בביירות ובטהרן: צעדים ראשונים לשיקום ההרתעה האבודה

רק העתיד יגיד אם היתה זו ההחלטה הנכונה, אולם אין ספק ששני החיסולים של שני הארכי־טרוריסטים, במיקומים הרגישים בטהרן ובביירות, דרשו המון אומץ.

בהנחה שישראל אחראית לסילוקו מן העולם גם של איסמעיל הנייה בבית האירוח הרשמי של משמרות המהפכה, ולא רק של פואד שוכר בלב הדאחייה בביירות - הרי ההחלטה של בנימין נתניהו ויואב גלנט, להורות על הוצאתן לפועל של שתי ההתנקשויות בפער זמנים קטן מעשר שעות, טמנה בחובה סיכון של פתיחת מלחמה בהיקף מלא בין איראן וכלל שלוחותיה לישראל.

שני הסיכולים נעשו, ככל הידוע, מכוח שתי החלטות שונות של הקבינט, שהוא הגוף המוסמך לקבל החלטות על מלחמה. סיכולו של בכיר חמאס נבע מההתחייבות הישראלית להרוג או לעצור כל מי שהיה שותף לטבח שמחת תורה. הנייה היה, אפוא, בן מוות מאז 8 באוקטובר 2023.

מנגד, ייפוי הכוח להריגתו של פואד שוכר ניתן בישיבת הקבינט ביום ראשון אחר הצהריים, מייד עם חזרת נתניהו מוושינגטון, בעקבות רצח הילדים במג'דל שמס. כלומר, הכל נעשה כדת וכדין. זו רק המשמעות של פער הזמנים הקטן, שהגדילה את הסיכון המצטבר לכדי סכנת מלחמה רב־זירתית מקסימלית. ניתן לשער כי רק שני הבכירים הללו - שבכלל מסוכסכים באופן אישי - הם היחידים שידעו עליה מקרב חברי הקבינט.

עוד ניתן להניח שלא היתה כוונה מוקדמת להוציא לפועל את החיסולים בצמידות כזו, אלא שהשניים אישרו אותם כיוון שנוצרו הזדמנויות מבצעיות שלא קורות כל יום. אף על פי כן, תוך שהם מבינים את הסיכון אפשר לשער, ניתן האור הירוק. כלומר, הם בחרו בגישה הנועזת. שאפו.

נכון, הסיכוי שהמנהיג העליון של איראן יחליט בפעם הזו להוציא את כל מה שיש לו נגד ישראל, ומבחינתו לסכן את הכל - נמוך. ובכל זאת, הפרת הריבונות של הרפובליקה האסלאמית - אם נעשתה על ידי ישראל - העלבון שלה כמארחת של הנייה שלא מסוגלת לשמור עליו, התרחשות התקרית יום למחרת חגיגות ההשבעה של הנשיא החדש, מסעוד פזשכיאן, וכל זה כמה שעות אחרי שבן טיפוחים אחר של איראן נשלח לשמיים בביירות באמצעות אזמל ישראלי מדויק וקטלני - כל זה כבר מביא את חמינאי או את אנשיו למסקנה שעם ההשפלה הזו אי אפשר להשלים. כמי שחלום חייו הוא השמדת ישראל ומפנה את מיטב משאביה של ארצו כבר 40 שנה להקמת מכונת הרג סביבנו, המטורף הקשיש מטהרן עשוי להחליט שכעת, לעת זקנותו, זה הזמן לצאת למלחמת הג'יהאד המלאה והסופית נגד ישראל.

למעשה הצבאי, לפחות לזה של סיכול שוכר, נלוותה פעילות מדינית קודמת ואחרת, כדי לצמצם את הסיכון למלחמה. ישראל הבהירה לכל השחקנים הבינלאומיים שהיא לא מעוניינת במלחמה. לאמריקנים, לבריטים ולצרפתים שיש להם קשרים בלבנון, נאמר שתהיה תגובה משמעותית על טבח מג'דל שמס, אבל לא כזו שישראל מחפשת במסגרתה להגיע לעימות כולל עם חיזבאללה.

