הקפה מר, הנקמה מתוקה: ביקור במג'דל שמס בשבוע של אבל והמתנה

מגרש הכדורגל שבו נהרגו 12 נערים ונערות, חלקם ממש ילדים, במג'דל שמס השוכנת למרגלות החרמון הוא באורך של כ־60 מטר. השערים ברוחב כחמישה וחצי מטרים. במבט צפונה מהמקום שבו התפוצץ טיל הבורקאן של חיזבאללה נראית השלוחה המערבית של ההר האדיר היפהפה החולש על כל הסביבה. "הטיל הגיע משם", הסביר לי אחד הגברים המבוגרים שהסתובבו על המגרש ליד אתר הזיכרון המאולתר שהחל להיווצר מעצמו בשבוע האחרון. "הוא הגיע מעבר להר. אי אפשר לתאר מה שהיה כאן. דברים כאלה לא צריכים לקרות".

אתר הנפילה של הטיל הוא לא יותר משקע שטוח של מצע חצץ תחוח שעליו הונח משטח הדשא המלאכותי. "אני הקבלן שבונה את המגרשים האלה", אמר גבר כבן 60 היושב בכיסא גלגלים. מסביב לקומפלקס של מתקני המשחקים ומגרש הכדורגל ישנה כיכר של חנויות ועסקים כמו במרכז עירוני נוסח חיפה או תל אביב. שום פגיעה לא נרשמה שם. אם הכיכר לא היתה מוקפת בדגלים שחורים היה קשה להבחין שבעומק, במרכז הכיכר, ישנו מקום שזוועה כזאת התרחשה בו. דגלי ישראל, כחול־לבן, לא מונפים ביישוב הדרוזי.

הגדר הגבוהה שמקיפה את המגרש נקרעה, ונפער בה רווח גדול שמזכיר את מראה הפרצות בגדר של רצועת עזה ביום ההוא. זרם של ישראלים מהצפון, מרמת הגולן ומשאר רחבי הארץ הגיע השבוע למג'דל שמס לבטא הזדהות וסולידריות עם התושבים הדרוזים שספגו מכה כל כך כואבת. מראה האתר הוא כמו ילדות שקפאה בתוך פיח שמשאיר אחריו רעם ביום בהיר. מקבץ של כעשרה כדורי רגל צבעוניים. זרי פרחים שהתחילו לקמול. ריח שרוף עדיין מורגש מדי פעם באוויר, ומעבר לפרצה הנוראה בגדר זרוקים כלי הרכב של הילדים, אופניים חשמליים וקורקינטים מעוקמים, הרוסים, מושחרים.

"הקורקינט ההוא ששוכב שם", אמר לי הקבלן שבנה את המגרש, "זה של הילד ש'נעלם' וחיפשנו עד אתמול". חלק מהשיחות בין התושבים שמגיעים למגרש מתנהלות סביב פרטי הזוועה של חיפוש הילד וזיהויו. בשונה ממקומות הטבח בקיבוצי עוטף עזה, במג'דל שמס שלושה ימים אחרי טבח הטיל, אתר ההתרחשות הולך וחוזר לקדמותו ומכבש החזרת החיים למסלולם פועל במהירות.

במקביל נוצר אתר הזיכרון המאולתר, והמנהלים הקשישים מדברים עם הצעירים על הצורך להקים איזו גדר מסביב לאתר הזיכרון כדי שקהל המבקרים לא יתקרב יותר מדי. יו"ר הסוכנות היהודית, דורון אלמוג, הגיע לביקור סולידריות ותנחומים. הוא שוחח, חיבק, לחץ ידיים. חיזק ובעיקר הקשיב.

