ימי התום: "העיתונאי החשוב בעולם" התגלה כשופר חלול של הבית הלבן

תשמעו סיפור, או יותר נכון - אגדה יהודית אמריקנית: פעם אחת, לפני הרבה שנים, נולד ילד למשפחה יהודית חמה במינסוטה. מבריק, שאפתן ומפוכח, הביט הילד סביבו והבין תכף ומייד ששני מכשולים עומדים בינו לבין התהילה: אחד, הוא התגורר במערב התיכון, בעוד האנשים החכמים והיפים שהגדירו את ארה"ב לעצמה התגודדו בניו יורק או בלוס אנג'לס או בבוסטון. ושניים, הוא גדל כיהודי במדינה שעדיין צעדה על פי הקצב של אליטות פרוטסטנטיות בנות מאות שנים. כדי להמציא את עצמו מחדש, הבין הילד החכם, הוא יצטרך קודם כל להמציא את אמריקה מחדש, וכמו כן, לברוא אותה בדמותו.

במי מדובר? בוב דילן, יליד העיר דולות', הוא ניחוש לא רע. אבל בעוד הזמר האיקוני נשאר נאמן לאמת גם כשזו היתה לא כל כך פופולרית, וזכה בעבור עיקשותו ויושרתו בפרס נובל, היהודי השני בחשיבותו שאי־פעם הגיח ממינסוטה הלך בדרך אחרת. את סופה אנחנו רואים בימים אלה ממש, כשתומס פרידמן, חבר אישי קרוב של הנשיא ג'ו ביידן שהתעקש במשך שנים שידידו חד כתער, נאלץ, לנוכח הופעתו המזעזעת של האחרון בעימות הטלוויזיוני מול דונלד טראמפ - להודות שביידן כבר אינו כשיר להיות נשיא ושעליו לפרוש מהמרוץ.

ההודאה הזו, שפרידמן פרסם בטורו ב"ניו יורק טיימס", גילתה יותר על פרידמן עצמו מאשר על ידידו במשרד הסגלגל. היא חשפה, לכל מי שעוד היה להם ספק, שפרידמן, אחד הכותבים היותר מוכשרים ומשפיעים של אמריקה בארבעת העשורים האחרונים, כבר לא מטריד את עצמו בעובדות או אפילו ברעיונות מקוריים, אלא מדפיס את כל מה שחבריו באליטה הפוליטית מחליטים שיש להדפיס. מה שאומר יותר על האליטה מאשר על פרידמן: כשנביא החצר עצמו נקרא למזער נזקים, זה סימן שהחבורה שעדיין מתיימרת להכתיב את סדר היום האמריקני - ולפי כל סקר אפשרי, עושה זאת בניגוד לדעת הבוחרים ולרצונם - בצרות צרורות.

"בעוד בוב דילן ברא את עצמו בתור אאוטסיידר אמריקני שדיבר רק בחידות, תומס פרידמן הוא מלחך פנכה מקצועי שמדבר בקלישאות", אומר ל"ישראל היום" דיוויד סמואלס, כותב בכיר בעבר במגזין של ה"ניו יורק טיימס". "כישוריו כסוכן מכירות שיווקו רעיונות מוטעים על המזרח התיכון, על טכנולוגיה ועל סין לציבור של אמריקנים שלא מתעניינים בחשיבה מעמיקה. וכמו דילן עצמו, גם פרידמן לא יכול להפסיק להופיע. הוא משורר הבית של הבינוניות, היהירות והנאיביות המטופשת".

זה לא תמיד היה ככה. פעם, לפני הרבה שנים, פרידמן היה עיתונאי רציני, מכובד, אפילו נערץ. וכדי להבין כמה הדעיכה שלו עצובה, צריך, כמו בכל טרגדיה, להבין כמה מלאת השראה היתה הנסיקה שקדמה לה.

