שליחות קטלנית: מסע הדילוגים של הוכשטיין התפוצץ במגרש במג'דל שאמס

זה לא היה השבוע של עמוס הוכשטיין.

בתחילתו השליח האמריקני למזרח התיכון חזר והתריע, על פי דיווחים, שרק פתרון דיפלומטי יוכל להביא לרגיעה ולמנוע מלחמה אזורית. הוא לא טרח להסביר מי בדיוק עלול להיגרר בעל כורחו לאותה מלחמה אזורית אגדית - כל הגורמים, אחרי הכל, מאיראן ללבנון, כבר מעורבים באופן פעיל בפעולות איבה כנגד ישראל - אבל המסר לירושלים היה ברור: שבו בשקט ועשו מעט.

ואז נפרדנו מפואד שוכר, ומאיסמעיל הנייה, שני חיסולים מפוארים שאותתו לוושינגטון שישראל לא תשב בשקט בזמן שאזרחיה נטבחים.

ואלו חדשות רעות מאוד להוכשטיין ולאדוניו בבית הלבן, שבילו שנים רבות ביצירת משוואה חדשה ופרו־איראנית במזרח התיכון, שעל פיה גם לישראל וגם לארגוני הטרור שמבקשים להשמידה יש זכויות לגיטימיות שיש להבין, להכיל ולכבד.

אבל אפילו לפני שישראל קלקלה להוכשטיין את התוכניות הדיפלומטיות, השבוע שלו התחיל ברגל שמאל עם דיווחים שהשליח הבכיר נהג לעדכן את ביירות על הכנות ישראליות לתקיפות בלבנון. הטענה יוחסה לעבאס איברהים, ראש שירותי הביטחון בלבנון לשעבר, שאמר, על פי הדיווחים, כי הוכשטיין היה מזהיר אותו ואת עמיתיו בכל פעם שצה"ל נערך להגיב על פרובוקציות כאלו או אחרות של חיזבאללה.

האם הטענות נכונות? קשה לדעת. לא פשוט גם להעריך את האמינות של הכתבה שהתפרסמה בתחילת יולי ב"אל־אחבר", עיתון לבנוני שמזוהה עם חיזבאללה, ועל פיו הוכשטיין, בביקורו בביירות בחודש יוני, ביקש מארגון הטרור להגביל את התקיפות על ישראל לאזור חוות שבעא בלבד, שטח בשיפולי החרמון שהלבנונים טוענים כי הוא שייך להם ושממנו הם דורשים מישראל לסגת. חוות שבעא, לאלו שלא הסתכלו על המפה לאחרונה, נמצאת בסמוך למג'דל שאמס, שם תקיפה של חיזבאללה טבחה ב־12 ילדים בסוף השבוע שעבר.

בואו נניח לרגע שהדיווחים האלו, שמגיעים משירותי הביטחון הלבנוניים ומחיזבאללה כאחד, מוטים, שגויים, או מצוצים מהאצבע - איברהים עצמו הדגיש ברשתות החברתיות שדבריו הובנו שלא כהלכה. מה בכל זאת אנחנו יכולים לדעת על הוכשטיין והמדיניות של הממשל שהוא מייצג?

הביוגרפיה של האיש לא מספקת עודף תובנות: בן 51, נולד בירושלים להורים שעלו מארה"ב, שירת בצה"ל והיגר לוושינגטון אחרי השחרור. התברג כיועץ לענייני חוץ במפלגה הדמוקרטית לתקופת־מה, ואז עבד בתור לוביסט של חברות נפט וגז, תפקיד שבמסגרתו ייצג, בין השאר, דיקטטורים אפריקניים כמו תיאודורו אוביאנג נגאמה, רודן גינאה המשוונית. כשברק אובמה עלה לשלטון הוא מינה את הוכשטיין כשליח מיוחד לענייני אנרגיה בינלאומית, תפקיד שהצריך מעורבות מיוחדת באזורים כגון טורקיה ועיראק. כישוריו הרשימו גם את ג'ו ביידן, שמינה אותו לתפקיד סגן עוזר לנשיא ויועץ בכיר לביטחון ואנרגיה.