השקט המטעה

אם הפרשנים תוהים על האפשרות שהחיסולים ידרדרו את המלחמה להסלמה, סימן שהפגיעה בראשי הטרור כואבת מספיק כדי להעלות הרהורים כאלה

שאלתי בחור צעיר גבוה, מזוקן, מה גלנט אמר להם בנוגע לתגובת ישראל על טבח הילדים. הצעיר דיבר על "בנק מטרות". גלנט לא אמר משהו ספציפי למעט האיום שתהיה מכה כואבת, והבחור, למען האמת, שידר קצת ספקנות לגבי מה יעשו באמת. טוב להתרפק על הדרוזים, להתחבק בליווי לחיצות ידיים חמות שאינן מרפות גם אחרי דקות ארוכות, לשאוב מהאנשים החזקים האלה כוח. אין היסטריה. האמירות לא מתאימות לכותרות העיתונים ולערוצי התעמולה הפדרליים. התגובה של התושבים היא סטואית. לא מתפרקים ולא צורחים. אחדים נותנים לבכי לשטוף את הלחיים, אבל דיבורם יציב. האבל משתרר מעצמו, ללא הוראה מפורשת מוועדה מסדרת או מהקרן הקיימת או מהכנסת. הקפה מר, ושלל המתוקיות לאורך כל הציר מבוקעאתא, עבור במסעדה ועד מג'דל שמס סגורות. כך גם רוב המסעדות למעט דוכני מזון מזרחי מהיר.

אבל השקט ותחושת הרווחה הנפלאה בשיטוט הגלגלי ברחבי הגולן מטעים. ממש באותו הזמן שהתרחש חיבוק הסולידריות במג'דל שמס, כולל הרעמה הג'ינג'ית של אורנה שמעוני, נפלה רקטה למטה, בקיבוץ הגושרים הסמוך למכללת תל־חי ולקריית שמונה, וחבר נהרג. לא, זה לא באופנה לשאול את אורנה שמעוני, חברת אשדות יעקב, מה בנוגע? איפה שהיא ניצבת שם כולם צודקים והקרקע כתושה כמו במקום הנפילה. בדרך חזרה אנחנו מגלים שאתר הר בנטל, שהפך עם השנים למקום תיירותי עם מוצב ישן מימי 1973 ומסעדה שנקראת קופי ענן, חזר לפתע לייעודו המקורי; הצבא השתלט עליו כמו פעם והוא סגור למבקרים. ובקשר לבנק המטרות שהוזכר על ידי אחד הצעירים במג'דל שמס, חיסול בביירות - עם הקירות - חיסול בטהרן ופיצוצים בעיראק. אם הפרשנים תוהים על האפשרות שהחיסולים ידרדרו את המלחמה להסלמה, סימן שהפגיעה במפקד צבא הטרור כואבת מספיק כדי להעלות הרהורים כאלה. לחבר הכנסת ליברמן ולחבר הפרשנים זה בוודאי מכאיב.

התארגנות תיאורטית מהירה

לא, זה לא דומה להתקפה על בית ראש הממשלה. זה לא דומה לאיומי הרצח על נתניהו. וכמובן, אסור לערב את צה"ל

זרם המכוניות בצפון די סואן. תודעתית, המחשבות עוסקות במהומות ההפקר בשדה תימן ובבית ליד. בין הוויכוח הנורא סביב החשד שמסעדת נימר בואכה צומת גולני עולה על יונס לבין הוויכוח על האנרכיה המשתלטת ומאיזה צד של המפה, נזכרתי בהומור של במאי הקולנוע איתן גרין. גם זה חומר די סודי. בתחילת שנות ה־90 יצא סרט תיעודי שכלל תיאורים בזמן אמיתי של המתחולל בארץ ובייחוד בתל אביב בזמן מלחמת המפרץ של שוורצקופף וסדאם. בין השאר, ראיון עם פרופ' ניסים קלדרון, אינטלקטואל בולט של השמאל. אני לא יכול להגיד שאני זוכר משהו מהדברים המלומדים שהיה לו לומר בזמן הסקאדים על מה שקורה ומה השמאל צריך לעשות עכשיו. אבל אני זוכר שעל ידי, בהקרנה בסינמטק התל־אביבי, ישב במקרה איתן גרין. תוך כדי שניסים קלדרון מדבר על המסך, התכופף אלי איתן ואמר בשלווה: "ניסים תמיד היה טוב בהתארגנות תיאורטית מהירה".