התאהב בקיבוץ

כמו רבים וטובים אחרים שדחפו את עצמם לתהילה, פרידמן, יליד העיר מיניאפוליס, התייתם מאביו בגיל צעיר. את החלל שללא ספק נותר בחייו, מילאו שתי תשוקות מרכזיות: ספורט וישראל. כשחקן גולף מחונן וכטניסאי לא רע, פרידמן הצעיר קיווה להיות אתלט במשרה מלאה. אבל אהבתו השנייה תפסה יותר ויותר מקום בליבו: פרידמן בילה תקופות ארוכות בצעירותו בקיבוץ החותרים, שאותן הגדיר מאוחר יותר באחד מספריו כ"חגיגה אחת גדולה של הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים". והיות שפרידמן לא רצה שהחגיגה תיגמר אי־פעם, הוא החליט להקדיש את כל הקריירה שלו למזרח התיכון. הוא סיים תואר ראשון בלימודי האזור באוניברסיטת ברנדייס, תואר שני באוקספורד, ואחרי שנים לא רבות נשכר ככתב חוץ על ידי ה"ניו יורק טיימס" והחל לסקר את מלחמת לבנון הראשונה.

ומהר מאוד עורכיו וקוראיו כאחד למדו שתום פרידמן הוא כישרון עיתונאי נדיר.

"כשלימדתי באוניברסיטת פרינסטון", אומר ל"ישראל היום" מייקל דוראן, עמית בכיר במכון הדסון למחקר ולשעבר תת־מזכיר ההגנה האמריקני בזמן הנשיא בוש הבן, "הקפדתי לשלב פרקים מספרו 'מביירות לירושלים', היות שהם תיארו באופן מלא חיות את היגיון 'סכום האפס' של הפוליטיקה הסורית תחת הרודן חאפז אל־אסד, היגיון שהוביל אותו לשטח חלקים ניכרים מהעיר חמה כאשר 'האחים המוסלמים' שם התקוממו כנגד המשטר. פרידמן הגיע למקומות נידחים שאליהם לנו, הקוראים שלו, לא היתה כל גישה, ושוחח עם אנשים מעניינים שתמיד היה להם משהו מפתיע לספר לנו על העולם".

גם קוראים שלא בדיוק התעניינו בנעשה במזרח התיכון לא יכלו להתעלם מהיכולת של פרידמן לספק אנקדוטות אנושיות שובות לב, כמו זו על המארחת בביירות שארוחת הערב שלה הופרעה על ידי הפצצות חוזרות ונשנות, ונאלצה לבסוף לשאול את האורחים שלה אם הם רוצים לאכול עכשיו או שהם מעדיפים לחכות להפסקת האש. היה בהן, באנקדוטות הללו, הרבה חן וחום אנושי. אבל היה בהן גם משהו אחר, משהו שחלחל מתחת לפני השטח - ראיית עולם מסוימת וקשיחה שפרידמן קידם בכל טור וטור. עמוק בפנים, חזר פרידמן והדגיש בכל דיווח, בני האדם בכל מקום בעולם רוצים אותו הדבר בדיוק: לחיות חיים של שלום ושלווה ושגשוג כלכלי, שאיפה אוניברסלית שבכל מקום ובכל עת הופרעה רק על ידי קומץ קטן של ציניקנים, שהסתירו את האינטרסים האישיים שלהם במעטה של אידיאולוגיה כזו או אחרת.

