״תריעו אם אתם תומכים בישראל!״, והקהל שאג

אי אפשר להמציא דברים כאלה. דונלד ג'יי טראמפ, האיש שסירב להכיר בתוצאות הבחירות ב־2020, ששלהב המונים להתפרע ליד הקונגרס, שהועמד פעמיים לדין על זיוף ספירת הקולות, שהואשם בגניבת מסמכים סודיים מהבית הלבן ובהסתרת נכסים, שהורשע בתשלום לא חוקי לפרוצה, שמועמדיו הפסידו בבחירות האמצע ב־2022, שהוקע על יד יריביו, האליטות, המערב וחלק ממפלגתו, שעורר דחייה אצל כל כך הרבה אמריקנים - ניצל בנס, ממש על חוט השערה, מהתנקשות, וכעת ניצב פה מתחתיי, מחייך מאוזן לאוזן (חבושה), צופה במתחריו כורעים לו ברך בזה אחר זה, נראה כמו המנצח הוודאי של הבחירות, ורק ממתין ש־15 השבועות הקרובים כבר יחלפו.

הוא יודע, הם יודעים, אמריקה יודעת, העולם יודע - ב־5 בנובמבר 2024 טראמפ ייבחר בפעם השנייה לנשיאות ארה"ב, ויעשה זאת ברוב סוחף שלא נראה כבר שנים רבות. רק אם א־לוהים לא יתערב שוב באופן שלא ניתן לצפות, התוצאה תהיה אחרת. כך מראים הסקרים, הסימנים מהשטח, האווירה בשתי המפלגות וכל אינדיקציה אחרת שניתן על בסיסה לחזות את העתיד הפוליטי. ובנקודה הזו צריך לשים כוכבית גדולה. בפוליטיקה יש תמיד הפתעות. בימים אלה בשנת 2016 הילארי קלינטון היתה הנשיאה הוודאית. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

אבל אם נחזור למה שנראה כתרחיש המוביל, וכמי שבשנים האחרונות עבר איתכם בעמודים אלה את משחק הפיינטבול הבלתי אפשרי של הפוליטיקה האמריקנית, חשתי השבוע בארנה של מילווקי כמו בסצנת סיום של סרט, שגם המוח הקודח ביותר של נטפליקס לא יכול היה לתסרט. בעמודים אלה הבאנו ראיונות עם קוראי התיגר על מנהיגותו של טראמפ במפלגה הרפובליקנית. רון דה סנטיס מושל פלורידה, השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי, היזם ההודי ויווק רמאסוואמי - כולם התמודדו נגד טראמפ. בהמשך ראיינו את טראמפ עצמו. ואולם, כל זה נראה כעת כמו היסטוריה של כוכב אחר.

תחילה היתה זו קריסתו של ביידן בעימות, שפתאום הציבה אותו במשבצת המועמד שסימני שאלה מרחפים על אישיותו. לצידו, טראמפ הססגוני נראה לפתע האדם השפוי שמוטב להפקיד את אמריקה בידיו. אם זה לא הספיק, באה ההצלה הניסית וצרבה את טראמפ כמנהיג שקם על רגליו דקה אחרי שכדור צלף שפשף את ראשו, מניף את האגרוף מתחת לדגל האמריקני וצועק "ממשיכים להילחם".

או כפי שהציג את הדברים ג'יי די ואנס, המועמד שיום אחרי ההתנקשות טראמפ בחר לסגנו: "כאשר טראמפ הרים את האגרוף בפנסילבניה, כל אמריקה נעמדה איתו". זו בהחלט היתה התחושה לאורך כל השבוע בוועידה הרפובליקנית.

עם התנופה הזו גם מאתגרי טראמפ נאלצו להתיישר. הנה ניקי היילי, שאמרה בעבר כי לטראמפ אין יכולת לנצח את הבחירות לנשיאות, מרימה עכשיו את האולם לשמיים ואומרת: "לדונלד טראמפ יש את התמיכה החזקה שלי. נקודה. לא צריך להסכים איתו במאה אחוז על כל דבר כדי לתמוך בו". טראמפ עצמו נעמד למחוא לה כף, ונדמה שבעוד רגע התקרה תעוף.

בהקשר שלנו מציינת היילי כי "אפילו עכשיו, כשחמאס עדיין מחזיק בבני ערובה אמריקנים, ביידן לוחץ על ישראל להתפשר". הקהל משיב לה בבוז גדול. אז היא מוסיפה: "בין ישראל לחמאס, דונלד טראמפ ברור בשאלה מי חבר ומי אויב" - ושוב האלפים שואגים.

אחריה עולה דה סנטיס. גם הוא מניף כעת את דגל האחדות. "בואו נשלח את ביידן בחזרה למרתף, ואת טראמפ בחזרה לבית הלבן", הוא פותח, והקהל נדלק. גם דה סנטיס משבח את מדיניות טראמפ, מדגיש שניצחונו חיוני לאמריקה ולעולם ומצטט מפרקי אבות: "אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו - אימתי".

הוא ואחרים לועגים למצב של ביידן בלי רחמנות. "האויבים שלנו לא מתכננים את הפעילות שלהם לשעות עשר בבוקר עד ארבע אחר הצהריים", אומר המושל, בתגובה לתדרוכי הבית הלבן, שלפיהם שעות הפעילות של ביידן צומצמו בגלל עייפותו. שרה האקבי, מושלת ארקנסו, סיפרה: "כאשר הייתי הדוברת של טראמפ, היתה לי האפשרות להביא את הבן שלי לעבודה בבית הלבן. בערך כמו שג'יל (ביידן) גוררת עכשיו את ג'ו ליום עבודה". אאוץ'.

האקבי, שהיתה האם הראשונה בתפקיד הנכבד של דוברת הנשיא, סיפרה כיצד התקשורת הדמוקרטית התעללה בה. "כתבו שאיני ראויה לגדל את ילדיי, שאני חיה ולא בן אדם. הורה ירק על המכונית בבית הספר של אחד מילדיי. לשמאל לא אכפת מהעצמת נשים. ביידן והאריס אפילו לא יודעים להגיד מהי אישה", עקצה האקבי. אאוץ' 2.

ואכן, בבחירות הקרובות באמריקה הכל, אבל ממש הכל, מונח על כפות המאזניים. מההגדרות הבסיסיות ביותר של האנושות, כמו מהו גבר, מהי אישה, מה חשיבות המשפחה והאם יש א־לוהים. אגב, נוכחות היושב במרומים ליוותה את הוועידה בכל צעד ושעל. לרפובליקנים אין ספק שרק הוא הציל את טראמפ ממוות.

נקודות המוצא הבסיסיות האלה גוזרות את התשובות לכל שאר הנושאים שעל סדר היום. האם אמריקה היא אומה מיוחדת לטובה בין האומות ובעלת תפקיד בהיסטוריה? האם כפועל יוצא עליה להיות חזקה ולהפעיל כוח, או "להוביל מאחור", כפי שסוברים הדמוקרטים? האם צריך לסגור את הגבולות? האם לאזרח האמריקני יש יותר זכויות מאשר למהגר הבלתי חוקי שחדר אליה? תתפלאו, אבל המשפט שקצר הכי הרבה תשואות ביום שלישי היה זה שאמר דה סנטיס: "אנחנו מאמינים שצריך להיות אזרח כדי להיות בעל זכות הצבעה". אפילו סוגיה בסיסית שכזו נתונה במחלוקת כיום באמריקה.

ביום רביעי היה זה פיטר נבארו, שהקהל נעמד לכבודו על הרגליים ומחא לו כף במשך דקות. למה? כי נבארו ישב בכלא ארבעה חודשים, ולא הסכים לשתף פעולה עם ועדת החקירה של הקונגרס לאירוע הפלישה לקפיטול. ללמדנו שלדעת הגרעין הקשה של טראמפ, בחירות 2020 אכן זויפו, ושום דבר לא ישכנע אותם אחרת.

אמריקה או אפריקה?

הדגלים שמרימים הרפובליקנים אינם תיאורטיים, אלא מורגשים אצל כל אמריקני. במרחק עשר דקות נסיעה מה"פיסרב פורום", שבו נערכה הוועידה היוקרתית והסטרילית, נראו מסוממי פתנול בצמתים. הלב נכמר על מצבם. הכבישים במילווקי מחורצים. בתים רבים מיושנים או נטושים. בצומת עומד ילד שחור ומוכר בקבוקי מים. לרגע לא ידעתי אם אני באמריקה או באפריקה. אותם מחזות, אגב, ראיתי לפני שנתיים בדטרויט, ואלה לא הערים היחידות שמצבן כה קשה.

משתתפי הוועידה מכירים את המציאות הזו, ואולם השבוע במילווקי לא ראו אותה. הסיבה לכך היא טירוף אבטחתי שלא ראיתי כמותו מעולם, שחצץ בין החיים האמיתיים של מילווקי לבין המתחם שבו התכנסו אלפי הפעילים האדומים. מסוק של המשמר הלאומי ורחפני ענק סרקו את השמיים הלוך ושוב - חבל שלפני שבוע בפנסילבניה המשמר הנשיאותי לא חשב להרים אחד או שניים כאלה לאוויר.

בטונדות חסמו את הרחובות, ולמעשה את מרכז העיר, ברדיוס של שני קילומטרים סביב האצטדיון. אלפי שוטרים, מאבטחים, חיילים של המשמר הלאומי וסוכנים חשאיים שבקלות אפשר היה לזהות, התפרסו בשטח. ברגל, באופניים חשמליים ורגילים, בטרקטורונים וברכבי גולף, בניידות ובג'יפים כבדים, הם הציפו את האזור בכמויות בלתי נגמרות.

כל ההיסטריה הזו היא כמובן תולדה של הכישלון הקולוסאלי בעצרת בבאטלר. נס הצלתו של טראמפ שם, אבל גם המחדלים שקדמו לירי של המתנקש תומאס קרוקס, מטעינים את הרפובליקנים ואת תומכי טראמפ באנרגיה הנחוצה להכרעת הבחירות. ההלם שלהם ממה שקרה וממה שהתגלה, מזכיר את התגובה שלנו לפוגרום שמחת תורה.

גם פה הכתובת היתה על הקיר, ושורה של החלטות מטופשות הובילו לכך שקרוקס הצליח לבצע את הירי. היה מידע מקדים עליו, הגג שממנו ירה זוהה כנקודת תורפה, אזרחים קראו למשטרה והצביעו עליו חצי שעה לפני כן, שוטר התעמת איתו טרם הירי אך נסוג, והשירות החשאי משום מה החליט שלא לשים מראש צלפים על הגג. עם שרשרת כזו של מחדלים אין פלא שתיאוריות הקונספירציה קונות להן אחיזה רבה בקרב האמריקנים.

הפרטץ' הזה רק מחזק את התחושה שאמריקה לא במצב טוב, ולכן נדרש שינוי דרמטי. ביידן, הכל יודעים, לא יכול לספק אותו. הנשיא ממשיך להתבלבל בדבריו אפילו פומבית. דמוקרטים רבים היו רוצים להחליף אותו, אך לפחות נכון לכתיבת שורות אלה הוא מסרב לזוז.

אפילו אם ישחרר את המועמדות, זה לא שיש לדמוקרטים שם לוהט המתדפק מאחורי הדלת ומסוגל לנצח. הסגנית קמאלה האריס מעוררת דחייה. "במשימה האחת והיחידה שניתנה לה, עצירת ההסתננות בגבולות, היא נכשלה. תארו לכם שתהיה נשיאה", הגחיך את דמותה אחד הדוברים.

האתגר של נתניהו

עד כמה השינוי באמריקה חיוני ודחוף אפשר להרגיש מהרגע הראשון שדורכים על אדמתה. בכל מדינה שמכבדת את עצמה, גם ביולי־אוגוסט ההמתנה בביקורת הדרכונים נמדדת בדקות והשירות מודרני ומתקדם. בשיקגו ביום שלישי התור נמשך שעה וחצי, השיטה מיושנת וחוסר היעילות היה משווע. חוויות דומות היו לי בניו יורק, באטלנטה וגם בערים אחרות בביקורים קודמים.

זו רק דוגמה קטנה לשורה ארוכה של תחומים שבהם ארה"ב בפיגור. המכוניות הסיניות, בפרט החשמליות, כובשות את העולם. האמריקנים, מנגד, כמעט לא קונים ולא מייצרים רכבים חשמליים. הם גם לא הקימו תשתיות טעינה, ולא ממש מסוגלים לייצר אותן לבד. טסלה היא החריג, וגם היא נשענת על שרשרת אספקה שתלויה באחרים, ובכללם סין.

מבחינה טכנולוגית, סין עוקפת את ארה"ב בענפים רבים. יש לה, לדבריה, טילים היפר־סוניים שארה"ב כרגע מתכננת. היא בנתה, לדבריה, בית חולים מבוסס על בינה מלאכותית ורובוטים. קצב הבנייה וההתחדשות של הסינים משאיר לארה"ב אבק.

מבחינה צבאית, סין מתעצמת במהירות שאמריקה יכולה רק לחלום עליה. אמנם כתוצאה מהפערים שנמתחו בעבר ארה"ב עדיין חזקה יותר מסין, כלכלית וביטחונית. ובכלל, את בייג'ינג תמיד עוטף חשש מאי־אמינות ומחוסר יציבות, שעדיין גורם לאמריקה ולא לה להיראות כיעד חלומות נחשק. אך אם לא ייעשה משהו, יתרונות העבר ייעלמו.

יו"ר הקואליציה היהודית רפובליקנית, מאט ברוקס, פנה מעל הדוכן ואמר: "תריעו אם אתכם תומכים בישראל". הוא נענה כצפוי בשאגת המונים שהמיסה כל לב. אך אז הוסיף ברוקס: "תארו לכם שמישהו היה מבקש לשמוע קריאת תמיכה בישראל בוועידה הדמוקרטית. היו צועקים לו בוז ומורידים אותו מהבמה"

כל הנושאים האלה עלו, במישרין או בעקיפין, בוועידה. כך שבחירות הן תמיד גורליות, ובכל זאת נראה שהפעם ארה"ב בצומת שעשוי להכריע אם תשמר את מעמדה כמעצמת־העל היחידה בעולם, או תשקע בניוון כפי שקרה לכל כך הרבה אימפריות לפניה. אין ספק שהאתגרים עצומים, ואת זה הבינו גם הדוברים בוועידה וגם האלפים הרבים שהגיעו אליה מכל רחבי ארה"ב.

כך שהמשימות הממתינות לממשל החדש עצומות ורבות. לפחות מילולית, אנשים פה מודעים לכך. מצע המפלגה הרפובליקנית שאושר בתחילת השבוע, מבטיח להתמודד עם כולן.

באווירה הזו התחושה הרווחת של ניצחון רפובליקני סוחף בנובמבר אינה שאלה של "אם", אלא של "בכמה". כלומר, אם טראמפ יצלח אך בקושי את רף 270 האלקטורים או, כפי שנראה כרגע, יצבע את רוב אמריקה באדום בוהק. כל עוד זה המצב, הוא בעיקר צריך להיזהר מטעויות ב־100 הימים הקרובים.

אחר כך עליו להמתין עד הכניסה לתפקיד ב־20 בינואר. מבחינתנו, חמשת חודשי המעבר האלה הם התקופה הרגישה והפגיעה ביותר. הגורמים העוינים בממשל ביידן משוחררים לטרף, ואף משחרים לו, כפי שראינו השבוע בהחלטה להטיל עיצומים על אלאור אזריה ומשפחתו. מישהו שהכוח בידו מחפש לנקום ביהודים. אין הסבר לסגירת החשבון השערורייתית הזו עם חייל שנשפט כדת וכדין על ידי בית המשפט הישראלי. אותם גורמים אמריקניים שבישלו לפני שמונה שנים את החלטה 2334 במועצת הביטחון, בתקופת הדמדומים שבין אובמה לטראמפ, כנראה השלימו עם ההפסד של ביידן וכבר עכשיו מנצלים את ההזדמנות שנקרתה בידם להזיק לישראל.

ראש הממשלה מודע היטב לתקדימים החמורים שיוצר הממשל, אך בהתאם לפתגם האמריקני בוחר את הקרבות שלו. נתניהו רוצה קודם כל לעבור בשלום את הנאום בקונגרס ביום רביעי. עד אז הוא שותק כמו ילד טוב. אך גם אם ידבר על כך עם ביידן, בפגישתם ביום שני, ספק אם משהו ישתנה. ביידן חלש, נמצא בקרב הישרדות על כיסאו, תדמיתו ועתידו. אין לו זמן או כוח אלינו.

כך שמבחינת ישראל התקופה הקרובה תהיה בכל מקרה מאתגרת. עד שתסתיים - אפשר ליהנות מהחיבוק החם שמגיע מכל פינה ומכל דובר בוועידה. ישראל והתמיכה בה הן כאן המובן מאליו. בכל פעם ששמנו מוזכר, הקהל מריע. בכל פעם שמוזכר היחס של ביידן אלינו, הוא שואג בוז.

יו"ר הקואליציה היהודית־רפובליקנית (RJC), מאט ברוקס, פנה מעל הדוכן ואמר: "תריעו אם אתם תומכים בישראל". הוא נענה כצפוי בשאגת המונים שהמיסה כל לב.

אך אז הוסיף ברוקס: "תארו לכם שמישהו היה מבקש לשמוע קריאת תמיכה בישראל בוועידה הדמוקרטית. היו צועקים לו בוז ומורידים אותו מהבמה". ברוקס צודק, למרבה הצער. פוליטית, התמיכה החד־משמעית הזו בישראל משתלמת. לנו היא לא מבשרת טובות. גם אם הפעם טראמפ ינצח, מתישהו הדמוקרטים יחזרו לשלטון, ולישראל התמיכה הדו־מפלגתית חיונית כמו אוויר לנשימה.