המסרים המשלימים האלה היו חשובים מאוד במניעת הסלמה ובמישור המיידי תרמו להרגעה.

מי שהפיק את הלקח ומי שלא

במבט רחב על 300 הימים האחרונים, השדר שישראל מרתיעה ולא מורתעת הכרחי. מאז טבח שמחת תורה, שבו ישראל נחלה מפלה צבאית שלא תישכח לדורות, "האיראנים והגרורות שלהם נכנסו להיבריס". מי שמנסח כך את הדברים אינו גורם ישראלי אלא דיפלומט מערבי, נטול שאיפות מלחמתיות, אבל כזה שבקי מאוד במתרחש.

לדבריו, "הם חשים שההצלחה בצידם, שישראל חלשה, מאבדת את התמיכה הבינלאומית ושהם מצליחים לייצא את המהפכה". כדיפלומט, הוא לא מצדיק את תגובת ישראל, ואף היה רוצה שהלחימה תיפסק. לתפיסתו, ישראל מכאן ו"ציר ההתנגדות" מכאן מכים זה בזה עד אין קץ, כדי להעביר את המסר שאינם מפחדים מהצד השני. חילופי המהלומות האלה, הוא מעריך, ייפסקו "רק כשצד אחד יהיה סבור שהמלחמה קוברת אותו עצמו, ולא רק את הצד השני".

בנסיבות האלה הוא מבין, גם אם לא מצדיק, מדוע ישראל ממשיכה להילחם ואף מגדילה את ההימור. הוא מבין שישראל סבורה שהפסקת המלחמה כעת תקרין מסר של חולשה במקום שבו השפה המדוברת היא כוח.

הסיכולים בביירות ובטהרן הוציאו כנראה קצת אוויר מהיוהרה בצד השני, אולם תהיה זו טעות לחשוב שהשיבו את ההרתעה הישראלית למקום שבו היא צריכה להיות. בסופו של דבר, איראן עדיין בעמדת איום על ישראל, הרבה יותר ממה שישראל בעמדת איום על איראן. תוכנית הגרעין שלה מתקדמת באין מפריע. כוח הטילים שלה כמימים ימימה.

השלוחה הלבנונית שלה, חיזבאללה, חטף כמה מכות, אולם מערך הטילים שלו, בוודאי אלה ארוכי הטווח והמדויקים, על מכונו ניצב. לפחות לפני סיכול שוכר, אף ש־400 מלוחמיו חוסלו ובכלל זה מפקדים, "חיזבאללה לא חש חולשה", אומר הדיפלומט על בסיס חומר מודיעיני שאליו נחשף. וגם יהודה ושומרון מוצפים בנשק איראני.

כך שחמאס הוא למעשה הזרוע האיראנית היחידה שנוטרלה מבחינה צבאית וכעת כמעט לא מסוגלת לפגוע בישראל. אזרחית, לעומת זאת, חמאס עדיין שולט בעזה, ולכן אם המלחמה תיפסק, ובוודאי אם יקבל תגבורת של מאות מחבלים משוחררים, הוא יפצח באופן מיידי בתהליכי שיקום צבאיים. כלומר, בתמונה הכוללת כוח ההרתעה הישראלי השתקם במשהו אחרי שני החיסולים, אולם האתגר הביטחוני שלפנינו עדיין עצום. כל בעל תפקיד ישראלי שצפוי להיות מעורב בהחלטה על עסקת החטופים, אם וכאשר תבשיל, צריך להביא זאת בחשבון.

