סיבה, תוצאה, השתקה: קו ישר מחבר בין ההתנתקות לבין הטבח ומלחמת חרבות ברזל

עוד לפני ששבים 19 שנה לאחור אל איוולת ההתנתקות ומעמיקים בה ובתוצאותיה, עוד לפני שמבינים שהאירוע הכושל ההוא חולל והאיץ שורה של תהליכים שהביאו אותנו לשמחת תורה תשפ"ד, ועוד קודם שמאזינים לאלופים (מיל') עוזי דיין וגרשון הכהן ולתא"ל (מיל') אפי איתם, שמותחים קו ישר בין הסיבה - ההתנתקות וגירוש גוש קטיף לבין התוצאה - הטבח והמלחמה, צריך לדבר על ההשתקה. על הכנעת הראש בפני הדרג הצבאי שחלקו התקרנף, על רמיסת הדמוקרטיה, על השאלות שלא נשאלו, על מעצרי השווא של מתנגדי ההתנתקות, על הדורסנות, והניכור, ועל התקשורת, שכמו באוסלו התגייסה כמעט כולה בקיץ 2005 כדי לוודא שההתנתקות תצא אל הפועל, ובדרך הקטינה, הגחיכה וביזתה את מתנגדיה.

העיתונאית אילנה דיין קראה לזה ברגע של גילוי לב (לפני כעשור) "שיח נָכֶה". היא הודתה ש"לאריאל שרון היו מהלכים אדירים בתקשורת ושכתוצאה מכך רובנו השתתקנו, שלא באמת כפרנו בתבונה שלו ובשיקול הדעת שלו". חשוב להזכיר זאת עכשיו, כי בפרספקטיבה של כמה שנים מהיום ייתכן שנגלה שגם השיח שלנו ב־2024 היה "שיח נכה". שהמוטיב הדומיננטי בו היה שוב מוטיב העדר, בוודאי ברמה התקשורתית, אך לא מן הנמנע שגם ברמה הצבאית.

ייתכן שממרחק הזמן נגלה ששוב טעינו, שההומוגניות של הצמרת הביטחונית שלנו, שמעריכה כרגע "פה אחד" כי במסגרת עסקה עם חמאס ישראל יכולה לוותר על שליטה בצירי פילדלפי ונצרים, ושוב להסתמך על אחרים (מצרים והאמירויות) ועל הבטחות חמאס ועל טכנולוגיה מגננתית - כי במקרה הצורך הרי נוכל לתקן - דומה להערכה השגויה של הצמרת הביטחונית לפני שני עשורים, שבמקרה הצורך ישראל תוכל לתקן את מעשה ההתנתקות. ייתכן ששוב נכה על חטא ונתמה כיצד אירע שבסוגיה של עסקת החטופים ומשמעויותיה - שייתכן כי צריך היה לבצעה וייתכן שלא - כמעט לא ניתן פתחון פה למתנגדים. בכנס קטיף העשירי לאחריות לאומית, שמרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון יקיים ביום שני הקרוב בשיתוף "ישראל היום", יעסקו גם בכך.

"התחושה הברורה שלנו", נזכר השבוע הרב קובי בורנשטיין, מנהל התוכן במרכז קטיף ומי שהוביל לצד אחרים את המאבק נגד ההתנתקות לפני 19 שנה, "היתה שלא רוצים לראות אותנו או להאזין לנו. לא ברובד הערכי - הפגיעה הקשה בציונות, ולא ברובד הביטחוני. גם כשהסברנו שאין קשר בין ההתיישבות היהודית בגוש לבין הטרור העזתי, ושאנו רק התירוץ, הגחיכו אותנו וסירבו להסתכל למציאות בעיניים. היתה לא רק השתקה, אלא גם דה־לגיטימציה. אנשים בוססו בתוך הקונספציה של עצמם. אפילו כיום הם מתקשים לגלות מעט ענווה, שגם אני והצד שלי מחויבים בה, ולבחון באופן אמיתי לאחור היכן הם טעו, היכן טעינו".