ישראל האחרת

הגישה הכל־כך אמריקנית הזו נשאה חן בעיני הקוראים הכל־כך אמריקנים של פרידמן. מה, אם כן, למדו אלו שקראו את תום פרידמן מביירות ומאוחר יותר מירושלים? פשוט מאוד: שהסכסוך הישראלי־פלשתיני התחיל עם יאסר ערפאת (המופתי חאג' אמין אל־חוסייני? אל תבלבלו את פרידמן עם היסטוריה עתיקה); שאותו הסכסוך הוא ישות נפרדת שלא תלויה בשום גורם חיצוני (נו, אז מה אם פעם היה דבר כזה פאן־ערביזם ששיחק תפקיד מכריע באזור. לא צריך לסבך דברים יתר על המידה); שאיראן היא רק הערת שוליים, משטר שמנצל הזדמנויות גיאופוליטיות, אבל לא באמת חותר להשתלט על האזור (תתעלמו לרגע מחיזבאללה, מחמאס, מהחות'ים ומשאר הארגונים שטהרן מעודדת ומממנת בלי סוף); שהסכסוך במזרח התיכון הוא בעיקר על נושאים של כבוד והגדרה עצמית (דת? על איזו דת בדיוק אתם מדברים?); ושבעוד הפלשתינים צריכים לקום ולהבטיח לישראל שפניהם לשלום, לישראל עצמה יש אתגר גדול בהרבה, האתגר שבוויתור על כל סממן של עוצמה.

"כוח יהודי, גנרלים יהודים, טנקים יהודיים, גאווה יהודית" - כך מתאר פרידמן בספרו בלגלוג גלוי את מה שהוא מגדיר בתור תפיסת העולם הפורנוגרפית של מנחם בגין, תפיסה שעל פיה רק חוסן יוביל להישרדות ישראלית במרחב. לדידו של היהודי ממינסוטה, הישראלים שבהם הוא התאהב כנער היו יפים וצודקים, אנשי ההתיישבות העובדת - לא הבריונים של הליכוד, שלא להגיד דבר על חובשי הכיפות המשיחיים או רחמנא ליצלן על החרדים. אחד הקטעים היותר מצוטטים בספרו המשיל את הישראלים ואת יהודי ארה"ב לזוג שנפגש והתאהב במבט ראשון, עד שהאחרונים ביקרו בביתם של הראשונים ונוכחו לדעת שלישראל יש גם צדדים אחרים.

"יהודים אמריקנים פתאום מצאו את עצמם אומרים לישראלים, 'היי, אני התאהבתי בגולדה מאיר, ועכשיו אתה אומר לי שרבי מאיר כהנא במשפחה שלך גם כן!'" כתב פרידמן בספרו הראשון. "'אני יצאתי עם משה דיין, ועכשיו אתה אומר לי שגם החרדים במשפחה שלך! אני אהבתי מישהו שמפריח את השממה, לא מישהו ששובר לפלשתינים את העצמות'".

התובנות הללו ושכמותן זיכו את תום פרידמן בפרס פוליצר בשנת 1983 - הראשון מבין שלושה לעת עתה - ובטור קבוע בעיתון המשפיע בעולם. הם גם הבטיחו לו את אוזנם של קברניטי השלטון בכל רחבי העולם, שלקחו את דבריו ברצינות יתרה וניהלו על פיהם את מדיניות החוץ.

פרידמן, אומר ל"ישראל היום" אסף רומירוסקי, היסטוריון והמנכ"ל של "חוקרים לשלום במזרח התיכון" (Scholars for Peace in the Middle East), עלה לגדולה בקרב מקבלי ההחלטות הודות ל"מעשיות סנסציוניות שבליבן האמונה שיש שיווי משקל מוסרי בין ישראל לפת"ח".

על פי התפיסה הזו, ממשיך רומירוסקי, אין טעם לדבר על "אינטרסים ישראליים", משום שאין לישראל ואין לפלשתינים אינטרסים עצמאיים שנבדלים באופן משמעותי זה מזה: אם כל הצדדים אשמים בסכסוך בדיוק באותה המידה, אז אף אחד בעצם לא אשם, והפתרון תלוי אך ורק במציאת פשרה ביטחונית וכלכלית בת־קיימא, שתוביל את שני הצדדים לראות כמה הם דומים וכמה הם יכולים להרוויח, אם רק ירסנו את הקיצונים משני הצדדים.

