"מפקדים צריכים להיחקר, ומי שכשל בתפקיד חייב לשלם מחיר אישי, אולי אפילו כלא"

לתמיר עידאן, ראש המועצה האזורית שדות נגב, יש חור בזיכרון מבוקר 7 באוקטובר. "אם תשאל איפה הייתי בסביבות השעה 7:30, אין לי מושג", הוא מודה. "אחרי כמה ימים התקשרו אלי מלהב 433, שחקרו את האירועים, ומישהי אמרה 'הרכב שלך נראה בכיכר סעד כשמסביבו גופות'. אמרתי לה 'לא הייתי שם'. התפתח ויכוח, והיא התעקשה 'אתה לא משתף פעולה?', ואני עונה בכעס 'מה, אני מחבל?'. אחרי זה התקשר אלי אחד האחראים ואמר 'נשלח לך תמונה, אבל תמחק אותה מייד'. שלח תמונה של הרכב שלי עומד בכיכר ומסביבו המון גופות. ניסיתי לשחזר את האירוע, ואני לא מצליח. אין לי זיכרון מהדבר הזה ברמת הפסיק".

אתה מטפל בעצמך?
"אני מטופל, והמנהלים שלי מטופלים, ומי שלא מטופל - טועה. הרי בדלקת גרון מייד רצים לרופא, והנפש לא פחות חשובה. יום אחד מצאו אותי כאן על הרצפה. התעלפתי כי לא אכלתי, לא ישנתי והייתי עצבני. פשוט נפלתי. אז מטפלים בעצמנו גם בשביל המשפחה וגם בשביל העבודה, כי יש פה משימה לאומית לא להחזיר את המקום למה שהיה, אלא להפוך אותו למקום טוב יותר. הייתי עם משלחת העוטף בפולין ויצאנו עם משפחות חטופים ונרצחים לביקור באושוויץ. התפתחה שיחה באוטובוס מה היה יותר קשה, השואה או 7 באוקטובר. קם דניאל לוז מבארי ואמר 'הייתי בשואה, אבל פה זה יותר קשה, כי יש לנו מדינה'".

עידאן (53) משמש כבר 12 שנים ראש המועצה האזורית שדות נגב. מועצה צנועה שמונה כ־12 אלף תושבים שחיים ב־16 יישובים, רובם בעלי אופי דתי או מסורתי. אנשים שקמים בבוקר לעבודה ובערב שבים לביתם.

עידאן היה במשך שנים חבר ליכוד, מכיר מצוין את השרים, ידע עם מי כדאי להסתחבק ועם מי פחות. היה "ירוק" ברשימותיה של שרת התחבורה מירי רגב, ניהל שיחות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואין מפקד צבא שלא היה עובר בממלכתו מבלי למסור ד"ש.

ב־7 באוקטובר משהו אצל ראש המועצה השתנה. "הפסקתי להגיד והתחלתי לכתוב", הוא מספר. "עם כל הכבוד, יש לי פה אחריות ונגמרו המשחקים והחברים. אני כותב לא בשביל להאשים, אלא כדי שהדברים יהיו מתועדים ואני עושה מלחמות שעולות לי בבריאות, כי חשבתי שהחל מ־8 באוקטובר הכל ייראה אחרת, אבל זה פשוט הולך ברגרסיה. האירוע ההוא נשכח, ואנחנו צריכים להתחנן לכל דבר, מביטחון ועד דברים אזרחיים. לא סומך על אף אחד, לא מאמין, וכל הבטחה אני רוצה בכתב. הבנתי שאין אנשים רעים, כולם טובים, אבל גם תשעה חודשים אחרי הם לא מבינים את גודל האירוע".

השמועות היו מוקדמות

ב־7 באוקטובר, בשעה 6:36 בבוקר, מייד אחרי מטחי הרקטות הראשונים מהרצועה, ביקש עידאן מתושביו לקלוט שמדובר באירוע אחר ושיסתגרו בבתיהם. מאחר שרובם דתיים הוא הוציא שליחים לבתי הכנסת כדי לפזר את התפילות ופתח את החמ"ל במועצה.