"שרון חסם אותי"

לא רק ענווה חסרה, גם חמלה אמיתית לא היתה אז. האלוף (מיל') עוזי דיין סיפר לי השבוע כי ימים אחדים לפני חורבן גוש קטיף הוא הזמין את חבריו, הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושע, לבוא עימו לכפר דרום. "אני באתי לשם כדי למחות על הפינוי. הצעתי להם לבוא לשם כדי לנחם". "תוכיחו שכולנו אחים", ביקש דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, אבל נענה בסירוב. "ראיתי בכך אטימות והתנכרות", הוא אומר היום. "יושב שם חבר חלוצים, מלח הארץ, אנשים שביצעו משימה לאומית ושעולמם חרב עליהם. בואו ותראו שאכפת לכם, אפילו ברמת הניחומים. עד היום אני מתקשה להירגע מכך שתאריך הפינוי והחורבן נקבע לתשעה באב, יום של חורבן לאומי, יום שנושא עימו זיכרונות קשים של ריב אחים. אנשי 'ההתנתקות', במידה רבה, היו מנותקים ופשוט לא קלטו את המשמעות של הדבר הזה. רק בדיעבד, זה נדחה ביממה".

גם שופטי בג"ץ - ששמו את מבטחם באותם ימים ב"תכלית הראויה" של ההתנתקות וטעו לחשוב (למעט השופט אדמונד לוי) שהיא תביא, כפי שהמדינה טענה, "למציאות ביטחונית טובה יותר, ואף תקטין את החיכוך עם הפלשתינים ותחלץ את ישראל מהקיפאון הטמון במערכת היחסים עימם" - הלכו עד הסוף, נגד תושבי הגוש. הם נהגו כך אף שידעו שהרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון משוכנע שהתוכנית מסוכנת ותעניק רוח גבית לטרור. השופטים דחו את בקשת העותרים לזמן את יעלון לעדות, "משל אמרו", כדברי השופט אדמונד לוי (דעת המיעוט בבג"ץ), "כי שיקולי המדינה אינם מעניינו של הציבור ואף לא של בג"ץ".

יעלון עצמו הודח למעשה מתפקידו כעבור זמן קצר, בדיוק על הרקע הזה, וכהונתו לא הוארכה. במקומו מונה לתפקיד דן חלוץ. שרון דרס את כל מי שהתנגד. הוא סירב לציית לתוצאות משאל מתפקדי הליכוד שדחו את תוכניתו, אף שהבטיח לנהוג אחרת, וגם פיטר מתפקידם את שרי האיחוד הלאומי אביגדור ליברמן ובני אלון כדי להבטיח לתוכנית רוב גדול בממשלתו.

ח"כ לשעבר צבי הנדל, תושב גוש קטיף באותם הימים, ששרון היה בן בית אצלו, זוכר כיצד ניסה, פעם אחר פעם, להתקבל לשיחה אצל החבר לשעבר, ונחסם שוב ושוב. "היתה התכחשות עוצמתית לכל מה שיכול היה לאיים על ההיגיון של הגירוש, והתקשורת התגייסה כמעט כולה למען ההתנתקות. אפילו שר הביטחון מופז, שהתגובה הראשונית שלו על התוכנית היתה מאוד ביקורתית - שמעתי אותו במו אוזניי - הפך את עורו, אחרי שהבין שיעוף מהתפקיד אם לא יתיישר. כל מי שאמר משהו נגד - הוקע, או הושתק, או הועלם תקשורתית, ולפעמים גם נזרק לכלא. אפילו את המפגינים שלנו, בצעד חסר תקדים, עצרו בעודם על האוטובוסים, בדרך לדרום. זו היתה רמיסת הדמוקרטיה בִּמְרָעָהּ".

