חודש וחצי אחרי פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט מהממשלה, ודווקא בשבוע שבו הכנסת מסיימת את פעילותה - מה שסומן כדדליין, היעד הסופי האפשרי, להפלת הממשלה - נראה כי הקואליציה מגיעה למבחן הגדול ביותר שלה אי־פעם. כך לפחות אפשר להעריך על פי דבריהם של ראש הממשלה ואחרים על כך שעסקת החטופים עברה לשלב המעשי שלה, וייתכן שכבר בימים הקרובים ייחתכו הדברים לכאן או לכאן.
קשה לתאר בכלל מה עובר על משפחות החטופים - אלו שנסעו עם ראש הממשלה ואלו שלא - כשהמתח, הציפייה, הדריכות, הלילות הארוכים שממילא ללא שינה כבר יותר מתשעה חודשים נעשים עוד יותר קשים ובלתי נסבלים. וזה לא משנה אם מדובר במשפחות החברות במטה המשפחות או בפורום תקווה. קשה גם לתאר מה עובר על משפחות החיילים והחיילות החטופים, והגברים הצעירים והבריאים, הנמצאים בתחתית הרשימה, שעסקה כזאת, עם כמה שלבים, עשויה לחרוץ את גורלם. בעסקה המונחת על הפרק זקוקות משפחות אלו ללא פחות מנס כדי לזכות לראות שוב את יקיריהן, עכשיו או בשלב מאוחר יותר.
פרישת גנץ ואיזנקוט מהממשלה נתנה את האות לכך שהעת להפלת הממשלה הגיעה. אין עוד מקום לאחדות או לתקווה לשינוי כיוון. מאז תחילת המלחמה ניסו השניים בכל כוחם לגרום לנתניהו לדון ביום שאחרי. לקדם תוכנית אזרחית ברצועת עזה, שבמסגרתה לא צה"ל הוא ששולט בשטח אלא "ישות ערבית" אחרת. כל צמרת מערכת הביטחון חתרה גם היא ליישומה של תוכנית כזו. כל אחד מהם, מהדרג הפוליטי ועד המבצעי, קיים מגעים כאלה ואחרים עם האמריקנים, שדחפו מצידם בכל הכוח ליישומה של התוכנית, שגם היתה מקדמת את פתרון שתי המדינות וגם מקרבת את סוף המלחמה.
זה לא קרה. שמונה חודשים הם כשלו בזה מתוך הממשלה, והשבוע סיימו בכישלון חודש וחצי מחוצה לה. חודש וחצי של הגברת הלחץ, יצירת דה־לגיטימציה של הממשלה והעומד בראשה בעולם ובארה"ב, איומים מפורשים על נתניהו שעליו להודיע קבל עם ועדה שצה"ל לא ישלוט אזרחית בעזה, ועד התייצבות פה אחד של כל צמרת צה"ל ומערכת הביטחון השבוע לצד עסקה שתסיים את המלחמה ותסיג את הצבא מרצועת עזה.
ברור היה להם שאם עסקת חטופים מהסוג הזה, שהיתה מתרחשת תוך כדי פעילותה של הכנסת, היתה יוצאת אל הפועל, הממשלה לא היתה יכולה לצאת מהאירוע בלי להתפרק לחלקים תוך כדי תנועה. העובדה שהממשלה הצליחה להעביר את החודש וחצי האחרונים במינימום חריקות ובעיקר בריאה ושלמה, היא לא פחות מפלא, ביחס לכוחות העל שחרשו רעתה. עם זאת, לא לעולם חוסן. גם בפגרה דברים עשויים להתרחש, וממשלות עלולות להתפרק, וכאמור, עסקה המונחת כעת על השולחן היא בעלת פוטנציאל נפיץ והרסני לשלמות הקואליציה.
מוחרם סדרתי
אבל נתניהו מוכן ללכת על זה. למרות הניסיון התמידי להדביק לו שיקולים פוליטיים, והאזהרות שמשגרים אליו בכל ערב פרשני האולפנים וקצינים בכירים בדימוס שלא יעז להעדיף את בן גביר וסמוטריץ' על פני עסקה, ראש הממשלה דבק בקו שאותו הוא מציג כבר כמה שבועות: כן לעסקה, כולל שחרור רוצחים, אבל לא לפינוי ציר פילדלפי ולא לכניסת אלפי מחבלים לצפון הרצועה באמצעות פינוי ציר נצרים. הפעם, אם חמאס יקבל את התנאים - נתניהו יחתום על כך. ועל ההשלכות הפוליטיות ינסה להתגבר אחר כך, גם אם אין כל ערובה שיצליח.
