רק תפילה אשנא: שיעור בליברליות תל־אביבית

עד טבח 7 באוקטובר אחד המחזות המכוערים ביותר שסיפקה לנו שנת תשפ"ד היה פיצוץ תפילת "נעילה" בכיכר דיזנגוף. חבורה קולנית, מצוידת בקריאות "בושה בושה בושה" ושנאה, הבריחה מתפללים יהודים מהכיכר. אפשר להבין אותם, שהרי רגשותיהם נפגעו, והביטוי "אצבע בעין" חזר על עצמו כנימוק לפעולתם.

האיסור על תפילה יהודית בפרהסיה נעטף בערכים שהכריעו את קדושתו בת אלפי השנים של יום הכיפורים: איסור על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. למארגני התפילה, ארגון "ראש יהודי", לא עזרה ההבטחה להציב מחיצות סמליות, שיפרידו בין הגברים לנשים אך לא ימנעו מעבר חופשי למי שירצה דווקא להפריע לתפילה, כעיקרון.

לא עזרה גם העובדה שהתפילות הציבוריות התקיימו כמה שנים קודם לכן מבלי לעורר סערה אזרחית בקרב התל אביבים. שופטת בית המשפט המחוזי, הדס עובדיה, כתבה בפסק הדין כי העותרים לא הצליחו "להראות כי מצוות התפילה תיפגע אם העותרים לא יתפללו באופן המבוקש על ידם תוך הפרדה במרחב הציבורי על בסיס מגדרי המהווה הפליה אסורה". בהינף קולמוס שיפוטי הפכה התפילה היהודית לעניין שדרוש הוכחה.

אלא שהשנה ההיא עמדה בסימן מחאת קפלן, וכזכור, זו הטילה את צילה הכבד על כל ערך לאומי מקודש. היא חיללה את יום הזיכרון, את שירות המילואים ואם כבר מדברים על הפרעה לחופש התנועה – היא חסמה מדי שבת וגם באמצע השבוע את צומת קפלן ואת נתיבי איילון, ופגעה בחופש התנועה יותר מכל מתפלל כל נדרי. אלא שזו לא היתה הפרעה בהפרדה מגדרית, ולכן לא היה בה פסול.

גם הבקשה לקיים אירועי שמחת תורה בתל אביב מצאה את דרכה לבתי המשפט, אך אירועי 7 באוקטובר שמו קץ לדיונים ולחגיגות. ישראל נעטפה באחדות מבורכת, שהחזיקה מעמד כמה חודשים עד שהליברלים קרסו תחת נטל אהבת ישראל. כאשר הגישה השנה עמותת "ראש יהודי" בקשה לקיים תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף, היא נענתה בשלילה גורפת והפעם גם בלי תירוץ ההפרדה המגדרית. התפילות הציבוריות, כתב רובי זלוף המשנה למנכ"ל עיריית תל אביב, נולדו בתקופת הקורונה ואין להן מקום עכשיו. "העירייה אינה מעמידה מרחב ציבורי אינטנסיבי דוגמת כיכרות, גינות ציבוריות שוקקות וכדומה על מנת שישמש כבית כנסת/מקום התכנסות לטובת אירוע ביוזמה פרטית וכי המענה לקיום תפילות יום הכיפורים הוא באמצעות מאות בתי הכנסת הפזורים בעיר". הוא שכח כי הביקוש לתפילות יום כיפור ברחובה של עיר נוצר בגלל שאין מקום בבתי הכנסת להמוני התל אביבים שאינם מתפללים דרך קבע.