מי שיבקש להעמיק מעט בפרטיה של הדורסנות שהנדל מתאר יוכל לשוב אל ספרה של ד"ר ענת רוט "לא בכל מחיר", שיצא לאור לפני כעשור (הוצאת ידיעות ספרים), ולהבין עד לאילו דרגות הגיעו ההשתקה וההשחרה של מתנגדי ההתנתקות. הללו ניסו באותם ימים כמעט בכל מחיר להימנע ממלחמת אחים, אפילו במחיר כישלון מאבקם שלהם. זה היה קו אדום. אבל אפילו את גדלות הנפש הזאת לא ידעו מתנגדיהם להעריך.

הציתו עצמם למוות

שאול מופז הזהיר באותם הימים מ"אנרכיה והתפרעות", צחי הנגבי הזהיר ממלחמת אחים, ושרון עצמו האשים כי "מדובר בקבוצה שמנסה להוביל את המדינה לחורבן... שלוקחת ילדים וילדות רכים ומרעילה להם את הנשמה". בכירי התקשורת תיארו את האירוע כמאבק בין בני אור לבני חושך. מאיר שלו תיאר "מיעוט קנאי", סימה קדמון "מיעוט פנאטי", ונחום ברנע כינה את מתנגדי התוכנית "מוסולינים". רוט תיעדה מעצרי שווא רבים, השחרה והתקרנפות, שחסמו מידע והשקפה אחרת מהציבור.

התסכול בקרב מתנגדי התוכנית היה עצום. מעטים זוכרים זאת, אבל שניים מהם, שהגיעו לקצה, הציתו עצמם באוגוסט 2005 במחאה על התוכנית והתעלמות הממשלה מההפגנות הרחבות. הראשונה היתה ילנה בוסינובה מקדומים והשני ברוך בן מנחם. שניהם מתו מפצעיהם.
אפילו ההסתייגות שהשמיעו כמה מאנשי השמאל בגלל חד־צדדיותה של התוכנית הוצנעה. יוסי ביילין צפה שההתנתקות תגביר מאוד את האלימות. שר החוץ לשעבר שלמה בן עמי הזהיר שנסיגה חד־צדדית תנציח את הדימוי של ישראל כמדינה שבורחת תחת לחץ. ראש שב"כ לשעבר עמי אילון ציין שנסיגה ללא תמורה עלולה להתפרש בעיני חלק מהפלשתינים ככניעה ואף לחזק כוחות קיצוניים בחברה הפלשתינית. ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל') שלמה גזית, צפה שאחרי ההתנתקות הרקטות יגיעו לאשקלון ואף לנתניה. שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר, העריך שההתנתקות תכשיל את עצמה ותיצור חוסר יציבות, אבל שרון ורוב הצמרת הצבאית שהתיישרה עימו רמסו את כולם.

התוכנית עצמה היתה תוכנית רעה, ערכית וביטחונית, ו־19 שנה אחרי שהדחפורים של צה"ל הרסו את גוש קטיף, כשישראל במלחמה, הגיע הזמן לדבר לא רק על ההשתקה, אלא גם על ההתנתקות כסיבה, ועל הטבח וחרבות ברזל כתוצאה שלה.

עוזי דיין, יו"ר פורום מפקדים לאומי, מזהה שישה כשלים כשורשי המחדלים שמובנים ונטועים בהתנתקות, אשר לדבריו הביאו לפרוץ המלחמה. "אלמלא הם", הוא סבור, "המלחמה לא היתה פורצת. כאשר ההתנתקות יצאה לדרך", הוא מזכיר, "כבר היה ברור שהסכסוך עם הפלשתינים אינו טריטוריאלי, ושאדמה לא תיענה בשקט. ההתנתקות רק חידדה זאת עוד. לכל מומחה צבאי שהיה מקצועי ועצמאי היה גם ברור שוויתור על שטח יביא לפחות ביטחון, לפחות שליטה ולפחות מודיעין. אפילו האיום הרקטי היה צפוי. אני דיברתי על כך, וגם יעקב עמידרור ואחרים, ולמרות זאת מופז ושטרית ואחרים בכנסת ביזו וזלזלו בדברינו. אפילו המשמעות של עזיבת פילדלפי ויישובי התוחמת הצפונית היתה ברורה כבר אז לכל מי שעיניו בראשו. התוחמת הפכה בסיס להתקפה על העוטף, בעוד פילדלפי הפך לקו האספקה של חמאס, מעל ומתחת לפני הקרקע".