מי שראוי להערכה מיוחדת בהקשר הזה הוא רה"מ בנימין נתניהו, שלמרות לחצים כבירים מבית ומחוץ לא הסכים להפסיק את המלחמה לפני חודשיים ושלושה, התעקש על כניסה לרפיח, מסרב לסגת מציר פילדלפי ומתעקש על סינון החוזרים לצפון הרצועה במסגרת עסקת חטופים.

התוצאה של העמידה הזו היא "השמדה של יותר מ־100 ק"מ של תת־קרקע, איתור של עשרות מתחמי בכירים ומנהרות שבהם הוחבאו חטופים". כך תיאר דובר צה"ל את הישגי אוגדה 98 השבוע.

אם המלחמה היתה נפסקת לפני שבוע או שבועיים, חודש או חודשיים, כפי שרצו רבים בצמרת הביטחונית והפוליטית - כולל יואב גלנט במקרה זה - לחמאס היתה נותרת התשתית המפוארת הזו. די מדהים, למען האמת, שבכל הצמרת הביטחונית־מדינית המכהנת נתניהו הוא היחיד שעומד על העקרונות המינימליים האלה. חבל שרק הוא הפיק את הלקחים המתחייבים מקריסת 7 באוקטובר.

רודפי החיילים

א' (השם המלא שמור במערכת) הוא אחד מתשעת חיילי המילואים שנעצרו בבהילות השבוע בבסיס שדה תימן על ידי המשטרה הצבאית. באמצע שנות ה־30 לחייו, פטור ממילואים כאב לשישה ילדים, א' התעקש לחזור לשירות בצה"ל. במשך שנים שימש רכז הביטחון ביישוב מגוריו. שכניו סיפרו לי כי א' עדין נפש, והסיכוי שהתעלל במחבל דומה לזה שעלי חמינאי יהפוך לאוהב ישראל.

מאז פרוץ המלחמה א' לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא התעקש להתנדב, ולבסוף נרתם לשמור על חלאות מחבלי הנוחבה במקום הקשה ביותר שיש, בשדה תימן - אותו בסיס שהורים מסוימים הרימו קול זעקה כאשר בנותיהן בסדיר נשלחו אליו.

תהיה זו טעות לחשוב שההרתעה הישראלית שבה למקום שבו היא צריכה להיות. בסופו של דבר, איראן עדיין בעמדת איום על ישראל, הרבה יותר ממה שישראל בעמדת איום על איראן. תוכנית הגרעין שלה מתקדמת באין מפריע. כוח הטילים שלה כמימים ימימה

לפרקליטה הצבאית הראשית, אלוף יפעת תומר־ירושלמי, כל זה לא משנה. א' ושמונת חבריו, המשרתים את עם ישראל חודשים ארוכים, נעצרו בהוראתה כאחרוני הפושעים. הראיות נגדם קלושות, ושניים כבר שוחררו. הסיכוי שעשו את המעשה המיוחס להם, ועוד בצוותא, זעיר. החיים הם לא התפוז המכני.

השאלה הנשאלת, אם כך, היא כיצד זה קורה? כלומר, מה הרציונל המפעיל את רשויות המדינה לנהוג כך כלפי חייליה שלה, ולא פעם אחת?

מה מנחה את פרקליט המדינה, עמית איסמן, לעצור בחורים מתוקים שקפצו בשמחת תורה מיוזמתם וסיכנו את חייהם כדי לעצור את הטבח, ולהאשים אותם כי הם "גרועים כמו הנוחבות"? מה גורם למעצר משפיל של מילואימניקים מסורים שהתנדבו לשמור על מחבלי הנוחבה כשאף אחד אחר לא רצה? או לקיים שיחות לטרוריסטים ששוחררו (ולמה בכלל שוחררו?) עם השאלה מה היה היחס אליהם?

התשובה הרשמית של הפצ"רית וצה"ל היא שיש להקפיד על שמירת החוק, שחובה לברר את האמת, ושהחקירות בכלל מגינות על החיילים מפני בתי המשפט הבינלאומיים. תכף נגיע לנקודה הזו, אבל עוד קודם לכן נראה שיש פה משהו עמוק יותר.