וזה מה שאנחנו רואים מאז הפריצה לכלא עכו עם כל הזוועה הזאת בהובלת ח"כ סוכות. הכלא המקודש. לא, זה לא דומה להתקפה על בית ראש הממשלה - ברחוב עזה בירושלים או בקיסריה. לא, זה לא דומה לאיומי הרצח על ראש הממשלה. ואסור לערב את צה"ל. "פריצה של אזרחים לבסיסי צה"ל היא אירוע חמור שפוגע קשות בדמוקרטיה ומשחק לידי אויבינו במלחמה", אמר שר הביטחון גלנט. עד כאן! מה כן מותר? לפרק את צה"ל. לארגן קמפיין סרבנות תוך מודעות מוסכמת שזה מדרדר את המדינה למלחמה. כדאי לזכור את דברי גלנט כשגורמים מכל עבר עושים ואומרים דברים שמשחקים לידי האויב הצוהל ומתרברב.

ועיני פלדה סיכתיות, מצומצמות, קטנטנות, של תת־אלוף קשיש שמוכר לי היטב, הוא נראה כמו ריכטהופן בפנסיה עם השיער הכסוף מעל למצח והאף הבלונדיני המחודד. "הטייסים התחנכו על האתוס שמילה זאת מילה, הם יפסיקו את ההתנדבות ולא תהיה כשירות", הוא אמר בתקיפות. הקלטה מלפני כשנה.

אז כל התגובות העכשוויות נשמעות בהחלט כמו "התארגנות תיאורטית מהירה". מהירה מאוד. על כל שאלה תשובה.

אבל ככל שעוקבים אחרי פעילות המערכת המשפטית שכוללת את בג"ץ, היועצת המשפטית, פרקליט המדינה והפצ"רית מאז ההחלטה החפוזה של בג"ץ לבטל את החוק לצמצום עילת הסבירות, מתברר שמקור האנרכיה הוא מערכת המשפט ובליבה בג"ץ. ההחלטות השרירותיות, הבלתי צפויות, התמרון בידי ארגוני השמאל הקיצוני, ההתערבות הגסה בכל נושא ובכל תחום - לא משאירים מקום לספק. עצם הדיון בעתירה של עיתונאי ערוץ 13 בנושא מינוי המנכ"לית יוליה ברקוביץ'־שמאלוב מראה שצבת בצבת עשויה. התקשורת משתוללת, בג"ץ פותח את שעריו. כל מעשה או פעולה חוקית שמפריע למישהו בהגמוניה, אל תדאג - יש עצה: בג"ץ ישמש כלי יום הדין.

שופט מחוזי פשוט קובע בהינף נימוקים אידיאולוגיים סובייקטיביים את מדיניות ההגירה לישראל. יש קריטריון חדש: עריק אריתריאי מצבא הדיקטטורה, זו עילה מוצדקת לאפשר לו כניסה וקליטה לישראל. לא הממשלה, הכנסת או רשות האוכלוסין קובעות את מדיניות הכניסה לישראל, אלא עורך דין שהוסמך להיות שופט, אדם שהוא לא יותר מנציג הוועדה המסדרת, בטח אחד מעשרות רבות של פקידים/שופטים שמינה ניסנקורן בחסות גנץ. מישהו זוכר שהיה ניסנקורן?

וכך מהומות הנוחבה בשדה תימן, בתזמור של ארגוני שמאל קיצוניים, עוד יגרמו בהמשך לכך שפושעי האיינזצנוחבה ישלטו על שירות בתי הסוהר מבפנים, כפי שקרה בכלא גלבוע שממנו ברחה חוליית מחבלים בראש השנה לפני כשלוש שנים. עד אז בן גביר וחבורת הפראים שלו יבצעו ירי לא מבוקר בתוך הנגמ"ש של הימין.