מאז המשבר האחרון שפרץ עם איתמר בן גביר, התקיימו מאחורי הקלעים מגעים בין הליכוד לעוצמה יהודית על פורום שרים חדש, שיחליף את קבינט המלחמה ההוא, אבל לא באותה מתכונת. הפורום ההוא, שהתפרק רשמית עם פרישת שרי המחנה הממלכתי, היה מוגדר כפורום מקבל החלטות שהקבינט הרחב הסמיך לנהל את המלחמה. הפורום החדש לא היה אמור להיות מוסמך לנהל את המלחמה, אלא הוגדר כפורום התייעצות, שאליו היו מוזמנים כל ראשי מערכת הביטחון, מראש הממשלה ושר הביטחון ועד הרמטכ"ל ובכירי צה"ל נוספים, ובו השתתפו ראשי המפלגות, כולל בן גביר וסמוטריץ', וכן שרים בכירים נוספים.
על פי הסיכום, הפורום הזה היה אמור להתכנס תכופות, ואף שלא היו מתקבלות בו החלטות, היה מאלץ את ראשי הצבא לשמוע את שרי הימין, שעד כה הודרו מהפורום החשוב, להשיב על שאלותיהם ולשמוע את דעותיהם על התנהלות המלחמה.
ביום שלישי הופסקו לפתע המגעים עם לשכת ראש הממשלה, ואנשי בן גביר מצאו את עצמם ללא תשובות וללא התקדמות במה שאמור היה להיות מסוכם סופית ממש באותו יום. אנשי עוצמה יהודית לא הבינו גם מדוע חוק הרבנים של ש"ס הוסר שוב מסדר יומה של הכנסת, אף שעל פי הסיכום היו אמורים לתמוך בו. למחרת, ביום רביעי, התברר מה אירע: השר אריה דרעי הודיע כי הוא מטיל וטו על הצטרפות בן גביר לפורום ההתייעצות החדש. החרה־החזיק אחריו שר הביטחון יואב גלנט, שהודיע כי גם מבחינתו אין לבן גביר מקום בפורום שכזה. יו"ר עוצמה יהודית הבין שהציר שהחרים אותו עד כה, שיוחס לגנץ ולאיזנקוט, עודנו קיים, הפעם בדמותם של דרעי וגלנט.
את איתות האזהרה הראשון לכך שצרות אפשר לחולל גם כשהכנסת בפגרה, שיגר בן גביר מתוככי כנס העלייה להר הבית, שבו הכריז שבקרוב מותר יהיה ליהודים להתפלל על ההר. ראש הממשלה הזדעק והכחיש את הדברים בשעת בוקר מוקדמת מוושינגטון, לפני שתתחולל סערה שתחריב את ביקורו. אבל אז הגיעה ההכרזה השנייה של בן גביר, שאמר בראיון לרשת בלומברג האמריקנית כי המועמד המועדף על ישראל הוא דונלד טראמפ, וכל זה שעות ספורות לפני שנתניהו אמור לשאת את נאומו בקונגרס מול חברי שתי המפלגות, ויממה לפני פגישותיו עם ביידן והאריס. אם ראש הממשלה יחזור בו מהסיכום על הקמת הפורום, מתכנן בן גביר להדליק מדורות נוספות תחת רגליו של ראש הממשלה, גם במהלך הפגרה.
מנקודת מבט ישראלית
גם אם ראוי שהדברים ייאמרו על ידי ראש ממשלת ישראל, זה לא שבן גביר אמר דברים שנתניהו לא מסכים להם. אם היתה בישראל הנהגה נחושה ובוטחת, לא היה כל כך משנה מי ייבחר לנשיא ארה"ב. ישראל היתה ממשיכה לעשות מה שטוב לעצמה ומתעלמת מהמפנים לה עורף ומונעים ממנה לשמור על ביטחונה. אבל המציאות מורכבת יותר. הנהגות ישראל לדורותיהן הזדקקו, מי יותר מי פחות, לאיש היושב בבית הלבן ושיחרו לפתחו. נתניהו לא שונה מהם. ולכן זהות המנצח בקרב האמריקני כן חשובה לישראל כמדינה, ובמובן הזה הלב הישראלי ברובו מייחל לניצחונו של טראמפ.