כי לברר את האמת אפשר גם בחקירה שמכבדת את החיילים מתוך הערכה לפועלם, ולא מתייחסת אליהם כמו לכלבים. ובכל זאת, המערכת בוחרת פעם אחר פעם באופציה השנייה. למה?

התשובה היא שיש פה משהו עמוק יותר. קבוצה קטנה בעם, לא מעט ממנה משפטנים, תופסת מעצמה כ"מחנה נאור". זאת, לעומת החלק האחר שהוא בעיניהם ברברי, אלים, פשיסטי, כהניסטי, פושע ואפילו נאצי. הם הרי "זיהו את התהליכים", כלשונו של יאיר גולן, כבר בעשור שעבר.

כך שכל מה שנשאר מבחינתם זה לאשש את האקסיומה ולמצוא את "הנוחבות שבתוכנו", שלשיטתם בוודאי קיימים. כפי שבישרה השבוע כותרת ב"ידיעות אחרונות", בצירוף תמונתה של הפצ"רית: "בפרקליטות הצבאית מעריכים שעדיין לא הגענו למקרים הקשים".

כלומר, ברור שיש חיילים שאשמים במעשי זוועה והתעללות. עכשיו נותר רק לסדר את העובדות על פי הקונספציה החקירתית.

שכפ"צ? הצחקתם אותנו

כאמור, אחת הטענות שהמערכת המשפטית משמיעה בניסיון להצדיק את הפגיעות החוזרות והנשנות בחיילים היא "הגנה מפני האג", או "עקרון המשלימות".

במה מדובר? אחד מכללי היסוד של בית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC) בהאג קובע כי הוא זכאי להתערב ולשפוט אנשים שפשעו לכאורה, רק אם המדינה שלהם עצמם לא חקרה כראוי את החשדות נגדם. כלומר, כאשר הפצ"רית עוצרת את חיילינו, לא רק שאינה פוגעת בהם אלא היא

כביכול מגינה עליהם מפני האג.

כביכול.

למה? כי הסיכוי שבית הדין הפלילי בהאג, או בכלל ערכאות בעולם, יימנעו מלשפוט חיילים ישראלים משום שאלה עברו את מסננת המשפט הישראלית לא קיים.

לאלפי חיילים וקצינים שנלחמו בעזה עלולה להיות בעתיד בעיה לטייל ולעשות עסקים בחו"ל. כדי לתת מענה לאיום הזה לא צריך לחקור לשווא את החיילים, אלא להקים צוות רב־זרועי שיגבש דרכים להגן עליהם מפני מעצרים עתידיים בחו"ל. אגב, גם הרמטכ"ל עצמו בבעיה הזו. כדאי שיתעורר

נתחיל מהסוף. אלאור אזריה נשפט כדת וכדין לפני שמונה שנים על ידי בית משפט צבאי. זה לא מנע אפילו מהאמריקנים להטיל עליו ועל משפחתו סנקציות ממש לאחרונה. אם כך נוהגים בנו חברינו הטובים ביותר, מה יעשו אלה הפחות טובים?

הלאה. בעצם הימים האלה מרחף צו מעצר בינלאומי מטעם בית הדין בהאג מעל ראשיהם של נתניהו וגלנט. הצו עוד לא ממש הוצא, אבל נראה שזו שאלה של זמן. בכל מקרה, משפטית אין לבית הדין בהאג ולו קצה סמכות לשפוט את השניים, שכן ישראל אינה חברה בו. ובכל זאת, התובע כארים חאן, שעוד נחשב למתון, כרע תחת הלחצים, רימה את ישראל, דחה את כל טענותיה המשפטיות והתניע את הוצאת הצווים.