השיקול המוסרי

חיסולי אל־עארורי, דף, שוכר והנייה מעבירים מסר ברור: מדובר בכנופיית פושעים, ברשת אידיאולוגית אנטישמית שמטרתה השמדת ישראל והיהודים

יש הרבה ביקורת גם על נתניהו, גם על רא"ל הרצי הלוי, בוודאי על גלנט, אבל השבוע הם שוב הוכיחו כי הם יודעים להפגין מצביאות משותפת, מחושבת ובעלת אפקטיביות קטלנית. הפעם זאת לא היתה תגובת מגירה הרסנית ששולפים מהמגירה חצי שעה אחרי אסון נורא כמו במג'דל שמס. כמו בתיק מוחמד דף ובתיק התימני וב"מבצע ארנון" לחילוץ החטופים, ניכרת הפעולה המחושבת. ממתינים, מחשבים וסופרים צעדים, עוצרים את הנשימה עד שהמטרה על הכוונת ומבצעים. יום לפני הביצוע כבר התפשט אי־אמון נרחב בדיבורים ובאיומים של קברניטי המדינה. ויהי ערב ויהי בוקר - בום!

אז מעבר לחשיבות האסטרטגית של לחיצה על הדוושה במערכה הכוללת, האמינות של ישראל צוברת משקל. אומרים ועושים. אלה שלא נתנו אמון, חיפשו גם אחרי הדיווחים על חיסול המנהיג הצבאי של חיזבאללה כל סימן וכל אות שיעורר ספקות, כי כנראה פספסנו והוא יצא בחיים. איך? דרך החלון. למחרת היו פרשנים בכירים בעלי שם שרק כדי לזכות בכבוד של פרסום טור בעיתונות השמאל ניסו להוציא מהתת־קרקע את כל הסיבות והנימוקים לניתוח שלילי של האירוע: חיכו עד שנתניהו יחזור, ראש הממשלה היה צריך לחזור בשבת. למה לא היתה תוכנית מגירה מוכנה כשכל העולם מוכן לקבל את התגובה הישראלית? ועכשיו - געוואלד! עוד עלולה לפרוץ מלחמה. בנקודה הזאת המבינים הבינו שכנראה ישראל פעלה נכון ועוצמתית משום שהכאב של הצד השני עלול לדרדר את המצב למלחמה. כאילו המלחמה לא פרצה כבר ב־8-7 באוקטובר.

האמינות שהוכיחו זרועות צה"ל, חיל האוויר והמוסד מחדשת חלק ניכר מההרתעה הישראלית, כאשר איסמעיל הנייה, סופגניית הטרור המחייכת, מחוסל כמעט במקביל בלב טהרן בדירת מסתור. רמת המודיעין כאן בוודאי מעוררת חששות כבדים בלב חמינאי וסגניו במשטר הטרור האסלאמיסטי.
אבל היסוד החשוב במבצעי השבוע הוא המוסרי. חיסולי אל־עארורי, מוחמד דף, פואד שוכר אבו מוחסן (מספר שתיים בחיזבאללה) ואיסמעיל הנייה המיוחסים לישראל מעבירים מסר ברור שמדובר בכנופיית פושעים אשר עומדת בראש רשת אידיאולוגית צבאית אנטישמית שמטרתה השמדת ישראל והיהודים. לא צריך להסביר אילו תנועות בהיסטוריה עסקו בפעילות דומה. הם מנהיגי החברות שהוציאו מתוכן כנופיות המוניות של רוצחים, אלה שלגביהם אמרה המועמדת לנשיאות של הדמוקרטים בארה"ב כי היא לא תשתוק. היא לא תשתוק לגבי המצב השורר בעזה, "חוסר הביטחון התזונתי" רחמנא לצלן. היא לא רצתה להגיד רעב ועוד ביטויים המאפיינים את הדה־לגיטימציה שממשל הדוד ג'ו וקמאלה האריס מבצע כלפי ישראל.