"קיבלתי הודעה מעובד במועצה 'אל תתקרב, יש מחבלים'", הוא מספר. "בכל הברדק לא ראיתי את ההודעה, ואז מתקשרים ואומרים בלחש 'יש פה מחבלים'. אני מתקשר לצבא ולא עונים, אז טסתי לכאן עם הרכב. שמע, אני לא רמבו ואין לי נשק, אבל נסעתי. לא פחדתי, פעלתי על אוטומט. בצומת מצאתי את מפקד משטרת נתיבות, ובמזל היה לידו טנדר של מג"ב שמיהר למועצה והוריד את המחבלים. למה הם באו למועצה בשבת אם המקום סגור? ידעו שכאן נמצא החמ"ל".

חשבת שאירוע כזה יכול לקרות?
"למרות שתמיד התרעתי על המצב הביטחוני, לעצמי אמרתי שאם כל הקצינים בטוחים ויש סנסורים וגדר, כנראה הפעם הצליחו. זוכר שאמרתי כהלצה ליהודה פוקס, כשהיה מפקד אוגדת עזה, 'שופל לא יצליח להוריד את הגדר?'. אבל מה אני מבין? אתה הולך לרופא מומחה, ואם הוא אומר שצריך ניתוח - אתה מנותח. כשקיבלנו את תרחיש הייחוס לפני שנה וחצי, הוא דיבר על מקסימום עשר פגיעות ישירות בבתים בזמן לחימה. כתבתי אז מכתב לראש הממשלה ולשר הביטחון ומסרתי להם אותו ידנית: 'המועצה לא יודעת להתמודד עם תרחיש כזה, מבקש לשבת איתכם'. לא ישבו איתי, ובסוף התרחיש הזה התברר כנחמד, חותם עליו בשתי ידיים, רק לא היה בו זיק של חדירת מחבלים. מתברר שבצבא טוענים כי כן היה תרחיש על חדירת חוליה. למה הוא לא מופיע בתרחיש שקיבלנו? אתם מציגים מצג שווא כדי שלא נעשה בלגן, כדי לשמור על הקונספציה שהגדר עמידה ושאף אחד לא יחדור - כשאתם יודעים שהיא לא כזו?".

באותו יום בצהריים, כשכל הגדרות התמוטטו מול עיניו, סיפרו על רבים מהמבלים במסיבת הנובה שהגיעו לקיבוץ סעד לחפש מחסה, שניים מהם היו פצועים קשה ונזקקו לפינוי. "הגיע אמבולנס, ואני ורמ"ט החירום של המועצה יצאנו עם רכב ממוגן כדי ללוותו", הוא מספר. "בדרך נעצרנו ליד חבורת חיילים וביקשתי שיצטרפו אלינו. איך שהגענו לשער הקיבוץ, שתי רקטות אר.פי.ג'י נורו מהחורשה. הרכב הצבאי חטף ישירות. אני זה ששכנעתי את החיילים לבוא איתי, ועד היום אני לא יודע מה קרה להם, וגם עכשיו אני מסתובב בתחושה קשה".

כמה דקות אחר כך יצאה ידיעה בתקשורת המקומית שתמיר נהרג. ייתכן שהיה בלבול בינו לבין ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח באותו בוקר בכפר עזה. "אמי שומרת שבת והיא לא נמצאת בלופ", נזכר עידאן. "חשבתי מה יקרה אם מישהו יבוא ויספר לה. התקשרתי - ואף אחד בסביבתה לא ענה. הוציאו אותי דרך השדות והגעתי אליה ליישוב מעגלים. שאלה: 'מה קרה, שבת?'. אמרתי לה 'יש מחבלים בחוץ'. אמרה: 'לפחות תאכל משהו לפני שאתה חוזר לעבודה'. לא סיפרתי לה כלום. במוצאי השבת היא התקשרה וסיפרה שלאורך כל אותו יום אנשים שאלו אם היא בסדר, חשבו שנהרגתי ולא רצו לבשר לה. במוצאי השבת עוד התעניינו מתי ההלוויה".

כבר באותו יום היה ברור שחייבים לפחות לפנות את שני הקיבוצים הקדמיים של המועצה - סעד ועלומים. סעד ניצל הודות לקרב הרואי שהתחולל בכניסה אליו, ואילו בעלומים נרצחו 23 עובדים זרים שעבדו שם בחקלאות.

