחון אזרחי הוא אמנם אחד ממשרדי הממשלה החשובים ביותר ביוון, אבל התחושה בקרב תושבי אטיקה כי המדינה לא מסוגלת לספק להם את הביטחון האזרחי החיוני גוברת עתה, לנוכח משבר האקלים ובצל האסונות הקודמים – שריפות ענק, שיטפונות ורעידות אדמה, אבל גם אסון הרכבת הנורא לפני שנתיים, ולא פחות מזה משבר הפליטים לפני עשר שנים. התוצאה מכל אלה היא היחלשות האמון בממשלה בפרט ובמדינה בכלל, והתחזקות הימין הפופוליסטי הקיצוני.

מה שמערער את החברה היוונית נעוץ לא מעט במיקומה המיוחד של יוון באירופה. יוון המודרנית, שזכתה לתמיכה חיצונית רחבה עם השחרור מהכיבוש העות'מני לפני 203 שנים, נחשבה תמיד למדינת חיץ בין מזרח למערב, במובן התרבותי־קולוניאלי ומאוחר יותר גם במובן המדיני. מאז ומעולם היו בריטניה, צרפת וארה"ב מעורבות עמוק מאוד בפוליטיקה היוונית הפנימית, עד כדי כך שחוקרים אחדים הגדירו את המדינה היפהפייה הזאת בתור "קריפטו קולוניה", קולוניה נסתרת של אירופה הלבנה. למרבה הצער, יוונים רבים מרגישים כך בעצמם. בשמאל היווני נוהגים להתלונן ש"אף פעם לא היינו עצמאיים באמת". התחושה הזאת משליכה על האמון ביכולתה של הממשלה, כל ממשלה, להיות אחראית לאזרחיה, ובאופן כללי פוגמת בביטחון העצמי של היוונים כחברה.

הקונספירציה חוגגת

העובדה שבמשך שנים רבות כיהנו כאן ממשלות מושחתות, שהמעצמות, ואחר כך השוק האירופי והגופים המרכזיים של האיחוד, סייעו להן לטייח את מצבה האמיתי – הפוליטי והכלכלי – של המדינה עד שזו הידרדרה למשברים, מחזקת מאוד את התחושה הזאת. במשך שנים גרמו לשריפות הצתות מכוונות של עבריינים שעקפו כך את מערכות רישום המקרקעין ("כבוד השופט, יש לי חזקה על הקרקע אבל הניירות נשרפו עם הבית"), ועד היום כל שריפה מעוררת חשדות ותיאוריות קונספירציה. בתקופת המלחמה בסוריה היה ברור שאירופה מוכנה לשלם כל מחיר ליוון כדי שזו תעצור בשטחה את גל הפליטים הגדול. יוון קיבלה הרבה כסף, אבל שילמה מחיר פוליטי וחברתי יקר.

עתה, לנוכח משבר האקלים, כשהצירוף הקטלני בין טמפרטורות גבוהות, מחסור גובר במים והתייבשות שטחים נרחבים של צמחייה לבין משטר רוחות פרוע מאיים להפוך כל מדורה בשולי שדה לקטסטרופה לאומית – היוונים מודאגים יותר מתמיד. אנחנו יודעים היטב מה קורה כשהביטחון האזרחי מתערער, כתב השבוע הפובליציסט ניקוס וטופולוס ב"קתמריני", והוסיף כי המדינה חייבת לא רק לשקם את הבתים והדרכים, אלא, ובעיקר, לתקן את הביטחון האזרחי המעורער ולחזק את האמון בינה לבין תושבי אטיקה, ולמעשה בינה לבין כל תושבי יוון.

השאלה הגדולה היא האם בעידן הנוכחי, כשהעולם כולו מתכחש ללהבות המסוכנות שאוחזות בו בתחומים רבים, ומשבר האקלים בראשם, יש איזו מדינה שמסוגלת לכך בכלל. ובמקרה של יוון – האם, כשם שהיא הצליחה להיחלץ באופן מרשים כל כך מהמשבר הכלכלי, היא תצליח במקום שבו גדולות וחזקות ממנה נכשלו לאחרונה.