ניצול, שחיתות ואכזריות: החלום האולימפי לא תמיד ורוד

אחד מהרגעים המכוננים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ואולי בהיסטוריה של הספורט, היה סיום מרתון הנשים. זה לא היה הניצחון של האתלטית ששמה כמעט התאדה (ג'ואן בנואיט, אגב) - המתחרה שהגיעה אל קו הסיום 20 דקות אחריה היא זו שהפכה לאייקון, ובואו נאמר שהמילה "הגיעה" מאוד מחמיאה לאופן שבו עשתה זאת.

גבריאלה "גבי" אנדרסן־שייס השוויצרית דידתה, התכווצה, זחלה את הקילומטרים האחרונים כמו תוצר כושל של ניסוי גנטי בין ברווז לקרנף. גופה התקפל שמאלה, רגל ימין נגררה אחריה כמו מחוגה. כמו מערכון "ההליכה המגוחכת" של מונטי פייטון, כך הגיעה לקו הסיום - והתמוטטה. הצופים הריעו לה, כפי שאני עושה בכל צפייה בקטע, שנראה כמו לקוח ממחזה שבעת ובעונה אחת היה גרוטסקי אבל גם שירה צרופה על רוח האדם.

המהות האמיתית של המשחקים האולימפיים - במובן השלם, כולל האיד - ובכלל המהות של ספורט, של תחרות, כמשל לחיים האנושיים, אינה "רק הניצחון". וכן, כמי שכתב טורי ספורט גם אני ציטטתי את ביל לומברדי ואת ביל שנקלי ואת דוביד שוויצר. אבל המדליות ושבירת השיאים הן רק חלק מהעניין, וסטטיסטית הן גם החלק הקטן והנדיר במסע של הספורטאי. כי המהות או המציאות היא גם סבל, השפלה וכישלון אנושי. ולכן המרתון של אנדרסן־שייס היה כה עצום, משום שאף שהגיעה למקום ה־37 והשתייכה לכאורה למחנה הלוזרים - היא היתה ווינרית.

בסוף, כשהלפיד האולימפי ייכבה, מה יקרה? שום דבר. נחזור למציאות של איראן על סף גרעין, אירופה שמתחמשת בפאניקה, רוסיה מדממת וזועמת, סין שמתגרה ומזרח תיכון על סף מלחמה אזורית

והנה אנו בפריז 2024. עיר האורות, שכעת מוארת יותר בידי להבות המכוניות הבוערות בפרוורים. צרפת, הקרועה בין הימין לבין השמאל והמהגרים המשנים את פניה, היא מקום מושלם לחגוג בו את שקיעת המערב. אבל אני רוצה להיות אופטימי, אז אני לוקח את אנדרסן־שייס כמשל לקיומנו במערב הנוכחי: בסירובה להיכנע, היא הפגינה את מה שנותר מהרוח האנושית בעידן של ניוון מוסרי ותרבותי.

קשה לי להתרגש מספורטאים מקצועיים על שריריהם המנופחים וההורמונים המבעבעים. יש בתוכי לייבוביץ' קטן ומעצבן, שחושב שכל הספורט התחרותי הוא גרסה מודרנית של גלדיאטורים. הם רצים, קופצים, שוחים, כמו חולדות במבוך ענק, רודפים אחרי פיסת זהב עגולה שאמורה לתת משמעות לחייהם, לחיינו ולחיי הספונסרית אדידס. כאילו הישגים הם באמת חשובים במציאות מופרעת שהולכת ומסלימה.

בספרו "שבט הכדורגל", דזמונד מוריס טען שקו השער בכדורגל המודרני הוא סובלימציה של מזבח קורבן, ושהכדור הוא המאכלת. אז הנה לכם, מי צריך יותר מזה? חגיגה בינלאומית של אחווה ספורטיבית. דרך מתוחכמת להוציא את היצרים האפלים שלנו בצורה מתורבתת. במקום להקריב בני אדם, אנו מקריבים את גופנו ואת נפשנו - כלומר את גופות הספורטאים והספורטאיות - על מזבח הניצחון והתהילה הרגעית. אל תקנו את זה.