דיין סבור שאפילו שורשי הסרבנות, שתרמה אף היא להחלטת האויב לפתוח נגדנו במלחמה, נטועים באטימות ובהתנכרות של תומכי ההתנתקות למתנגדיה לפני 19 שנה. "ההתעלמות מטענות כבדות משקל של מתנגדי התוכנית והשתקתם בשיח התקשורתי הן קומת המסד של הדיבורים על סרבנות, כמעט שני עשורים אחר כך; דיבורים שחמאס וחיזבאללה כה התעודדו מהם. גם הנחת הרהב שאם הם יירו אפילו כדור או מרגמה אחת יהיה לנו חופש הפעולה להיכנס בהם, שתהיה לנו לגיטימציה, שנוכל להגיב בפראות וכולם יצדיקו אותנו, הוכחה כנאיבית. מפליא ששוב חוזרים על אותו פזמון, שעדיין יש מי שלא למד את הלקח".

מי שמשחק "הגנה" - סופג

"ההתנתקות", מזכיר דיין, "הביאה להסתמכות יתר על קו הגנתי, על ביצורים וטכנולוגיות הגנתיות. טענתי בעבר, ואני טוען שוב - זה רלוונטי גם כיום - מי שמסתמך יותר מדי על הגנה סופו שיספוג גול. המכשול נגד המנהרות היה סופר־הגנתי. נמנענו מפיזור מוקשים בשל החשש שילדים עזתים יעלו עליהם וייפגעו, ומול האיום הרקטי היתה הסתמכות יתר על כיפות ברזל. גם כשהיינו התקפיים, זה היה עד גבול מסוים. לא באמת היה לנו חופש להגיב עד הסוף".

אלוף (מיל') גרשון הכהן מזהה כיום בהתנתקות את קו פרשת המים שמבדיל בין חמאס כארגון שניתן להכנעה קלה יחסית לבין חמאס שהפך לצבא מאורגן עם גדודים וחטיבות ומפקדות ומערכת פיקוד ושליטה, ועם יכולת להוציא אל הפועל רעיון מבצעי מערכתי כמו המנהור באופן שאין לו אח ורע בעולם, לא בצפון וייטנאם וגם לא בימי בר־כוכבא".

בתפקידו האחרון בצה"ל הכהן שימש מפקד הגיס המטכ"לי. ב־2005, בהתנתקות, אף שהתנגד לה, פיקד מטעם הצבא על פינוי הרצועה, מכיוון שראה בסרבנות סכנה גדולה אף יותר. "קודם ההתנתקות", אומר הכהן, "ניתן היה לכבוש את השטח ולהכריע את חמאס. אחרי ההתנתקות ובניית מערך המנהור אפשר לכבוש את מה שיש למעלה, אבל נכון לעכשיו לא את כל מה שיש למטה".