האיזון הקדוש

מה בדיוק סגן עוזר שכזה אמור לעשות הראה הוכשטיין ללא עוררין בסתיו 2022, כשעמל לשכנע את ישראל ואת לבנון לחתום על הסכם הדגל של ממשל ביידן באזור, מתווה הגז הימי בין שתי המדינות. ההסכם, כך הסבירו ללא הרף בכירים בקרבתם של ראש הממשלה דאז יאיר לפיד והנשיא ביידן, הוא פריצת דרך משמעותית ביחסים בין שתי המדינות, צעד ראשון לעבר נורמליזציה בין ישראל ללבנון. חתימת ההסכם תוארה כרגע היסטורי, הברקה דיפלומטית שתשנה את כללי המשחק באזור. "מדובר", כך דבררו החכמים ב"כלכליסט", "בהסכם כלכלי לטובת שתי המדינות שיצר רעש רב בגלל פייק ניוז". אם תתעלמו מהצקצוקים השקריים של הימין ההיסטרי, הסביר העיתון החביב על קברניטי המשק בישראל, תראו שההסכם נהדר היות שהוא נותן לכל אחד מהצדדים את מה שהוא צריך.

ומה בדיוק צריכים הצדדים? בשיחה שלא לייחוס עם חתימת ההסכם בכיר בבית הלבן - על פי כל הדיווחים הוכשטיין עצמו - ענה על השאלה: לבנון, כך הבכיר, תיהנה משגשוג כלכלי, וישראל תיהנה מביטחון חסר תקדים. מדוע? בגלל ששום גורם בלבנון לא יעז לתקוף את אסדת קידוח הגז של ישראל, היות שצעד כזה רק יוביל את ישראל לתקוף את האסדה הלבנונית בחזרה, מה שיהרוס את שיווי המשקל העדין של ההסכם. ואת זה, הבכיר סיכם, אין לאף אחד אינטרס לעשות. "ישראל משגשגת שחיה לצד לבנון משגשגת היא הרבותא הביטחונית הטובה ביותר לשני הצדדים", אמר הבכיר, ושב והבטיח שהגבול יהיה בטוח מתמיד, הבטחה שעליה טובי המוחות בישראל ובארה"ב חזרו השכם וערב.

השבוע, פחות משנתיים אחרי ההבטחות היפות הללו, צה"ל יירט כטב"ם לבנוני שכוון לעבר אסדת הגז הישראלית.

ההוכחה החותכת הזו שטובי המוחות שוב נשבו במקסם שווא על שלום ואחווה במזה"ת היא, לצערנו, לא העיקר. הדבר המטלטל ביותר בסאגה שהחלה לפחות ב־2022 ובאה לידי ביטויה המוחשי ביותר בשבועות האחרונים הוא זה: לשיטתו של ממשל ביידן, ישראל וחיזבאללה שתיהן בעלות ברית לגיטימיות עם זכויות ודרישות שוות, והתפקיד של הבית הלבן הוא לאזן את יחסי הכוחות כך ששתיהן תצאנה נשכרות.

רגע אחד, יהיו שיגידו: חיזבאללה איננו לבנון! הממשלה בביירות נחושה, כמו שסיפרו לנו האמריקנים זה שנים, להילחם בנסראללה ובאנשיו ולהדיר אותם ממוקדי השלטון! מי שרוצה להאמין בבדיה הזו - אותם אלו, סביר להניח, שרוצים להאמין שיש איזשהו הבדל בין חמאס לעזתים התמימים שהשתתפו בזוועות 7 באוקטובר בהמוניהם - יצטרך להתעלם מהררים של הוכחות על שיתוף פעולה הדוק בין צבא לבנון וממשלתה לבין הארגון שמהווה את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט ושמקיים תמרונים משותפים עם צבא לבנון חדשות לבקרים.

"הבדיה האמריקנית שמצדיקה הפעלת לחץ בלתי פוסק על ישראל לא לתקוף בלבנון היא שיש איזשהו הבדל מהותי בין מדינת לבנון לבין החיזבאללה, אפילו שהארגון מוטמע בכל מוסדות השלטון באשר הם", אמר ל"ישראל היום" טוני בדרן, עורך חדשות החוץ במגזין היהודי־אמריקני "טאבלט" ואחד מהפרשנים המובילים לענייני המזרח התיכון בארה"ב. "ככה זה עובד: הממשל האמריקני אומר שהפתרון הוא להתעקש שישראל תכיר בעובדה שהדרך הכי טובה להבטיח את ביטחונה היא שארה"ב תזרים עוד מאות מיליוני דולרים ל'מוסדות מדינה לבנוניים' כמו צבא לבנון, שהם בדיוק אותם המוסדות ששימשו כנספחים של חיזבאללה, תיאמו את פעילויות הארגון והגנו עליו בעשרים השנים האחרונות, עובדה שאפילו דוחות האו"ם מאשררים מדי פעם. זו מלכודת אחת גדולה. אנשי הממשל האמריקני ואלו שמחרים־מחזיקים אחריהם בכל מיני מכוני מחקר בוושינגטון טוענים שיש בלבנון 'חברה אזרחית', או אופוזיציה מנוגדת לחיזבאללה, אבל העובדה היא פשוטה וחותכת: חיזבאללה שולט בלבנון. חיזבאללה משתמש בשטחים ובתשתיות לבנוניות לצרכיו. ממשלת לבנון, צבא לבנון וכל ארגוני הביטחון הלבנוניים הם ספיחים של הארגון, כולם משתפי פעולה, כולם רק חזית של חיזבאללה. והיות שכך הדבר, הבעיה של ישראל עם לבנון היא לא כזו שדורשת פתרון פוליטי, אלא פתרון צבאי בלבד".