"הודיעו לנו בשבת ממשרד הפנים שידאגו לפינוי סעד ועלומים ואנחנו נצטרך רק לספק את האוטובוסים", מספר תמיר. "שאלתי 'היכן ישוכנו חברי סעד?'. אמרו: 'במלון ענבר בערד'. ביקשתי מאחד מאנשי המועצה שיתקשר למלון ויתעניין. מנהל המלון ענה: 'יש לנו 60 חדרים, אבל רק ללילה אחד'. לקחתי את הטלפון ואמרתי, 'על מה אתה מדבר?'. התקשרתי למשרד הפנים ואמרו שם, 'לא יכול להיות'. בסוף פניתי לסוכן נסיעות ואמרתי לו 'תמצא לי עכשיו חדרים לקיבוץ שלם'. חזר ואמר שמצא מלון בים המלח, אבל הוא מבקש שאחתום על התחייבות כספית. אמרתי שאני לא מוסמך לחתום על סכומים כאלה. אמר: 'אם לא תחתום, לא תקבל'. חתמתי, ומצידי שישימו אותי בכלא. אם לא הייתי חותם, הם לא היו מקבלים חדרים עד היום. קהילות שפונו למלונות שונים התפרקו".

זה אולי חלק מטראומת היום הראשון.
"אם משרד הפנים אומר שזה עליו, אז טפלו עד הסוף, או שתחזרו אלי ותבקשו עזרה. למה אני צריך להיכנס למחויבויות של מיליוני שקלים? הצבא התעסק בלחימה, אבל איפה היו משרדי הממשלה, הפנים, האוצר?".

המשחק הפוליטי

בתחילת נובמבר, פחות מחודש לאחר פרוץ המלחמה, קרע עידאן את תעודת חבר הליכוד שלו כאקט סמלי, אחרי שהחלו להתווכח איתו איזה מיישובי המועצה זכאים לפינוי ואיזה לא. "זו היתה דרכי להגיד 'אתם חלק מממשלה שלא מתייחסת ברצינות לאירוע, ואני לא רוצה להיות חלק מכם'", הוא מסביר. "לא חזרתי בי. יש לי חברים מדהימים בליכוד, יש שם שרים נהדרים, אבל כממשלה הם לא תפקדו, וגם כיום קשה לקבל שם מענה. הייתי צריך לקרוע את התעודה לפני כן, ואני מצטער שחברים אחרים לא עשו כמוני ואפילו כעסו עלי. ניסו להגיד שאשלם מחיר, אז אני משלם אותו בכיף. היו כאלה שאמרו 'יחסמו אתכם במשרדים, ואחרי המלחמה מה תעשה?' - זה השיח. אין לי חרטה, להפך. כבר באותו ערב קיבלתי טלפונים מארקדי גאידמק ומפדרציית ניו יורק והראל ויזל שאמרו: 'תפנה את התושבים, אנחנו כבר נסייע'. ואז קיבלתי טלפון מלשכת ראש הממשלה, אמרו שהוא רוצה לדבר. סירבתי. הייתי עצבני, השתוללתי, ואז העלו אותו לשיחה והיה שם גם מנכ"ל המשרד, יוסי שלי, שאני חייב לציין אותו לטובה. הוא גם הגיע וגם רצה לסייע. הם אמרו: 'יש לך תקציב של מיליון שקל ללילה, קבל 12 מיליון לפנות את היישובים'. פיניתי, ועד היום לא קיבלתי שקל. אמרו: 'נכון שהבטחנו, אבל יש בעיות'. מה זאת אומרת? לקחתי 12 מיליון שקל מתרומות שיועדו במועצה לחינוך ולרווחה על סמך מילה של ראש הממשלה, שר האוצר ומנכ"ל ראש הממשלה. ראש מועצת אשכול, גדי ירקוני, עשה בשכל - הוציא את כל התושבים ואמר 'מעכשיו זו הבעיה של המדינה'".