"ההתנתקות", הוא מציין, "הביאה לאובדן חופש הפעולה האסטרטגי שלנו, והדוגמה הכי טובה היא יו"ש. שם, אם חלילה יש ידיעה על מחבל או מעבדה או חגורת נפץ או רקטה שמוכנים להפעלה, דרג של מח"ט ומפקד אוגדה יכול להיכנס ולטפל. אבל בעזה ההתנתקות הביאה ליכולת אסטרטגית שלהם להשבית את תל אביב, וכל כניסה שם מעבר לגדר חייבה כינוס קבינט, כי כל חציית גדר היתה עלולה לטלטל את כל השגרה במדינה - בין שזה אירוויזיון, חגים, או ביקור ביידן כאן. זו גם התשובה לשאלה המרכזית כל כך מדוע לא פעלו נגד חמאס קודם לכן? לא פעלו כי איבדנו את חופש הפעולה האסטרטגי שלנו, ואיבדנו גם את ההתרעה ברמה שחיונית לנו, כי ברגע שחמאס ערוך בתוך עזה, בתוך המרקם האזרחי, ואנו בחוץ, כל שיטת איסוף המודיעין להתרעה קורסת. בשומר החומות, שנפתח במטח רקטות על ירושלים, ההתרעה היתה שעה. זה לא זמן התרעה אסטרטגי - זה זמן לצופרים של אזעקות, לא להכרעה מהירה".

ושרון לא הבין זאת?
"יעלון הבין זאת ודיבר איתו, וגם אני התנגדתי ואמרתי לעמיתיי 'לכו לשרון ותגידו לו שהתוכנית הזאת מותירה אותנו ללא מענה, כי הרי לא נעז להיכנס פעם בשבוע לבית חאנון או לירות ארטילריה על ג'באליה'. גם יעקב עמידרור ראה את הנולד, אבל כל היתר התיישרו עם ההבטחה המטומטמת של התנועה לשלום וביטחון שהבטיחה שיפור בביטחון. מופז ושטרית עמדו בכנסת והגחיכו את כל מי שאמר שיהיו רקטות לעומק השטח שלנו. מה שמדהים היום הוא שעדיין יש כמה מחבריי, אלופים במיל', שאינם מוכנים להודות בטעותם; שעדיין ההתכחשות העוצמתית לכל מה שיכול לאיים על הזיית השלום חיה ובועטת, ושהתקשורת לוקחת בזה חלק. שבמערכת הביטחון עדיין יש מי שרואה ברשות הפלשתינית ובמדינה פלשתינית הזדמנות, אבל מתקשה להסביר איך במסגרת 'הזדמנות' כזאת נגן על נמל התעופה בן־גוריון ועל קו החוף. רק הקב"ה יכול להוציא אווילים מדרך פשעם".

מה רשום על "הבנדנות"?

תא"ל (מיל') אפי איתם, שבתפקידו האחרון בצה"ל פיקד על עוצבת הגליל והיה אחראי על כוחות צה"ל בדרום לבנון, מרחיב את היריעה על הזיקה בין ההתנתקות לבין המלחמה הנוכחית גם לרבדים תודעתיים. ישראל, הוא אומר, לקתה, ובמידה רבה עדיין לוקה בהם. איתם, לשעבר ח"כ ושר בממשלה, וכיום שותף במעגל הרחב שמייעץ לרה"מ נתניהו, הציע לפני המלחמה לרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי להקים אגף במטה הכללי שיעסוק בבניין התודעה.

"הנוחבה וחמאס", הוא אומר, "התקיפו אותנו כשהם חמושים לא רק בנשק אלא גם בתודעה דתית, בתודעת 'אללה אכבר'. השאלה היא מה כתוב על הבנדנות שלנו? לפני המלחמה דבקה בנו גישה מערבית שהעמידה את ה'אני', את חיי היחיד, כקריטריון העליון, למה שמותר או אסור או צודק. ממילא בתרבות כזאת אין פשעי מלחמה - יש את פשע המלחמה, עצם המלחמה היא הפשע, עצם העובדה שמסכנים חיים של מישהו הופכת לבעייתית.