בחסות אמריקה

הבית הלבן, כמובן, אומר בדיוק את ההפך. עם רגע כניסתו לתפקיד, ג'ו ביידן התחייב להמשיך את מדיניות החוץ העיקרית של הבוס שלו לשעבר אובמה, מדיניות של re-alignment, או יישור מחדש של המזה"ת. הדרך היחידה להבטיח שלום ויציבות אזורית, כך אובמה האמין, היא להעצים את איראן. אם במקום להתעקש על סנקציות כנגד המולות מטהרן ארה"ב תלך לקראתם כשותפים שווים, אז הכוחות המתונים באיראן יאזנו את הקיצונים, השיעים יאזנו את הסונים, ולאף אחד לא יהיה אינטרס לתקוף אף אחד אחר. זו היתה ראיית העולם מאחורי ה־Joint Comprehensive Plan of Action, השם הבנאלי עד כדי גיחוך שניתן לשיחות עם האיראנים שתכליתם, לכאורה, היתה להגביל את יכולות הגרעין של חמינאי וחבר מרצחיו. המטרה האמיתית של השיחות היתה אסטרטגית, לא טקטית: לא רק לדון בגרעין האיראני, אלא בהפשרת יחסים ונכסים שתוביל למזרח תיכון חדש מאוד, כזה שבו איראן, מועשרת בתמיכה אמריקנית, היא השחקנית העיקרית.

אפשר לדון כמה שרוצים בתאוריה הזו ובראיית העולם שעליה היא נשענת. מה שלא נתון לדיון זו העובדה שכל צעד וצעד שאובמה - וביידן אחריו - עשו במזרח התיכון היה מכוון למטרה אחת, ואחת בלבד: הגנה על נכסים איראניים ומינוף הכוח האמריקני על מנת למזער כל התנגדות של ישראל או ערב הסעודית לאיראן ובעלות בריתה. זו גם הסיבה שהשגרירות האמריקנית בביירות כיום, מתחם מפלצתי שמשתרע על פני 162 דונם, היא השגרירות האמריקנית השנייה בגודלה בעולם אחרי זו שבבגדד: כי השגרירות בביירות היא בעצם השגרירות לטהרן, המממנת והתומכת העיקרית של חיזבאללה.

ומאמצי התיווך בין לבנון לישראל, היהלום שבכתר של עמוס הוכשטיין, גם הם בעצם איתות אחד גדול לטהרן. מה שמשיב אותנו לאירועי החודשים האחרונים.

עסקת מתווה הגז - הוכשטיין ושופרותיו הבטיחו בזמנו - תעצים את הביטחון הישראלי ותרתיע את חיזבאללה מלתקוף. עכשיו, אחרי יותר מ־2,500 כטב"מים מלבנון, אחרי 19 חיילים ו־23 אזרחים הרוגים, מאות פצועים ויותר מ־80 אלף תושבים עקורים מבתיהם בצפון, אפשר לקבוע בביטחון מוחלט שאף אחת מהנחות היסוד מאחורי ההסכם לא היתה נכונה.

"ההסכם הימי אשרר שארה"ב, תחת הדוקטרינה של אובמה, רואה בביטחון לבנון, שזה אומר ביטחון חיזבאללה, שווה ערך לביטחון ישראל", הסביר בדרן. "ההסכם נועד להרתיע את ישראל מלהגיב לכל פרובוקציה מלבנון. במקום זה כל סכסוך בין שני הצדדים השווים הללו, ישראל וחיזבאללה, יוכרע על ידי וושינגטון. עבור חיזבאללה זו מציאות בהזמנה: תחת החסות האמריקנית הארגון יכול עכשיו, כמו שראינו, להשיג מטרות טקטיות ניכרות, כמו לרוקן את הצפון הישראלי מיושביו מבלי לפחד יותר מדי מתגובה ישראלית מסיבית. הדוד סם, חיזבאללה יודעים, לא רק יבטיח שקצב התגובה הישראלית יישאר נמוך ביותר, אלא גם יקדם מאמצים לחסום את ישראל בזירה הדיפלומטית. כל זה נעשה כחלק ממדיניות החוץ הכוללת של ממשל ביידן, מדיניות היישור מחדש שמעדיפה אינטרסים איראניים על אלו של בעלות ברית אמריקניות מסורתיות כגון ישראל".