יטענו שהקופה התרוקנה.
"זה כמו שתגיד שאין כסף לפצצות, בוא נסגור את המלחמה ונלך הביתה. לא מעניין אותי כמה זה עולה. כספים קואליציוניים, הסכמים וחוקים שרצו להעביר זה מיליארדים שזורמים בזמן מלחמה, האצבע הכי גדולה בעין שיכולה להיות, ואני צריך לשנורר מיהדות התפוצות גרושים כדי להתקיים? בא לי להקיא, וזה דווקא התחיל טוב כשהקימו את מינהלת תקומה. אמרו גוף א־פוליטי, מקצועי, שיטפל בנו, ומשה אדרי הוא מהיותר רציניים שפגשתי. שמו כסף גדול, 19 מיליארד שקל, ובימים הראשונים התוכניות היו ענקיות - חינוך, רווחה, הייטק, ולא עוד מדרכות וסיפורים. רק שאנחנו מרגישים כעת את המדרון החלקלק, כי על כל דבר אגף התקציבים שואל 'אולי לא?' ו'למה צריך?'. נלחמים על דברים שבימים הראשונים הייתי בטוח שנקבל. מזהים פער בין רמת הניהול של תקומה לבין השטח. זה גדול ורחב מדי".

ועוד היית חבר במפלגה הנכונה, מה שהיה אמור לקצר תהליכים.
"טוב שאמרת 'היית', וזה אכן עזר מאוד. חייבים להבין שאת המשחק הזה משחקים בכל המפלגות, ובלעדיו לא היינו שורדים. כשמרב מיכאלי היתה שרת התחבורה היא לא פגשה אותי, וכל הפרויקטים של המועצה הוקפאו. להגיד שמירי רגב נהגה בסדר? זה המשחק הפוליטי, המלוכלך, שקשה לנו לבלוע. אבא שלי אמר פעם: 'אתה ומתפקדי ליכוד - איך זה בכלל קשור?'. זה המשחק. רשות מקומית לא לוקחים אותה כרשות, ובמשרד הפנים לא מתעניינים מה היא צריכה ומהם אתגריה. זה לא מעניין אף אחד. כשנכנסתי לתפקיד לפני 12 שנה באתי ממשרד עורכי דין, קצת לפלף, ואמרתי בתמימות 'תביאו מישהו שידריך אותי'. אמרו: 'אדוני, התבלבלת, תתמודד'. אין התייחסות עניינית למה שקורה במועצה - ולא רק אצלי, אלא אצל כולם".

זה עצוב.
"מאוד. זה הגיע למצב שאנשים אצלנו אמרו 'הלוואי שיהיה מבצע צבאי קטן', כי אחריו נותנים כסף לתשתיות, לגני משחקים. תקציב המועצה בשוטף לפיתוח הוא 700-600 אלף שקל בשנה. משה אדרי במינהלת תקומה אמר 'לא יכול להיות'. אמרתי 'תבדוק'. הוא שאל: 'איך עבדתם כל השנים?', ועניתי: 'לא עבדנו. הבאנו פילנתרופיה, כספים קואליציוניים, לחצנו במשרדי ממשלה - ולא לכיס הפרטי, אלא הכל לפה'. עם ראש הממשלה נפגשתי פעם אחת בארבע עיניים בתחילת המלחמה, ואני לא מתכוון להיפגש איתו עד שיעמוד בהבטחותיו. שר הביטחון לא היה פה מתחילת המלחמה. הרמטכ"ל לא הגיע לשטח שלנו, וזה אומר הרבה. הביאו אותנו לקבינט המלחמה, ואריה דרעי, שאני מעריך, אמר לנוכחים: 'תקשיבו להם רגע, אנחנו לא בכיוון'. אתם מדברים על חיזבאללה, איראן, ואנחנו על תלמידים שצריכים ממ"ד בבית הספר, דברים פשוטים שמחייבים טיפול. קרה משהו מאז? לא".

ראש הממשלה צריך ללכת אחרי מה שקרה?
"לדעתי הוא חייב. קשה לי להאמין שידע דברים ואמר 'אל תעשו'. אני מכיר אותו שנים, אבל בסוף הוא ראש הממשלה, לטוב ולרע. לא אני בחרתי בתפקיד, וכמו שאומרים 'אין כסף' - אתה בחרת להיות שר אוצר. אם לא יהיה כסף לנהל את המועצה, אני אלך הביתה. צריכה להיות פה ועדת חקירה ממלכתית, שתרד עד למטה ומבלי לרחם. אם היית מחזיר אותי ל־6 באוקטובר ואומר שאירוע כזה יכול לקרות, הייתי אומר שאתה צריך אשפוז".