ההיגיון הזה, ההיגיון הפנימי של הסכמי אוסלו, הפך, כך מציין רומירוסקי, לאורים ותומים של אלו האמונים על דיפלומטיה בוושינגטון ובבירות אירופה. אבל המזרח התיכון נראה קטן ומאובק למישהו עם שאיפות וכישרון כמו של תום פרידמן, ובשנת 1995 הוא קודם מעיתונאי שמדווח מהשטח לבעל טור על יחסי חוץ עולמיים.

כמו תמיד, התזמון שלו היה מושלם: השנים היו שנות קריסת בריה"מ, ופרידמן בעל הטור סיפר סיפור גדול יותר מכל אלו שסיפר בעבר, מעשייה עולמית עם סוף שמח, שעל פיה כל המכשולים המאובקים של העולם העתיק - מלחמות, אמונות, שבטיות ושאר ירקות פרימיטיביים - הוסרו, וכל מה שנשאר הוא עולם שטוח, מהיר ורווי הזדמנויות להתעשר. במקום דיווחים מהשטח, פרידמן, בטוריו ובספריו, הציע רעיונות גדולים בשירות חגיגת הגלובליזציה. אחד המפורסמים שבהם הוא תיאוריית הקשתות הזהובות: "שתי מדינות שבשתיהן יש סניף של מקדונלד'ס", טען פרידמן בטור מפורסם משנת 2013, "מעולם לא נלחמו זו בזו".

מי זו אנג'לינה ג'ולי?

לתיאוריה היה היגיון משלה: ככל שהגלובליזציה יוצרת יותר ויותר הזדמנויות כלכליות, כך פחות ופחות משתלם למדינות להילחם זו בזו. הקפיטליזם יביא שלום עולמי, הבטיח פרידמן, מחרה־מחזיק אחרי הוגים גדולים ממנו, כמו אדם סמית'.

לא קשה להבין למה התיאוריה גרמה לכולם להתאהב בה, ומהר. בעבור קברניטי המשק העולמי הרעיון היה הבטחה, לא רק להתעשרות עצומה אלא גם לאצטלה של עליונות מוסרית. עבור פוליטיקאים הרעיון שימש מנוע לסיסמאות אטרקטיביות על מחר טוב יותר, מהסוג שדחף צעירים כמו ביל קלינטון וטוני בלייר לפסגה. ובעבור הקוראים הפשוטים הרעיון היה, איך לומר, פשוט - גרסה קלה, נוצצת ולא מדאיגה של המציאות אחרי עשורים של מלחמה קרה וסבוכה.

היתה רק בעיה אחת עם התיאוריה של פרידמן: המציאות.

ההפצצות של נאט"ו בבלגרד. הפלישה האמריקנית לפנמה. הקרבות בקשמיר בין הודו לפקיסטן. ישראל ולבנון. רוסיה וגאורגיה. רוסיה ואוקראינה: לא חסרות דוגמאות שמפריכות לא רק את השורה התחתונה של הרעיונות של פרידמן - יש די והותר מדינות משופעות בסניפי מקדונלד'ס שנלחמו זו בזו - אלא גם את ההיגיון הבסיסי שביסודם. החברות הבינלאומיות לא החליפו את מדינות הלאום. הביטחון הכלכלי לא עמעם את הזהות השבטית. טינות בנות מאות או אלפי שנים לא התמוססו במחי הזמנת ביג מק בודדה.

אבל את הרכבת הפרידמנית לא ניתן היה לעצור. פרופיל במגזין "ניו יורקר" מ־2008 תיאר לעולם את נסיקתו של פרידמן מעוד עיתונאי בעל השפעה למשהו הרבה יותר גדול: פגישות אינטימיות עם ביל גייטס, תדריכים תכופים עם אנשי ממשל בוושינגטון, ארוחות ערב עם כוכבי קולנוע.