ים - יבשה

את הכתובת על הקיר אפשר היה לראות כבר בקיץ שעבר. אחרי שהנשיא טראמפ הכיר, באופן היסטורי, בריבונות הישראלית על רמת הגולן, ממשל ביידן החזיר את הגלגל אחורה באופן כמעט חשאי. בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם על חידוש המנדט של יוניפי"ל בלבנון האמריקנים העבירו את החלטה מספר 2695, שנותנת לכאורה חופש מוחלט לכוח הבינלאומי לפעול בלבנון. ההחלטה הוצגה בתקשורת האמריקנית והישראלית כניצחון - הנה הוכחה ניצחת שארה"ב עומדת איתנה לצד ישראל ומחזקת את ידי האו"ם במאבק נגד הטרור של חיזבאללה - אבל עמוק בתוך הטקסט התחבאו שלוש מילים קטנות שסימלו את הכוונה האמיתית של הממשל: "חוות שבעא הכבושות".

היות שארה"ב, באופן רשמי, לא מכירה בדרישת לבנון על חוות שבעא, ורואה בשטח חלק בלתי נפרד מרמת הגולן, משמעות המילים הללו היתה חותכת: ביידן שינה כיוון וחזר בו מהקביעה של קודמו בתפקיד על הריבונות הישראלית. לדידו של הממשל בוושינגטון רמת הגולן היא עכשיו שטח כבוש, מה שנותן לגיטימציה לתקיפות באזור, ומה שמצריך עוד יותר התערבות אמריקנית כדי "למנוע הסלמה" ו"להבטיח את השלום".

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע מהמהלך הנ"ל. הדגש על חוות שבעא בסך הכל ממשיך על גבי היבשה את מה שהסכם הגז השיג בים - מתווה שעל פיו חיזבאללה, בתמיכה אמריקנית, משיג את כל מטרותיו בעוד שישראל לא רשאית להגיב.

אחרי שהטיל של חיזבאללה, ששוגר מהצד הלבנוני של שבעא, רצח את ילדי מג'דל שאמס, מקורות אמריקניים בכירים - שוב, על פי כל הדיווחים הוכשטיין עצמו - אמרו לסוכנות "רויטרס" שממשל ביידן מאיץ בישראל שלא לתקוף בביירות או ברובע הדאחייה, ושלא להשבית תשתיות קריטיות בלבנון.

במקום לראות את הטבח כמעשה נפשע של ארגון טרור רצחני שיש להעניש ולהשמיד, האמריקנים לא רק נותנים לחיזבאללה מעמד של מדינה לגיטימית, אלא גם משמשים כסנגורו ומפעילים לחצים על ירושלים להגיב באופן מדוד. ולא צריך להיות מצביא כדי להבין שתגובה מדודה במקרה הזה כמוה כהפסד נטו של ישראל, היות שהיא מבטלת את יכולת ההרתעה וכותבת מחדש את המשוואה באזור להבטיח שאפילו תריסר גופות קטנות במגרש כדורגל לא יצדיקו פעולה צבאית נרחבת בלבנון. ועם בחירות אמריקניות באופק, יש לשער שהבית הלבן יגביר באופן ניכר את מאמציו ללחוץ על ישראל ולהביא למשהו שנראה כמו הסכם דיפלומטי.

אם ההסכם שעמוס הוכשטיין מקדם יצלח, ישראל תקבל חיזבאללה מחוזק בתמיכה אמריקנית ותסכים להצר את צעדיה הביטחוניים עוד יותר. היא תקבל גם את העובדה שחיזבאללה הוא עכשיו פרטנר מדיני, וככזה אין שום אפשרות אמיתית להילחם בו עד חורמה. השבוע, בטהרן ובדאחייה, קיבלנו ניצנים של תקווה שמעידים על התפכחות ועל נכונות ישראלית להמשיך ולהלום בעוז ובחוכמה גם כשוושינגטון מאיצה בה לעבר האבדון.