הגופה הוחלפה

עידאן, שסובל משבר בידו, ביקש לקחת אותנו לסיור במועצה כדי שנבין מי נגד מי, וביציאה מהבניין הבחנו באחת העובדות. "היא אם חד־הורית שהיתה לה בת אחת שנרצחה ב־7 באוקטובר", סיפר. "בהלוויה היינו אולי עשרה, כי אסור היה להתקהל, ואז מישהו אמר 'משהו בגופה לא בסדר, היא גדולה מדי'. אחרי בדיקות התברר שזה בכלל גבר שנרצח באותה שבת. מצאנו את הבת רגע לפני שקברו אותה במרכז הארץ. הבאנו את הרכב של בתה לחניה הסמוכה למועצה, והיינו מוצאים את האם בלילות יושבת שם לבד, בוכה. היא לא רצתה לחזור לעבוד, עד שאמרתי לה 'אני לא אוכל, לא שותה, לא דואגים לי'. זו היתה הדרך היחידה להחזירה. מרכז החוסן שלנו מנה 17 מטפלים ב־6 באוקטובר, וכיום אנחנו עומדים על כמעט 200 מטפלים. בתחילת המלחמה היו כ־300 מטופלים, וכיום 2,680 והיד נטויה".

הרכב נעצר ליד שטח פתוח במקום שבו אמור לקום היישוב "אופיר", על שמו של אופיר ליבשטיין ז"ל. יישוב מעורב, דתי־חילוני, בן 500 משפחות. "לא ידעתי אם יהיה נכון לקרוא יישוב על שמו של אופיר, אם בכלל יאהבו את הרעיון", הוא מספר. "הלכתי אל ורד, אשתו, וביקשתי את ברכת הדרך. אמרה 'בסדר', אבל לא נשמעה נלהבת. אמרתי לה 'מה שתחליטי'. אמרה: 'לך על זה בכל הכוח'. אחרי זה היו כל מיני ציניקנים שכתבו 'משתמשים בשם של אופיר לפוליטיקה', ו'ראש הממשלה נגע באדמה וטימא אותה', ו'לא סגרו עם אשתו והיא כועסת'. אני דיברתי איתה, ראש הממשלה היה על הקו. ביישוב הזה כולם יישרו קו כדי להנציח את אופיר, ולמרות זאת נתקלתי בהתנגדויות הזויות. אמרו: 'אתה גונב תושבים חזקים מנתיבות - תביא את המשפחה והחברים לשם'. למה צריך לריב איתכם?".

הרכב של תמיר ניווט בין יישובי המועצה. שמונה מהם, שנמצאים במרחק של עד 7 קילומטרים מהגדר, פונו בחודשים הראשונים ללחימה, 8 רחוקים יותר זכו להפוגות על חשבון המועצה בשביל לנשום קצת אוויר. כיום רוב התושבים כבר חזרו, ולמעשה רק עלומים מפונה ברובו וקיבל אישור להישאר בבתי המלון עד אמצע החודש הבא.

"אנחנו צריכים להילחם למה עלומים לא מוגדר כיישוב אדום", הוא כועס. "יודע למה? כי נהרגו בו 23 וייטנאמים ונפאלים, ולא יהודים. הם לא אומרים את זה במילים האלה, אבל אני כן. נרצחו שם אנשים, נשרפו בניינים, וב־15 באוגוסט הם צריכים לחזור הביתה. העוזרת שלי היא הבית הראשון בקיבוץ. מחבלים דפקו לה על הדלת, חמישה ילדים ישבו על הרצפה והיא החזיקה את ידית הממ"ד".

כל מערכות המועצה חזרו לתפקוד מלא, הבריאות, הרווחה. לבתי הספר הילדים נוסעים כשכיתת הכוננות שמה עין, ומתברר שהחשש לא נעלם. איך שגלשנו לצומת סעד ראש המועצה סיפר: "לפני כחודשיים המשטרה סגרה כאן את הכביש וביקשו מהתושבים להיכנס לבתים, לנעול את עצמם, ואיתנו אף אחד מהצבא לא דיבר. מתקשר רבש"ץ קיבוץ עלומים: 'אומרים שיש חדירה', ואני אומר שאני לא יודע. מתקשר לחמ"ל האוגדה, עונה שם חיילת בצעקות 'אין לי זמן בשבילך'. רק מהפאניקה שלה חשבתי שהמחבלים מסתובבים ברחובות, ואף אחד לא אמר מה אני צריך לעשות. את הצבא אנחנו שמים תמיד כקדוש, וכשקורה שם משהו אומרים 'תקלה'. אי אפשר כל הזמן לומר 'תקלה', זה לא עובד ככה. המדינה שילמה שוחד לתושבי הסביבה כדי שיחזרו לביתם", הוא אומר ומתכוון למענקים שהשיבו רבים ממפוני העוטף לביתם, אף שהירי נמשך.