ישראל זעירא, מנכ"ל ראש יהודי, יצא מגדרו להרגיע את המתנגדים לתפילה, אם כי כבר בשנה שעברה ברחה לו הודאה חשודה: הוא מעוניין להחזיר את עם ישראל בתשובה ואף פועל לשם כך. כמובן, אין להשוות את פעולותיו, שנעשות ללא כפייה ותלויות ברצונם החופשי של מי שנמשך להצעותיו, לפעולותיה של העירייה להכניס למוסדות העירייה, כולל מוסדות החינוך, חדרי שירותים לא־מגדריים או לאפשר הפרדה מגדרית בחדר כושר ביפו, כדי לאפשר לנשים מוסלמיות להשתמש בו. כל מה שיש למחזיר בתשובה הוא כושר השכנוע שלו והידיעה שבמדינת היהודים - חזרה בתשובה אמורה להיות ערך חיובי ולא סיבה להתקף זעם.

לעומתו, לעירייה יש סמכות אכיפה. זו מקודשת יותר ממסורת ותרבות יהודית שהחלה הרבה לפני הקמת תל אביב או בחירת ראש עירייה ומועצה שהיהדות גורמת להם לגרדת.

אפשר היה לחשוב שטבח 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת ירגיעו קצת את הלהט האנטי־יהודי של עיריית תל אביב ושל חלק לא מבוטל מתושביה. למי יש את האנרגיות הנפשיות להתעצבן מתפילת יום כיפור, ועוד כאשר ברור שהמלחמה נגדנו נשענת רובה ככולה על שנאת יהודים קדמונית? אבל הליברלים שוב הוכיחו שבכל עת אפשר למצוא מקום בלב לפחד מפני המשיחיים, שהרי כל יהודי שאוהב את יהדותו, שמח בה ורוצה לקרב אליה אחרים – הוא משיחי. ויש להגן על הציבור מלהתפתות למקסם השווא הזה, גם במחיר איסור על חופש פולחן ליהודים במדינתם היהודית והדמוקרטית. היהדות מוגבלת. אבל תחת הכותרת "דמוקרטיה" אפשר להצמיח כל צורה של דיכוי.

כמו בשנה שעברה, גם השנה היו כאלה שלא התיישרו עם עיריית תל אביב. רבני צהר פנו בתחינה: "אין בה (בתפילה) הדתה, היא אינה מהווה איום על איש, ואינה פוגעת באופייה הפלורליסטי של העיר העברית הראשונה". דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", היה תקיף יותר: "אין לי עניין להתפלל בחגי תשרי או בכל יום אחר", צייץ. "משלים למניין רק במחציות של הפועל כשחייבים ניצחון. אבל בחייאת, עוד פעם חוזרים לזה? אז יתפללו פעם-פעמיים בשנה בתל אביב בחוץ. מה קרה? הילדים שלנו שיעברו ליד יחזרו בתשובה בגלל זה? שחררו". בתגובה קיבל מטחי "מיסיונרים, משיחיים, אצבע בעין, הפרדה מגדרית". הבדיחה הנחמדה על תפילה לניצחון הפועל חשפה משהו: למען הפועל הוא מוכן למחול על חילוניותו ולסייע לתפילת חבריו האוהדים. תארו לעצמכם שיש יהודים שיהדותם חשובה להם אפילו יותר מקבוצת כדורגל.

אפשר לפרוט לפרוטות משפטיות ופוליטיות את ההתנערות התל אביבית מיהדות, אבל אלה לא יכסו על המנוע הרגשי שמניע את התהליך. קוראים לו "אנטישמיות", והמדייקים: "אוטו־אנטישמיות". סלידתו של היהודי מתרבותו, משורשיו ומאחיו, מייצרת סוג חדש של מאמינים בני מאמינים. כאלה שאין להם על מי להישען אלא על חוקי עזר עירוניים ופסיקות שופטים חילונים. ושנאה.

בשנת 1933 פרסם ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף מודעה נגד חילול שבת בפרהסיה. הוא דאג ל"חילול שמה הטוב של תל אביב כעיר עברית טהורה". עוד הוסיף "השבת היא אות הסולידריות הנפלאה ביותר מדור ודור". 90 שנה אחר כך, בכיכר שנקראה על שמו, הפכה תל אביב מהעיר העברית הראשונה לעיר העברית האנטישמית הראשונה. ברכות.