כל קרנבל האלימות הסובב את ישראל נהנה ממעטפת של הגנה משפטית פעילה של מוסדות המשפט שטופחו על ידי האו"ם. מסביב להם מערכת המשפט המקומית בישראל, שבחלקה הפנימה את הדה־לגיטימציה המשפטית הבינלאומית למאבקה של ישראל. חיילי צה"ל הם החשודים המיידיים. שלא נשגה באשליות: ביטחון ישראל עדיין נשען על כתפי הלוחמים של גולדפוס, ברק חירם, איציק כהן וחיילי גדוד 932 של הנח"ל, לא על מעשי הכשפים של צבא ההייטק בדאחייה בביירות או בלב טהרן. וזאת למרות העוצמה האדירה שהופגנה שם.

בשורש המצב הביטחוני של ישראל נמצאים התמיכה המותנית של הידידות הקרובות שלנו והיעדרו של קיר ברזל מדיני בינלאומי ובליבו לגיטימציה היסטורית מוחלטת וללא תנאים. אבל גם על זה קשה להשיג הסכמה בתוכנו.

השתלטות יחידים

אנקדוטה מפי תקשורת זרה: אל"מ מנסה לפרוץ עם קבוצת צוערים למשטרת גדרה כדי לגנוב ליבות פלוטוניום, ולהעביר את השליטה לידי גורמי הביטחון הצבאיים

מבול אל־אקצא, מבחינתי, הוא שיטפון הספרים שנועדו ללמד אותנו בדיוק מה קרה ואיך קרה ולמה קרה ומה אנחנו צריכים ללמוד ומה יהיה, וואס ויט זעיין וכך הלאה, לכל רחמונעס יש את הוואס ויט זעיין שלו. הרי משה דיין בעצמו אמר בפתח אחד הנאומים ההיסטוריים המכונפים שלו, ב־1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כי לכל מקום שהוא הולך פוגשים אותו עסקנים מפה ומחו"ל ושואלים "וואס ויט זעיין?" - מה יהיה? בניגוד למיתוס, משה דיין לא היה רק אבו ג'ילדה, אלא גם היהודי, התלמיד של המורה משולם.

אחד הספרים שכדאי לקרוא בהקשר של תורות הביטחון של ישראל במבט היסטורי הוא "מעבר לקיר הברזל" ("מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל"), שכתב פרופ' אורי בר־יוסף. את הקטע הבא לא כתב אפרים קישון ב"עין כמונים" חלק ב' - זה סיפור מעשה קומי אבל מחריד: לפי ציטוט מפרסומים זרים, "יומיים לאחר חילופי השרים במשרד הביטחון (כניסת משה דיין למשרד הביטחון בתחילת יוני 67') הגיע אל"מ יצחק (יאצה) יעקב, ראש מחלקת אמצעי לחימה באגף המבצעים, לבניין משטרת הטיגארט בגדרה, שם נשמרו במהלך המשבר (ערב מלחמת ששת הימים) ליבות הפלוטוניום של המתקנים הגרעיניים. על השמירה הופקדו אנשי משמר הגבול מטעם משרד המשטרה. יעקב הגיע עם קבוצת צוערים מבית הספר לקצינים, ומשלא קיבל אישור להיכנס למתחם איים להשתמש בכוח".

מי היה מעלה על דעתו אל"מ מטורף עם קבוצת צוערים שמנסה לפרוץ למשטרת גדרה - לא משטרת עפולה, משטרת גדרה - כדי לגנוב משם ליבות פלוטוניום? בשיחת טלפון אחרי שקראתי את הסצנה הזאת אפשר היה להבין מדברי בר־יוסף שלפי אותו ציטוט מפרסומים זרים, זה היה חלק ממהלך ההשתלטות של משה דיין בעזרת רא"ל (מיל') צבי צור לא על ליבת הפלוטוניום, אלא על ליבת המערך הביטחוני של מדינת ישראל ערב משבר ביטחוני קריטי. והייתי חייב לשמוע מה היה בסוף. מה קרה עם יאצה?