"ניצלו את מצוקתם ואמרו 'אנחנו ערבים לביטחונכם'. הבטיחו בית ספר עורפי, כיתות כוננות, כוח צבאי ביישוב. בשבוע שעבר חיילים עזבו יישובים מבלי שבאו להחליפם. עלו על אוטובוס ונסעו. בכיתות הכוננות בכל פעם באו והורידו עוד שלושה ועוד חמישה. לפני שבועיים, מבלי לדבר איתנו, הודיעו לכיתות הכוננות 'הייתם 12? מהשבוע הבא אתם 5'. התקשרתי לצבא לשאול מה קרה ואמרתי לכל היישובים: 'אתם נשארים בעמדות, אף אחד לא הולך הביתה, אני אשלם לכם משכורת'. בצבא רואים את זה גם כיום כמשהו מיותר. למה צריך? אנחנו באירוע שתכף נגמר, וכשמתלוננים הם אומרים 'נבדוק'. היתה פה עכשיו אישה מבוגרת ממושב שוקדה, שקרעה את ליבי. היא גרה לבד ואמרה 'אני יודעת שמחבלים ייכנסו אלי הביתה, ישחטו, ואף אחד לא ימצא אותי'".

כיתות הכוננות הן היסוד.
"לקחו מהן את הנשקים לפני כשנתיים מתוך הקונספציה שהיתה. איך אמר לי מפקד האוגדה דאז? 'במה אתם רוצים לירות, בטילים? מחבלים לא יהיו'. אז השאירו לי נשקים רק בסעד ובעלומים, ושאר כיתות הכוננות פורקו. ב־7 באוקטובר בסעד ובעלומים היה קצת נשק, ובשאר היישובים לא היה, וכל הזמן ניסינו שמחבלים לא יגיעו אליהם, כי אם היו מצליחים הם היו שוחטים את כולם. בערב השגנו נשקים והתחלנו לטפל בכיתות הכוננות. קק"ל נתנה כסף כי המדינה לא ידעה איך לטפל, ואחרי שהבינו שצריך כיתות חמושות היו חסרים להן רכבים, אז אני שכרתי מכספי המועצה. הילדים נוסעים לבית הספר ברכב לא ממוגן, ואנחנו הבטחנו שרכב מכיתת כוננות ילווה אותם, אז בבוקר עומד בתחנת ההסעה רכב של כיתת הכוננות עם נשק, צ'קלקה, כחלק מתחושת הביטחון".

לא מנסים לבוא לקראתכם?
"אמרתי לאנשים כאן: 'אל תחזרו הביתה. אני רוצה לראות שהצבא מתחייב למה שהוא אמר בעל פה, ללוחות הזמנים'. הרי יש אמירה כעת של פיקוד העורף שלא יהיו מצלמות אבטחה ביישובים שרחוקים יותר מארבעה קילומטרים מהגדר. מה הציל את עלומים? המצלמות. אם הן לא היו, היינו באירוע לגמרי אחר. אמרתי לאלוף פיקוד העורף 'יהיו מצלמות ונראה מי ינצח'. לקחתי חברה פרטית שעושה מיפוי בשאר היישובים כדי לבדוק עלות, וניקח הלוואה מהבנק אם צריך. אני אשים מצלמות ואחבר למוקד, כי המצלמות עקבו אחרי המחבלים מטר אחרי מטר כדי לדעת איפה הם נמצאים".