אבל לילד ממינסוטה היה חשוב לא להיתפס בעיני העולם בתור זה שזנח את השורשים המערב־תיכוניים הכל־אמריקניים לטובת כוח ושררה. "דיברתי עם אובמה רק פעם אחת בחיי", סיפר פרידמן לכתב ה"ניו יורקר", ושכח לציין שהנשיא ציטט את רעיונותיו בפומבי מפעם לפעם, כולל בנאום במועדון ה"גריד איירון" בוושינגטון ב־2006. באותה כתבה מרואיינת גם אחת מחברותיו של פרידמן, שסיפרה איך תום ידידה חזר מדאבוס וסיפר לה ששוחח שם עם בחורה אחת, יפה מאוד. "ואיך קראו לה?" שאלה החברה. "אנג'לינה", ענה פרידמן בתמימות, ללא מושג מי היא הגברת ג'ולי.

הנאיביות הזו היתה חשובה לפרידמן מאוד, היות שהמיתוג שלו - מקור כוחו והונו - היה של זה שמדבר בפשטות ובכנות, זה שלוקח עניינים סבוכים כביכול ומסביר אותם במונחים שכל אחד יכול להבין. אבל מותג, כמו שיודע כל פרסומאי מתחיל, שווה משהו רק אם הוא מצליח למשוך קונים, ולמישהו שכותב על יחסי חוץ, הקונים הם אלו שמנהלים חברות גדולות ומדינות. ולא לקח לפרידמן יותר מדי זמן עד שרעיונותיו החלו לבעבע לעבר אהדה גלויה לכל מי שבשלטון, ללא שום דאגה לדברים ארכאיים כמו מצפון או מוסר או אמת.

הנה הוא, למשל, על סין המודרנית, בטור משנת 2009. "לאוטוקרטיה של מפלגה אחת יש, כמובן, מגרעות", שורר פרידמן, "אבל כאשר היא מונהגת על ידי חבורת אנשים נאורים בצורה סבירה כמו מנהיגיה הנוכחיים של סין, יש לה גם יתרונות רבים. מפלגה יחידה בשלטון יכולה לכפות דברים לא פופולריים מבחינה פוליטית, אבל הכרחיים כדי לקדם את החברה למאה ה־21. לא לחינם סין מובילה היום במכוניות חשמליות, אנרגיה סולארית, יעילות בצריכת כוח, בטריות, כורים גרעיניים וטורבינות רוח". אז מה אם פליטות הפחמן הדו־חמצני של סין זינקו ב־80 אחוז בין 2005 ל־2019, על פי מחלקת המדינה האמריקנית, ואז מה אם הרודנים בבייג'ינג ממשיכים בהפרות בוטות של זכויות אדם? לפרידמן כל זה לא שינה בכלל. כנ"ל לגבי רוסיה: ולדימיר פוטין - הרגיע תום פרידמן את קוראיו בטור מדצמבר 2001 - הוא המנהיג הפרגמטי, השקול והרציני שהאומה הרוסית ייחלה לו זה עידנים. המבוגר האחראי שיודע שהדבר הכי חשוב בעולם הוא השורה התחתונה של דוחות מאזנים, והאיש שישמח לכל פשרה, כל עוד היא תסתיים בעוד כמה רובלים בכיס של הרוסי הממוצע. "אז תמשיכו לעודד את פוטין בהתלהבות", סיים פרידמן את טורו, "ותקוו שהוא יגיע ראשון לסוף המרוץ ברוסיה".

רק ביידן יכול. או שלא

עם הפרידמן הזה, שמספק ציטוטים מגוחכים שחוגגים בתמימות מעושה את הניצחון חסר הבעיות של עולם הסטארטאפים והטכנולוגיה ונותן פטור מאחריות לכל מנהיג שמשגר את אמרות הכנף הנכונות, אפשר היה עוד לחיות. אפשר היה אפילו עוד לשאת את הטורים האינסופיים בגנות הרפורמה המשפטית בישראל, שכללו, באופן מקומם, קריאה לג'ו ביידן להתערב בענייני הפנים של ישראל, ולהציל את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מציבור המצביעים הנבער בישראל ומדעותיו הלא תקינות בעליל. ביולי אשתקד, למשל, פרסם פרידמן טור שכותרתו "רק ביידן יכול להציל את ישראל", שבו טען שישראל של 2023, כמו ישראל של 1973, צריכה רכבת אווירית של סיוע אמריקני, אבל לא של נשק ותחמושת אלא של האמת. ישראל, כתב פרידמן, "צריכה אספקה של אמיתות קשות, משהו שרק אתה יכול לספק".