"זווית הראייה הזאת", סבור איתם, "התכתבה, ובמידת־מה גם הולידה, עוד הנחה שגויה - שסר האיום הקיומי מעל ישראל; שצה"ל הוא סוג של חברת שמירה, שאין עוד סכנה לבית הלאומי שלנו; שהבית הלאומי הוא בלתי הפיך, שלא ניתן להשמיד ולהכחיד אותו. לכן, צה"ל לא רק אימץ אסטרטגיה דפנסיבית, אלא גם תפיסה שהצבא הוא קבלן שמירה. זה ניוון את הצבא ואת האינסטינקטים שצריכים להיות לצבא. יתרה מזאת, המתח בין חברת 'הנני' לחברת 'אני' החל במידה רבה בצבא, כי הצבא הוא הארגון היחיד שבלי שה'הנני' גובר בו על ה'אני' אין לו זכות קיום.

"המתח הזה בתוך המעשה הצבאי", אומר איתם, "הציב סימן שאלה גם על האדמה, כמקום שבו מתרחש העניין הלאומי, והאם היא ראויה שיישפך עליה דם? או במילים אחרות: האם כיבוש והחזקת שטח והתיישבות בשטח ו'עניין לאומי' ראויים שיישפך עליהם דם? במחשבה המערבית זה כמעט לא לגיטימי, והמתח הזה הטריף את המערכת הצבאית. תוסיף לזה את התפיסה ש'כוח לא פותר בעיות', ש'צריך להכיר במגבלות הכוח', ש'רעיונות לא ניתן לנצח' - ותקבל בלבול מושגים וחולשה. מושג ה'שימוש בכוח' עבר קודם המלחמה דה־לגיטימציה כל כך חמורה עד שאפילו במקומות שזה נעשה, והופעל כוח, זה נעשה בבלבול ובהיסוס.

"באונה אחת של המוח לחמנו בערבים, באונה אחרת באותו המוח נעשינו יותר ויותר מערביים. השתעבדנו לאמריקנים לא רק צבאית וביטחונית, וחימושית, וכלכלית, וטכנולוגית, אלא במידה רבה גם תודעתית, כאשר חלק מהחשיבה המערבית הפרוגרסיבית משתלטת על המערכת הצבאית ועל מערכת הביטחון. עד כדי כך משתלטת, שעכשיו המערכת הצבאית והביטחונית ממליצה לנו לעזוב את ציר פילדלפי, למרות שברור לכולם מה היו תוצאות העזיבה הקודמת.

"הפרוגרס המערבי מוכן לוותר על גבולות, על זהויות, על מורשת ועל דת, ולהפוך לאיזו צלחת מרק של אינדיבידואליזם, שמתחרה האחד בשני על המשאבים, בעוד אנו, שכל החַיּוּת והקשר שלנו לכאן (הטריטוריאלי והתרבותי) שואבים מלאומיותנו - כאשר אנו נדבקים בחיידק הפירוק הזה אוחזת בנו חולשה גדולה. זה מה שקרה בהתנתקות, זה מה שקרה באוסלו, זה מה שקרה ב־7 באוקטובר".

עיקר ההפתעה - תודעתית

"הצבא לא יכול בלי תודעה לאומית עמוקה. כשזה מתרופף הצבא נחלש ויש בעיקר גבורת יחידים. כשזה מתרופף, כשהתרבות והרעיונות המערביים עושים בנו שמות כאומה הלאומית האחרונה אולי שנותרה בעולם הזה, אז הראשון שמתבלבל הוא הצבא, ומשם גולשים לתובנות של 'הם לא יעזו', 'הם לא עד כדי כך משוגעים', 'הם כמונו, רק קצת יותר רעבים', 'אם ניתן להם כסף והזדמנות לעבוד אצלנו - דברים יסתדרו'. עיקר ההפתעה לא היתה מודיעינית, לא במנהרות ולא בכמות הנשק, אלא תודעתית. זה הרציונל שהוליד את ההתנתקות. זה הרציונל שהוליד את 7 באוקטובר".