איך משפרים את תחושת הביטחון של התושבים?
"לא יודע. אתה רואה שחמאס ממשיך לשגר רקטות וחוזר לצפון הרצועה, שהיה אמור להיות נקי. לדוגמה, הולכים כעת על פרימטר של קילומטר וחצי מהגבול, כשהיו לפני כן 300 מטר ואז בגלל שלא רצו להסלים את המצב נתנו להם להגיע עד לגדר. לא מזמן היינו בישיבה עם אחד מקציני צה"ל הבכירים, ואחד מחבריי שאל: 'אם אישה בת 60 תיכנס לפרימטר, מה תעשו?'. הקצין ענה 'לא יודע'. 'ואישה בת 50?', הקצין ענה 'צריך לחשוב'. 'ואם ילד בן 15 ייכנס לפרימטר, תירו בו?'. 'לא יודע'. שאלו 'תשימו מוקשים בפרימטר?'. 'זה מנוגד לחוק הבינלאומי'. 'תציבו גדר מעבר לפרימטר?'. 'זה שטח פתוח'. אז מה הבשורה? הלכו על צבא קטן, חכם, רב־ממדי, רב־תכליתי - מילים גדולות, ומתברר שזה כישלון גדול".

מפגש עם האוגדונר

בזמן שהמדינה נכנסת לשגרת מלחמה ותשומת הלב עוברת אט־אט צפונה, תושביו של עידאן, אלו ששבו הביתה, מוצאים עצמם שוב מול אותן סכנות שאורבות מעבר לגבול.

מה יהיה מבחינתך הניצחון המוחלט?
"אפשר להגיע אליו רק עם כיבוש מלא של הרצועה, וזה לא ריאלי. אפשר לפגוע ביכולות הצבאיות של חמאס בצורה הרבה יותר משמעותית, אבל המדד הוא מה נעשה ביום שאחרי. אי אפשר להמשיך עם אמירות שהחלו ב־2018 עם צעדות השיבה והפרחת הבלונים. אז אמרו 'שנירה על ילד שזורק בלון?'. כן, תירו. בלון במושב תקומה הפיל רימון לתוך גן ילדים ובמזל הוא לא התפוצץ. למה כשיורים טיל ליישוב אתה לא אמור להגיב בעוצמה? לירות לסוכת מציל בחוף זו התשובה? פעם הייתי אומר 'תביאו את הכסף של הפצצות ונגיד שיריתם'. יורים במיליונים על כלום. הצבא לא נלחם כעת בעצימות גבוהה כי לא נותנים לו. דיברתי עם חיילים שיצאו מרפיח, והם סיפרו שאפשר ללחוץ הרבה יותר חזק והצד השני מבין רק כוח.

"בעיניי היום הראשון, 7 באוקטובר, היה צריך להיות אחר, ואני הבן אדם האחרון שרוצה לפגוע בילדים חפים מפשע, אבל במאזן בין הילדים שלי לשלהם, הילדים שלי קודמים. ראינו את הצהלה ברחובות, ואיך הבלתי מעורבים דורכים על גופות. היה צריך לתת להם מכה שכל מדינות העולם יחשבו אלף פעם אם להתעסק איתנו. אבל כשמחכים ומדשדשים ועובר עוד חודש, מאבדים מומנטום. אם בטיל הראשון שהם יירו אחרי המלחמה יירד בניין בעזה - הם יחשבו עשר פעמים. אבל אל תדאג, זה לא יקרה, ולא משנה איזו ממשלה תהיה, כי זה משהו פה שהושרש, ואמרו את זה גם כמה שרים: 'הם בחרו לגור בעוטף ומבינים את הסכנות'. באתי לחיות כאן מאידיאלים, אלה שורשי המשפחה שלי, וילדיי זכאים לחיות פה. תעשו מה שצריך".

מה קודם למה - החזרת החטופים או הכרעת האויב?
"אין משהו שקודם לאחר. את החטופים חייבים להחזיר הביתה מאחר שזה אירוע שמטלטל את כולנו, אבל גם לא נוכל להשאיר תושבים תחת רקטות בלי סוף. מחר בבוקר יכריזו על סיום המלחמה, ומה - נמשיך לגונן על הראש בידיים? מטרות המלחמה הוגדרו, צריך לעשות גם וגם".