סין שם. איראן שם. כל הרעים שם. המשחקים האולימפיים המודרניים הם רק אשליה של אצילות ואחווה. בפועל זו זירה של שחיתות, סמים ותאוות בצע. לא השתנינו מאז ימי נירון קיסר, שקנה את ניצחונו באולימפיאדה. נירון, שלאחר מות רעייתו סירס את עבדו ונשא אותו לאישה בבגדיה, מאוד אהב ספורט. במיוחד היאבקות נשים עם גמדים. מי לא אוהב את הענף הזה? אז הוא שיחד את השופטים כדי שיוסיפו לאולימפיאדה תחרות שירה, שבה הוא ניצח, ואפילו הכריז על עצמו כאלוף מרוץ המרכבות אף על פי שעף מהמרכבה ולא סיים את המרוץ.

ומה בימינו? למשל, סקנדל הסימום הרוסי (2022-2014). מערכת סימום ממלכתית, מתוזמרת כמו סימפוניה של שקרים וצביעות. הם החליפו דגימות שתן כאילו היו בקבוקי יין זול במסעדה מפוקפקת. כולם ידעו שזה קורה, אבל המשיכו את המשחק. או שערוריית השוחד של טוקיו 2020. היפנים, עם כל הנימוסים שלהם, הוכיחו שגם הם יודעים לשחק מלוכלך. חברי הוועד האולימפי היפני שילמו שוחד כדי לזכות באירוח המשחקים, ובסוף מה קיבלו? נא באוזן. משחקים ריקים מקהל בגלל מגפה עולמית. והאמריקנים? זוכרים את פרשת לארי נאסר, רופא נבחרת ההתעמלות האמריקנית שהתעלל מינית במאות ספורטאיות צעירות במשך עשרות שנים? מאחורי החיוכים המזויפים והמדליות הנוצצות היו הרבה כאב וניצול. החלום האולימפי התגלה כסיוט.

אז הנה היא שוב מגיעה, האולימפיאדה הזו, קצת כמו זקנה שמנסה להיראות צעירה בעזרת איפור כבד וניתוחים פלסטיים. פריז תפתח את זרועותיה ותקבל את כל הספורטאים הללו, את ההמונים את התקשורת, ובסוף, כשהלפיד האולימפי ייכבה, מה יקרה? שום דבר. נחזור למציאות של איראן על סף גרעין, אירופה שמתחמשת בפאניקה, רוסיה מדממת וזועמת, סין שמתגרה, מזרח תיכון על סף מלחמה אזורית ונשיא אמריקני בדעיכה.

האולימפיאדה המודרנית מתגאה במקור היווני שלה. זה קצת מצחיק שהפרוגרס מקדש מסורת שנולדה מאלימות, מקנאה, מתאווה ומרצח. המיתולוגיה היוונית מתארת בשוויון נפש מעשי זוועה שמבוצעים בידי האלים עצמם - חטיפות, אונס, רצח, בגידות משונות, גילוי עריות וקניבליזם. הרוע האנושי מתגלם במעשי האלים. פלופס, מי שייסד את האולימפיאדה, נרצח בידי אביו טנטלוס, שהכין ממנו מרק לאלים. אלו, בטוב לבם, החיו אותו, ובמקום הכתף שאכלו העניקו לו כתף משנהב. פלופס הפך למאהב של פוסידון, אל הים, שהעניק לו כרכרת ברזל משוכללת עם כנפיים. אבל אחר כך עשה שיפט לנשים והתאהב בנסיכה היפודאמיה, בתו של מלך אולימפיה, שבה הכפר פיזה שבו זכה פלופס לאחר שניצח (ברמאות כמובן) במרוץ כרכרות מול המלך. המלך מת, פלופס התחתן עם הנסיכה, הטביע את שותפו למזימה וייסד את המשחקים האולימפיים לכבוד סבו, זאוס.

האירוע הפופולרי ביותר באולימפיאדה הקדומה, הפאנקרטיון, היה שילוב בין קטטת רחוב להוצאה להורג. היאבקות בלי חוקים, למעט איסור לנשוך ולעקור עיניים. הספרטנים הפגינו את מיומנות הפאנקרטיון בקרב תרמופילאי, כשנלחמו בידיים חשופות לאחר שחרבותיהם נשברו. והסיפור המכונן של הספורט הזה הוא כמובן המעשה בארכיכיון, מתאבק הפאנקרטיון שנחנק למוות בין ירכי יריבו, ושנייה לפני שהתפגר - שבר ליריבו את האגודל, ומרוב כאב הוא נכנע. ארכיכיון המת ניצח. גם ביידן נשיא.

גבריאלה אנדרסן־שייס נצרבה כזיכרון כה חזק וסמלי, בעיקר משום שהדהדה את פידיפידס, הרץ האתונאי שהביא את בשורת הניצחון על הפרסים מקרב מרתון. רץ ומת.