בין שמאמצים את הניתוח של איתם ובין שמסתפקים בניתוחים הצבאיים יותר של האלופים דיין והכהן, השינוי בין התקופה שלפני ההתנתקות לבין זו שלאחריה הוא חד וברור. ניתן לבחון את הנתונים באמצעות שלושה תאריכים: יוני 1967, אז השתלט צה"ל על הרצועה במלחמת ששת הימים; מאי 1994, אז העבירה ישראל לפלשתינים 80% משטחי הרצועה במסגרת הסכמי אוסלו; ואוגוסט 2005, שבו נעקרו גוש קטיף, כפר דרום ונצרים, הוחרבו 21 יישובים, ואלפי יהודים גורשו מבתיהם.

בתקופה הראשונה, בין 1967 ל־1994, לא נרשם ולו אירוע אחד של ירי תלול מסלול משטחי עזה לעבר ישראל. הירי החל רק במהלך התקופה השנייה, אחרי 1994 (ימי אוסלו), כשצה"ל עזב את השטח, וכשבעזה החלה לשגשג תעשיית ההברחות וייצור הטילים. תחילה התמקדה האש בגוש קטיף, שהפך בפועל לרצועת הביטחון של תושבי הדרום. עד להתנתקות נורו על הגוש יותר מ־6,000 רקטות ופצצות מרגמה. על שדרות ירו לראשונה רק ב־2001. בסך הכל נורו עד להתנתקות על יישובים בדרום, ובכלל זה על שדרות, כ־600 רקטות.

אשקלון נכנסה לטווח האש עוד לפני ההתנתקות. אשדוד ובאר שבע מייד לאחריה, ומאז טווחו בסבבים הרבים גם יבנה, קריית גת, רחובות, השרון, נמל התעופה בן־גוריון, מרחבי ירושלים, תל אביב, ואפילו חיפה.

בתקופה השלישית, לאחר הגירוש וההתנתקות, נורו על ישראל (עד כה) יותר מ־40 אלף פצמ"רים, רקטות וטילים (יותר מ־10,000 במלחמה הנוכחית), כ־2,100 טילים בממוצע לשנה, כ־175 בממוצע לחודש. הטענה שגם קודם ירו עלינו פצמ"רים וטילים היתה אפוא נכונה רק במידה מעטה. ירו, אבל רק מעט, ורק לעוטף עזה. אחר כך ירו הרבה וגם לעומק ישראל, ויכולת הייצור העצמית של "העצמים המעופפים", כפי שהגדיר אותם פעם בזלזול דב ויסגלס (מהוגי ההתנתקות), השתפרה פלאים והגיעה עד לטווח של 100 ק"מ, מנתניה בצפון ועד מצפה רמון בדרום.

באוקטובר 2004 הסביר אריאל שרון כי הוא משוכנע מעומק ליבו ובמיטב הכרתו "שההתנתקות תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומה, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים". שר הביטחון שאול מופז העריך שההתנתקות תחזק את הכוחות המתונים בתוך הרצועה, וכי "מפלס הטרור יירד ברצועת עזה בעקבות כוחות פרגמטיים שיעלו".

בפועל, צה"ל לא היה שם כדי למנוע את הקמת חמאסטן ועזה תחתית. חמאס יצר איום מתמיד על העורף הישראלי, הקטין מאוד את חופש הפעולה של צה"ל, שם לצחוק את הגדר ואת המכשול התת־קרקעי נגד המנהרות וחיזק את חזיתות הסירוב ואת צירי הרשע שטענו כל העת שהפלשתינים יקנו לעצמם הישגים רק בדרך ההתנגדות והטרור, ולא בדרך המשא ומתן המדיני. ההתנתקות הובילה לכל אלה.

כנס קטיף ה־10 לאחריות לאומית יתקיים ביום שני, 5 באוגוסט 2024, בהיכל התרבות יד בנימין.