בימיו כנשיא לא נרשם אפילו עימות אחד בינו לבין הממשל הישראלי. לעיתים הוא אפילו עקף את הממשלה מימין, למשל כשהכיר בירושלים כבירת ישראל ועצר את התמיכה באונר"א. לא פעם האינטרס הישראלי פגש את זה האמריקני בהנהגתו, כמו בחנק הכלכלי שגזר על בית הדין בהאג והסנקציות המצמיתות נגד איראן. ביידן, שהגדיר את עצמו ציוני, שחרר את כל אלה, ולמעשה אפשר להם להשתולל נגד ישראל ולסכן את קיומה, מדינית וביטחונית.
קמאלה האריס, בניגוד לנשיא היוצא ביידן, לא מגדירה את עצמה ציונית, והיא אכן רחוקה שנות אור מכך. הנרטיב העדיף עליה באופן מובהק הוא זה הערבי, ונדמה לעיתים שמצב הילדים בעזה מדיר שינה מעיניה לאין ערוך יותר מזה של ילדי עוטף עזה, שחוו רצח, טבח ועינויים של הוריהם ואחיהם מול עיניהם. בפוליטיקה האמריקנית האריס היא שמאלה מאובמה. מחוברת בכל נימיה לבייס הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, שרובו הגדול חבר פוליטית ורעיונית למחנה הפרו־מוסלמי, שלא מעט מפעיליו אנטי־ציונים בואכה אנטישמים.
שום אמירה שתגיד האריס ערב הבחירות על תמיכתה בישראל לא תסגיר את מעשיה כנשיאה - אם וכאשר. אבל הסימנים הראשונים לדעותיה האמיתיות צריכים להדאיג כל חובב ציון באשר הוא. אפשר להתרגש ממועמדותה, מצבע עורה, ממוצאה וממגדרה, להזדהות עם ערכיה במדיניות הפנים כמו הפלות, זכויות הפרט, המיעוטים והמהגרים, ועדיין לייחל למפלתה. הבוחר האמריקני יחליט אם האריס טובה לאמריקה, אולם בתקופה של מלחמת קיום האריס היא לא מה שישראל צריכה כרגע.
יש עם מי לדבר
דוגמה לעד כמה מערכת בחירות מעבר לים יכולה להשפיע על מהלך הדברים בישראל, התקבלה השבוע במהלך ביקורו של ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן בפרלמנט האירופי, שעבר טלטלה במערכת הבחירות האחרונה עם התחזקות הימין בכמה וכמה ממדינות האיחוד. הרקע לדברים: נסיעת חירום של ראשי המתנחלים לפרלמנט האירופי בעקבות החלטת בית הדין בהאג כי ההתנחלויות אינן חוקיות. 15 חברי פרלמנט, חלקם חדשים, הגיעו לפגישה, שבה סוכם על ייסודה של קבוצת עבודה למען השומרון. דגן אמר בפתח דבריו כי ה"קרקס" בהאג הוא סכנה משותפת לכולנו - חייבים להילחם יחד.
זו לא הפעם הראשונה שבה דגן ופעילי ההתיישבות מגיעים לבניין הפרלמנט בבריסל. אבל היתה זו הפעם הראשונה, כך לעדותו, שהרגיש שלדבריו היו תהודה ותמיכה בקרב חברי הבית. פעם היינו צועקים כמו אופוזיציה, אמר, עכשיו, אחרי הבחירות שם, ההרגשה אחרת לגמרי. לא מעט מחברי הפרלמנט ומפלגות הימין שעלו באירופה תומכים בהתיישבות, מחוברים במובן התנ"כי לחבלי המולדת של העם היהודי, והם גם מוכנים להילחם על זה מול הצביעות האירופית, ההשתלטות המוסלמית והטרלול הפוליטי של האג, כהגדרתו של דגן.
חבר הפרלמנט האירופי כריסטיאן טרש מרומניה, שביקר בקבר יוסף כאשר חיילי צה"ל פוצצו מטען שהטמינו מחבלים לשיירה לשכם, נזכר בחוויה הביטחונית המפחידה שעבר, תוך שהוא מציין כי הערבים ניסו להרוג יהודים שבסך הכל באו להתפלל במקום קדוש. "יש בעיה בבתי הספר של אונר"א", אמר השבוע בבריסל, "האיחוד האירופי משלם לרשות מרמאללה, והם דואגים להדפיס ספרים שבהם מלמדים את הילדים לשנוא את היהודים ולהרוג יהודים. כשגיליתי את זה בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט. זה דבר שצריך לטפל בו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו