ההנהגה לא רוצה להודות בכך, אבל המלחמה הסתיימה

החדשות הן שהמלחמה נגמרה. צה"ל אמנם נלחם עדיין בעזה וגם בצפון ובזירות רחוקות, אבל המלחמה הגדולה, זאת שליוותה אותנו מאז 7 באוקטובר - כבר לא איתנו.

אפשר ללמוד את זה מהיקף הכוחות שנמצא עכשיו בעזה, או בצפון, וגם מכמות חיילי המילואים שמגויסים בצווי 8 בהשוואה לחודשי המלחמה הראשונים, ואפשר ללמוד את זה גם בדרך אחרת: הקריה כמעט ריקה ביום שישי. רק מי שבמשמרת נוכח, וכל היתר בבתים. אין יותר 24/7 כולל סופ"שים; אין יותר שינה רק בבסיס; אין יותר הערכות מצב יומיות של הצמרת הביטחונית והמדינית בבור; ובעיקר אין יותר תחושת בהילות כפי שגם מעידה התנהלות הקואליציה, ששבה לקדם במרץ את תוכניתה להרס הדמוקרטיה (או בשמה המכובס "רפורמה").

הכל מתנהל שוב כסדרו, כפי שהתנהל קודם למלחמה. כשיש צורך - דוגמת התקיפה בשבת שעברה על המתחם בחאן יונס שבו שהה מוחמד דף - מתקיים מבצע מיוחד, אבל זה היה המצב תמיד. "שגרת פעילות מעובה", הגדיר זאת גורם בכיר השבוע, ודייק. או במילים אחרות: לחימה, לא מלחמה.

זאת לא סמנטיקה. הטרמינולוגיה המדויקת חשובה מכמה סיבות. ראשית, כי מלחמה חייבת לשאוב את כל הצרכים הלאומיים, וישראל כבר לא שם כפי שיעידו הניסיון לפטור משירות את החרדים, הכספים הקואליציוניים המופקרים ששבו לזרום, וההתנהגות המפלה בין מי ש"איתנו" למי ש"נגדנו".

שנית, כי מלחמה צריכה יעדים מוגדרים בכל הזירות והגזרות. ישראל הציבה כאלה רק בדרום - מיטוט שלטון חמאס ופגיעה קשה במערכים הצבאיים שלו, והשבת החטופים. היעד הראשון הושג למעשה, כשישראל היא שנמנעת מהשלמת המהלך בקידום שלטון חליפי ברצועה, והשני בהישג יד, עם עסקה שניתנת למימוש בתוך שבועות בודדים.

ושלישית, כי מדינה לא יכולה להילחם לנצח. ישראל צריכה להמשיך להילחם כפי שעשתה תמיד, אבל היא צריכה לחזור לצמוח - בכלכלה, בטכנולוגיה, בחברה. כל אלה מתעכבים כל עוד המלחמה מתעכבת, וישובו כשיוכרז על סיומה. יחד איתם ישובו (או ייעלמו) עוד כמה דברים: סיום המלחמה יוביל בהכרח גם להפחתת הלחץ הבינלאומי על ישראל, וגם לרגיעה בתחום החרמות ובאיומים המשפטיים מצד טריבונלים בינלאומיים שונים.

אז אם המלחמה נגמרה, למה לא מודיעים לנו שהיא נגמרה? התשובה פשוטה: כי למי שמנהלים אותה אין שום אינטרס שזה יקרה. כשהמלחמה תיגמר, ראש הממשלה בנימין נתניהו יידרש להקים ועדת חקירה ממלכתית, שהוא יהיה הראשון שייקרא להתייצב בפניה. וכשהמלחמה תיגמר יגברו הקריאות לערוך בחירות, כי על פי כל הסקרים והנתונים הממשלה הקיימת לא מייצגת את רוב העם. וכשהמלחמה תיגמר, הרמטכ"ל וצמרת מערכת הביטחון יידרשו ללכת הביתה.

ולכן המלחמה לא תיגמר, אף שהיא נגמרה. והאבסורד הזה יזעק לשמיים ברגע שתושג (צריך לקוות) העסקה שתביא להשבת החטופים. מאותו הרגע ישקטו הדרום והצפון והגזרות האחרות - לפחות ל־45 יום, וכנראה ליותר - ורבים מהמפונים ישובו הביתה, וישראל תתחיל לשקם את ההריסות. זה יהיה זמן מצוין להתקדם לחקירות ולתחקירים ולפינוי הדרך לאחרים שישקמו את מה שהמכהנים הרסו, אבל תהיו בטוחים שגם אז יספרו לנו שזאת רק הפוגה זמנית ושהמלחמה תהיה עוד ארוכה - אף שזאת כבר לא תהיה מלחמה, זאת תהיה לחימה, שממילא קיימת מאז ומתמיד, ותתקיים לנצח.

חיזוק על מים סוערים

חיל הים, צה"ל ומשרד הביטחון השלימו לאחרונה עבודת מטה של שנתיים, שבסיומה הוחלט על ספינת הקרב החדשה שתחליף את ספינות הנירית (סער 4.5), שעתידות לצאת משירות אחרי כמעט ארבעה עשורים במים. ההחלטה, שמתפרסמת כאן לראשונה, היא לייצר ספינות כחול־לבן במספנות ישראל בחיפה. היקף העסקה המתוכנן יהיה 2.3 מיליארד שקלים, ועל פי התכנון יצטייד חיל הים בחמש ספינות חדשות ומתקדמות, שהטכנולוגיה וחלק ממערכות הנשק שלהן יהיו זהות לאלה של ספינות הסער 6 החדישות, שנכנסו לשירות מבצעי בשנים האחרונות.

בשונה מהסער 6, שמיוצרת בגרמניה, ההחלטה לייצר את הספינות החדשות - שייקראו "רשף" - דווקא כאן נועדה להגביר את העצמאות של ישראל בתחום ייצור אמצעי הלחימה (ולהקטין במקביל את התלות בגורמים חיצוניים). זה תהליך שהחל עוד לפני המלחמה, אבל התעצם במהלכה לנוכח האמברגו בפועל שמטילות מדינות רבות על יצוא נשק לישראל. כתוצאה מכך הוגדלו משמעותית קווי הייצור בכל התעשיות הביטחוניות בארץ, והן עסוקות כעת בגיוס מואץ של כוח אדם כדי לעמוד בדרישות של צה"ל ומשרד הביטחון למערכות נשק וחימושים בהיקף מתוכנן של עשרות מיליארדי שקלים בשנים הקרובות.

אורכה של הספינה החדשה יהיה 78 מטרים, משקלה עד 1,000 טונות, ומהירותה כ־30 קשר. על פי התוכנית, הספינה הראשונה תושק שנתיים מיום חתימת החוזה, וארבע הספינות הנוספות יצטרפו לשירות בקצב של אחת לחצי שנה, כלומר בתוך ארבע שנים תושלם העסקה שאמורה גם לייצר מאות מקומות עבודה נוספים בצפון (וההערכה היא שהמספר אף יגדל, משום שמדינות נוספות בעולם יבקשו לרכוש ספינות דומות עבור הציים שלהן).

האיומים הימיים על ישראל גדלו משמעותית בשנים האחרונות, וחיל הים הגדיל בהתאם את התפוקה המבצעית שלו והפך לשחקן גם בתחום היירוט. את מפרץ אילת מאיישות בקביעות ספינות קרב מתקדמות, שמערכי הגילוי והיירוט שלהן מסייעים בהגנה על האזור מפני איומים מתימן ומעיראק.

ייצור הספינות החדשות - שייקראו "רשף" - דווקא כאן נועד להגביר את העצמאות של ישראל בתחום ייצור אמצעי הלחימה. זה תהליך שהחל עוד לפני המלחמה, אבל התעצם במהלכה לנוכח האמברגו בפועל שמטילות מדינות רבות על יצוא נשק לישראל

המלחמה גם חייבה את ישראל לעשות הערכה מחדש של אופן ההתגוננות שלה בים, משום שנתיבי השיט אליה נתונים לאיום משמעותי, ואפילו קיומי, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. השבוע פורסם כי נמל אילת שוקל לפטר מחצית מכוח האדם שלו, משום שאין בו עבודה. המצור שמטילים החות'ים על ספינות בים סוף גורם לכך שסחורות אינן מגיעות לנמל הדרומי: אם בשנת 2023 נפרקו בנמל אילת 150 אלף כלי רכב חדשים, המספר ב־2024 הוא 0.

בשבוע שעבר חשפנו כאן שבהמשך להצלחה האיראנית לחנוק את נמל אילת יש מחשבה בטהרן (באמצעות השלוחים שלה באזור) לפעול באופן דומה כדי לחנוק את נמלי חיפה ואשדוד באמצעות מתקפות כטב"מים מעיראק ומסוריה על ספינות שנכנסות אליהם, ועל הנמלים עצמם. זה יחייב את מערכת הביטחון כולה, ובראשה את חיל הים, להיערך להגנה מחדש על הנמלים, שמהווים נכס אסטרטגי שדרכו נכנסים יותר מ־90% מהסחורות לישראל.

הספינות החדשות, שאמורות להיבנות בשנים הקרובות, מיועדות להיות שחקן מרכזי במערך הזה. הצורך בהן הפך דחוף עוד לפני שהופיעו האיומים הנוכחיים: ספינות הנירית מגרדות כבר את מעטפת החיים שלהן, ויש גורמים שסבורים שבעוד זמן לא רב יהיה לא בטיחותי להמשיך לשגר אותן למשימות.

איפה שאפשר - מעכבים

לכאורה, ישראל היתה צריכה למחוא לעצמה כפיים על הפרויקט הזה: ספינות כחול־לבן שיאפשרו עצמאות בייצור ויספקו מקומות עבודה, וכנראה גם יצוא בעתיד. אלא שבמקום לעודד אותו היא תוקעת אותו, ומסתכנת פעמיים: ראשית, היא מאריכה את פרק הזמן שבו היא נותרת עם ספינות מיושנות שאינן נותנות מענה מבצעי מספק, ושנית - מספנות ישראל עלולות להידרש לפטר עובדים אם הפרויקט לא ייחתם (יש למספנות פרויקטים אחרים שיסתיימו עד סוף אוגוסט).

הסיבה לעיכוב היא דרישתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להשלים את עבודת הוועדה שתבחן את תקציב הביטחון בטרם יאושרו עסקאות רכש גדולות. הדרישה הזאת הובילה לוויכוח מתוקשר בינו לבין שר הביטחון יואב גלנט, ובין משרדי האוצר והביטחון, שנפתר בהסכמה על ועדת שישה שתכלול שני נציגים של משרד האוצר, שני נציגים של משרד הביטחון ושני נציגים של משרד ראש הממשלה.

בעקבות ההסכמה הזאת נתן סמוטריץ' אור ירוק חד־פעמי לעסקת הרכש של טייסת נוספת, שלישית, של מטוסי F-35 ("אדיר"), אולם שתי עסקאות ענק חיוניות נוספות עדיין תקועות - טייסת של מטוסי קרב מתקדמים מסוג F-15IA וספינות ה"רשף" - והן ממתינות כאמור לסיום עבודת הוועדה.

אלא שהוועדה עוד לא החלה אפילו בדיונים. האוצר מינה את שני הנציגים שלו: הממונה לשעבר על התקציבים קובי הבר והאלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי. משרד הביטחון מינה אף הוא את נציגיו: אלוף (מיל') עמיקם נורקין, לשעבר מפקד חיל האוויר, ותא"ל (מיל') מהרן פרוזנפר, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון. גם משרד ראש הממשלה מינה נציגים: תא"ל (מיל') יעקב נגל, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי בפועל, ותא"ל (מיל') אפי איתם, לשעבר מפקד אוגדה ושר התשתיות.

אבל אז התברר שחסר ייצוג נשי בוועדה. המשרדים נדרשו להוסיף שתיים מכל צד. האוצר מינה את ליאורה טושינסקי ואת פרופ' עדית סולברג; משרד הביטחון את אל"מ (מיל') טליה לנקרי ואת אל"מ (מיל') אורית אללי; ומשרד ראש הממשלה את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו ואת אביטל דריילינגר, בכירה לשעבר במנהלת המחקר, פיתוח האמל"ח והתשתיות הטכנולוגיות (מפא"ת) במשרד הביטחון. וכך, במקום ועדה של שישה נציגים קיבלנו ועדה של 12, שעוד לא התכנסה אפילו פעם אחת לישיבת עבודה כי חבריה טרם השלימו את תהליכי ניגוד העניינים שלהם. לאיש גם לא ברור מתי ואם תתכנס, ואם תצליח בכלל להגיע להסכמות לנוכח הרכבה והיריבות המרה בין חלק מהחברים בה.

אבל בואו נהיה אופטימיים ונניח שהיא תתכנס, וגם תגיע לשורות תחתונות - איש לא יכול לערוב שהן יעברו את המשוכות הפוליטיות הגבוהות וגדושות האגו של סמוטריץ' וגלנט, ואת האינטרסים הקואליציוניים של נתניהו מעליהם.

המשמעות היא שהפרויקטים החיוניים לביטחון המדינה - במקרה שלנו ספינות ה"רשף" - עלולים להיתקע לתקופה ארוכה. זה המקום לתהות מה הקשר של הפרויקטים האלה לוועדה שאמורה לדון בתקציב הביטחון: הרי זה לא שהיא תקבע שחיל האוויר לא צריך מטוסים וחיל הים לא צריך ספינות, וזה גם לא שהיא תגדיר לחילות עצמם באיזה כלי טיס או שיט להצטייד. הוועדה אמורה לספק לצה"ל מסגרת תקציבית ארוכת שנים שבתוכה הוא יפעל, וצה"ל אמור לצקת לתוכה תוכן - פרויקטים ועסקאות - שאותו אמורה לאשר בקצה ועדת השרים להצטיידות. במקום שהתהליך הפשוט הזה יתקיים, הפרויקטים הפכו להיות בני ערובה של מאבקי כוח ושליטה פוליטיים. מאבקים דומים התקיימו גם בעבר, אבל שרי האוצר ופקידיו לא התיימרו לקבוע מה צה"ל צריך. סמוטריץ', שמשוכנע שהוא מבין בכל, גורר כעת את המערכת לסחרור מסוכן, שתוצאתו עלולה להיות שיבוש משמעותי בהצטיידות במערכות לחימה חיוניות.

והטרלול של פילדמרשל סמוטריץ' לא מסתכם בזה. השבוע הוא שיגר מכתב לרמטכ"ל, הרצי הלוי, ובו דרש לגנוז את מסקנות תחקיר בארי שפורסם בשבוע שעבר, בטענה שמדובר ב"כשל ערכי" משום שהתחקיר "זורק מתחת לגלגלים" את הלוחמים וחברי כיתות הכוננות שלחמו בשטח "בנסיבות הבלתי אפשריות שהמחדל הקולוסאלי של הפיקוד הבכיר יצרו".

נשים רגע בצד את העובדה שהמכתב הזה הגיע לתקשורת לפני שהוא הגיע ללשכת הרמטכ"ל: סמוטריץ' הוא מדליף מוכר ולא מתוחכם במיוחד. נשים בצד גם את העובדה שהשר עושה סיבוב על ביקורת שקיימת ממילא מרגע שהתחקיר פורסם: עיקרה מגיע מיחידת שלדג, על כך שהתחקיר עוסק בדרגים הטקטיים, תוך התעלמות מהתמונה הרחבה שהושפעה מהכשלים האסטרטגיים.

הבעיה עם סמוטריץ' היא שכדרכו הוא לא רואה את הדבשת של עצמו. כאן זה קורה לו פעמיים. פעם אחת משום שהכשל האסטרטגי הראשי של 7 באוקטובר הוא של ממשלת ישראל - שהוא חבר מרכזי בה ובקבינט המלחמה שלה - שהיא הפוקדת העליונה של צה"ל והאחראית לביטחון ישראל ואזרחיה, לטוב ולרע. ופעם שנייה, כי הוא מבקש לנכס לעצמו (מיום שנכנס לתפקיד) סמכויות בכל תחום - במקרה הנוכחי בקביעת התקציב ותוכניות הרכש של צה"ל - אבל בה בעת מבקש לשחרר את עצמו מאחריות לתוצאות ומטיל אותה במלואה על אחרים.

סמוטריץ' לא היה שותף להתייעצות הלילית שקדמה למתקפה, ולא ישב בבור ב־7 באוקטובר. מנגד, הוא היה שותף מרכזי ופעיל מאוד בקריעת העם בחודשים שקדמו למלחמה, שבמפורש החלישו את מדינת ישראל ואת ההרתעה שלה. למרבה הצער, הוא לא למד דבר מאז: לא בצורך באחדות בעם, ולא בצורך בביצור דופנותיה של המדינה. מי שתוקע תהליכי הצטיידות ביטחונית, ובה בעת מקדם התיישבות ישראלית בעזה ואת קריסת הרשות הפלשתינית - שני תהליכים שיאיצו את בידודה של מדינת ישראל ואת החלשתה בכל תחום - לא מסייע לביטחון ישראל, כפי שסמוטריץ' טוען בלהט, אלא פוגע בו בשיטתיות.

הנפש - היום שאחרי

בתוך העיסוק האינסופי במלחמה, ובחטופים, ובהרוגים, ובמפונים, ובנזק, ובמה יהיה, לא ניתן קשב ראוי לנגזרת אחרת של 7 באוקטובר: שיקום ושכול. השבוע הגיעו לידי הנתונים, שהם לא פחות ממדהימים ועל כן גם מאוד מדאיגים. מאז תחילת המלחמה הצטרפו 9,450 פצועי צה"ל חדשים, וזה לא כולל את הגל העצום של נפגעי טראומה שצפוי להגיע בחודשים ובשנים שיבואו - גל שנדחה בינתיים משום שרבים מהלוחמים נמצאים בשירות קרבי רציף מאז השבת השחורה, ועדיין לא התפנו להתמודד עם מה שעברו.

למעגל השכול הצטרפו בתקופה הזאת כ־5,000 בני משפחה: 1,500 הורים, 270 אלמנות, 600 יתומים ו־2,500 אחים. גם המספרים האלה גדלים בהתמדה, ומחייבים הרחבה של כל מעגלי התמיכה שמטפלים בהם. משרד הביטחון עוסק בכך, אבל מדינת ישראל עוד לא באמת הפנימה שפניה השתנו, וגם כשהמלחמה נגמרת - היא לעולם לא באמת נגמרת.