כלומר, אפילו אם מערכת המשפט הבינלאומית פועלת לפי כללים מסוימים - בכל הנוגע לישראל הם יוטו לרעה. המסקנה לענייננו היא שגם אם תומר־ירושלמי תעמיד לדין 1,000 חיילים, היא לא תגן עליהם או על אחרים כהוא־זה מפני פגיעתם הרעה של בתי המשפט בחו"ל. באמת שחבל על בלבולי השכל. כשזה מגיע לישראל, הסיכוי לצדק קטן מאוד.

הנה דוגמה נוספת. לא מזמן נאסר על חברות ישראליות, ואחר כך על ישראלים, להשתתף בתערוכת הנשק "יורוסאטורי" בפריז. הממשלה המקומית, שבתחילה יזמה מהלך מוגבל נגד ישראל, איבדה שליטה לאחר שארגונים פלשתיניים פנו לבית המשפט. כך נוצרה אפליה אנטישמית למעשה.

הפרשה הקטנה הזו היא קדימון למה שמחכה לחיילינו ביום שאחרי המלחמה. אין שום ספק שארגונים לא ממשלתיים אוספים מידע על חיילי צה"ל ומפקדיו, ובבוא היום יאתגרו אותם בבתי דין באירופה, ואולי גם מעבר לה. ראינו כיצד בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הובאו ציטוטים של חיילים וקצינים שנלחמו בעזה, תוך שהתובע מזהה את שמם ודרגתם.

לחבר'ה כאלה תהיה בעיה לצאת לחו"ל. גם הממשלות הידידותיות יהיו חסרות אונים, שלא לדבר על העוינות שבהן. אלה כאלה לא יתערבו בהחלטות בתי המשפט.

מי שחושב שחקירה של מצ"ח או ישיבה בכלא הישראלי ימנעו מבית משפט מקומי בבריסל או במדריד, בלונדון או בבלפסט לעצור קצין ישראלי שלקח חלק במלחמה, לא יודע מה הוא שח. אם רק יהיה ארגון פרו־פלשתיני שיעתור, ויהיו כאלה - אנשינו ייעצרו.

בימי האינתיפאדה השנייה, שבה הקטל בצד הערבי היה קטן בהרבה, כמעט שנעצרו אלופים ושרים. על אחת כמה וכמה שכיום, כאשר האויב סופר 40 אלף אבידות והרס נרחב מאוד של עזה, יהיו ניסיונות מעצר כאלה.

זו הבעיה האמיתית ביום שאחרי, והדרך להתמודד איתה אינה עוברת דרך "חקירות הגנה" בישראל. כדאי להפסיק למכור את הלוקש הזה להמונים.

אז שלא יובן לא נכון - אם יש חשש שמי מחיילי צה"ל עשה מעשה שלא ייעשה, ודאי שחובה לבדוק זאת. טוהר הנשק, או "והיה מחניך קדוש", הוא עקרון יסוד יהודי וישראלי שלא צריך להכביר מילים עליו. אך לניקיון שצריך להישמר בבית פנימה אין שום קשר להגנה על החיילים בחוץ. לא זה מה שיעזור.

לכן, אדרבה - במקום שהרמטכ"ל יגבה את הפגיעות השערורייתיות בחייליו מצד הפצ"רית, עליו להנחות אותה להיערך באמת להגנה עתידית עליהם, שכן הסכנה קרובה, גדולה וברורה.

מי שעיניו בראשו מבין שלאלפי חיילים וקצינים שנלחמו בעזה, ושזהותם ידועה, עלולה להיות בעתיד בעיה לטייל ולעשות עסקים בחו"ל. כדי לתת מענה לאיום הזה לא צריך לחקור לשווא את החיילים, אלא להקים צוות רב־זרועי נרחב שיגבש דרכים להגן עליהם מפני מעצרים עתידיים בבתי משפט בחו"ל. אגב, גם הרמטכ"ל עצמו בבעיה הזו. כדאי שיתעורר.