קראת את תחקיר הקרב בקיבוץ בארי?
"לא. היה צריך לסכם שם מה מתקנים, מה אחריותו של כל אחד, ולא להביא את סיפור האירוע. אני אספר מה קרה בקיבוץ עלומים הרבה יותר טוב מהם, ומה זה עוזר לאב שאיבד את אשתו ובתו? מפקדים היו צריכים ללכת הביתה. הם צריכים להיחקר, ומי שכשל בתפקיד חייב לשלם מחיר אישי, אולי אפילו כלא, אולי לא לקבל פנסיה מהצבא. אני לא חייל, אבל יש תחקירים שמספרים שבלילה שלפני היו סימנים מקדימים, ולפעמים אתה שומע ממישהו שלא שייך לתחום את הדברים הכי פשוטים. מה מהירות שופל שנסע לכיוון הגבול - 20 קמ"ש? שעתיים הוא מתקדם ולא ראו אותו?

"הרצי הלוי היה מפקד פיקוד דרום, אביב כוכבי היה פה, האלוף טולדנו, חבר'ה משכמם ומעלה, אבל כולם נתפסו לקונספציה ומכרו לנו אותה, לכן זה מטריף את השכל. בצבא נשארים שנתיים בתפקיד ומתחלפים, אז שיבוא אחד ויגיד 'משהו לא בסדר', אבל כולם ממשיכים באותה דרך. מפקד אוגדת עזה הפורש, אבי רוזנפלד, הוא חבר שלי, ולראות אותו מסתובב כמו ולראות אותו מסתובב מדוכא היה לא פשוט, כי זו משימה שהיתה כתובה על הקיר והוא לא הצליח לבצעה. כשהוא בא לכאן, כמה ימים אחרי תחילת הלחימה, הוא הסתובב עם הראש למטה, ואמרתי לו 'אל תתעסק כעת בהאשמה עצמית, תילחם'. הוא אמר 'אתה לא יודע כמה זמן חיכיתי שמישהו יגיד לי את זה'".

הקונספציה השתנתה?
"חושב שלא. היו לאחרונה שלושה-ארבעה אירועים ביטחוניים באזור, ולא דיברו איתנו. הכל בסודי־סודות, אז זה נראה יותר גרוע. הרי היה משבר אמון מטורף. אתה בונה את האמון מחדש או מרסק? תבין, פעם חשבתי שיש מקום לשיח עם הצד העזתי, כי אולי אפשר יהיה לפתור משהו שהצבא לא הצליח במשך 20 שנה. הרי אנחנו יושבים כל אותה תקופה וכאילו סבבה, התרגלנו. אולי היינו צריכים לצעוק יותר, לעשות. היום אני לא מאמין בשום משא ומתן. הם לא יכולים להיות שכנים שלנו כי הם לא חיות אדם, הם חיות. גם ברמה האישית אמרתי לחבר'ה שלי שאנחנו צריכים היום לסמוך יותר על עצמנו, ומה שיגיע מעבר לזה הוא בונוס. בצוק איתן ישבו אצלי במשרד קצינים. נכנסו, יצאו, מפקד האוגדה, מפקד הפיקוד. כעת, מתחילת המלחמה, אנחנו ממש לבד". √

תגובת דובר צה"ל:

"צה"ל כשל במשימת ההגנה על יישובי העוטף ב-7.10 ונמצא בעיצומו של תהליך התחקירים המבצעיים. מטרת התחקירים הינה למידה והפקת לקחים להמשך הלחימה.
"ככלל, צה"ל נמצא בקשר ושיח רציף עם כלל הרשויות המקומיות ומעדכן אותם בתמונת המצב הבטחונית. כל שינוי בסדרי כוחות ההגנה על היישובים התקיים בשיח מול המועצות והישובים ובהתאם להערכת מצב. נדגיש כי לא קיים יישוב בעוטף עזה בו אין שמירה.
"באשר להוראות הפתיחה באש, צה״ל ערוך לאורך גדר הגבול בעזה עם כוחות רבים ופועל במגוון דרכים להגנת המרחב. הוראות הפתיחה באש הינן סדורות, ומאפשרות לכוחות להסיר כל איום, עם מלוא הכלים לשמירה על חייהם. צה״ל פועל בעומק הרצועה לצד משימות הגנה בעורף.
"פריסת מרכיבי הבטחון מתוכננת על פי הבנת הצורך של גורמי הבטחון, היכולת לשמר אותם לאורך זמן ועל פי תעדוף ליישובים סמוכי הגדר".