אה, יאצה, כך על פי הסיפור, יצא כשכל תאוותו בידו. כלומר, הפלוטוניום בידינו. השליטה, לפי אותו דיווח, פשוט עברה במהירות מהגורמים האזרחיים (אשכול, צבי דינשטיין, משמר הגבול - משרד המשטרה) לגורמי הביטחון הצבאיים. תפקידו של ראש הממשלה בשרשרת המזון הגרעינית הוא שמי שרוצה להשתמש בנרות הללו שאנו מדליקים, חייב בסוף התהליך לקבל גם אישור של ראש הממשלה.

"בקיאים בקונספירציה"

עליזה טור מלכא, שהלכה לעולמה השבוע, היתה חברה בלח"י. דווקא ממנה שמעתי דברים חמים על הימים שבהם לשמאל הרדיקלי היתה מטרה חיובית

מותה של המשוררת הדגולה עליזה טור מלכא, אלמנתו של גדול המשוררים אורי צבי גרינברג, מזכיר לי ראיון טלפוני שערכתי איתה לפני כמה שנים ב"מקור ראשון" במסגרת כתבה לרגל יום זיכרון לעולי הגרדום. בסוף שנות ה־40 של המאה הקודמת היא היתה חברה צעירה כבת 20 בלח"י.

הדברים שסיפרה על הפעילות המחתרתית מזכירים ימים שבהם לשמאל הרדיקלי היתה מטרה חיובית שלשמה היה מוכן להקריב את הכל. זה היה המאבק האנטי־אימפריאליסטי, ובגזרה של ארץ ישראל מדובר היה במלחמה אכזרית וחסרת פשרות נגד הבריטים. לא, זה לא היה השמאל המפא"יני או הכיפאיניקי או המפ"מניקי. אלו היו קומוניסטים, חברי מפלגה, לא כולם אלא קבוצה מתוכם, והם הצטרפו ללח"י. ידעתי שהיה סיפור כזה, והדמות הידועה מהחבורה היתה של פנחס גינוסר, אבל אנשי שמאל אחרים שנפלטו מהמחתרת היו עמוס קינן והמנהיג המחתרתי נתן ילין מור.
"הם היו בקיאים יותר מאיתנו בקונספירציה, בהוויה מחתרתית", היא סיפרה לי. ויותר מכך אמרה: "הם היו ממושמעים, הם היו מצוינים". אולי בין השאר התכוונה לתא מחתרתי בסביבות גן ילדים נורדאו. מבחינה אידיאולוגית היא היתה במקום אחר לגמרי, אבל במאבק האנטי־אימפריאליסטי נפגשו הקצוות. היא לא באה מבית רוויזיוניסטי או בית"רי. למדתי ממנה שכנערה צעירה היא ראתה את התגובות של הנערים והמורים בבית הספר לתלייתו של שלמה בן יוסף ב־1938.

היתה שמחה לאיד בחלקים מרכזיים של היישוב, או אדישות שלילית כלפי הקורבן של הפורשים. וכבר אז הוציאו מרטין בובר ורבי בנימין וחבריהם חוברת מוסר מכובדת שכותרתה, נדמה לי, "נגד הטרור". השאלה איזה טרור. טרור יהודי? אנחנו נגד. בימינו, לפני 7 באוקטובר, נתקלתי בתגובות של צינה, שנאה ואדישות גמורה במקרים שבהם נרצחו אם ובתה, או משפחה שלמה, ביהודה ושומרון. כן, באותם פיגועים אנונימיים שאינם מלווים בזעקות תעמולה נגד ביבי נתניהו בלב מהדורת החדשות.

בפגישה אחרת אמרה עליזה שהיא רואה בעימותי הימין והשמאל על רקע ההתרחשויות תהליך של טיהור ומציאת הצדק בדרך כואבת של ניסוי ותעייה, או שמא טעייה. במסגרת אותה כתבה על עולי הגרדום מצאתי טור של דן בן אמוץ בכותרת ראשית עם שורה כזאת: "צוויץ צוויץ, מי צייץ? זה דב גרונר על העץ". הצחוק קופא על הפנים. זה נכתב עוד בשנות ה־80. שום דבר לא אבד לא נשכח.