אבל גם מי שעוד היה יכול לסבול את בעל הטור שמאמין שרק ביידן יכול להבהיר לישראלים מה הם באמת רוצים וצריכים, נאלץ בחודשים האחרונים להסכין עם העובדה הבלתי ניתנת לערעור: הכותב המפורסם באמריקה נכנס לתקופה השלישית והעצובה של חייו המקצועיים. בשנים האחרונות, אומר ל"ישראל היום" טבי טרוי, היסטוריון של מוסד הנשיאות האמריקני ובכיר לשעבר בבית הלבן בפני עצמו, פרידמן הלך וצבר השפעה כה רבה בממשל של ביידן, עד שהפך למעשה ל"שופר של השלטון". פרידמן, העיד טרוי, "מקבל גישה בלתי מוגבלת לבית הלבן, ובתמורה חולק את הפרספקטיבה של הממשל". גורמים נוספים אחרים בוושינגטון חיזקו את דבריו של טרוי, והעידו שהיחסים בין מנהיגי המפלגה הדמוקרטית לפרידמן הפכו לכל כך סימביוטיים, עד שכבר לא ניתן להפריד בין זה לזה. ופרופיל של הנשיא ביידן ב"ניו יורקר" מוקדם יותר השנה הזכיר כבדרך אגב שפרידמן הוא אחד הבודדים שאליהם הנשיא מתקשר לעיתים תכופות.

האיש שהתחיל את הקריירה בתור עיתונאי מבריק והמשיך אותה כבעל טור רב־השפעה עם רעיונות גדולים ושאפתניים, מסיים אותה כעת בתור שופר חלול של האליטות שאליהן חלם כל חייו להשתייך, אליטות שבעצמן הולכות ונחשפות במלוא מערומיהן.

רוצים הוכחה? אין טובה מהטור שפרידמן נאלץ לכתוב בסוף החודש האחרון, טור שהיכה גלים בתקשורת האמריקנית והבינלאומית. קצת רקע: במרוצת השנים האחרונות התגאה פרידמן לעיתים תכופות בחברות שלו עם הנשיא ביידן ובקרבה שלו לממשל. כשמנהיגי העולם הצטופפו בדאבוס שבשווייץ בינואר האחרון, למשל, פרידמן וידידו אנתוני בלינקן ישבו לשיחה פומבית על הבמה ונשמעו יותר כמו שני חברים מאוחר בלילה על הבר מאשר מזכיר המדינה והעיתונאי הנחשב בדורו. ועם כל זאת, פרידמן, האיש שפעם התגאה בדיווחים ישרים ומהימנים מהשטח, מעולם לא הטיל ספק בכשירותו של ביידן. הוא המשיך ועודד את הנשיא גם כשמצבו המנטלי של האחרון נראה יותר ויותר רעוע. הוא המשיך וכתב טורים שעל פיהם האיש בחדר הסגלגל, בן ה־81, הוא מדינאי מבריק שעובד במרץ על "דוקטרינת ביידן", זו שתביא שלום למזרח התיכון - טען פרידמן בטור מוקדם יותר השנה - על ידי התעקשות אמריקנית על הקמת מדינה פלשתינית תכף ומייד. ואם ביידן לא ייבחר מחדש, זעק פרידמן בטור נוסף, תצפה לנו קטסטרופה גלובלית מיידית.

ואז ג'ו כיתת את רגליו לאולפן הטלוויזיה, תפס את מקומו על במת העימות עם טראמפ והוכיח את מה שכבר היה ברור כשמש לכל מי שהתבונן בנשיא ללא משוא פנים בחודשים האחרונים - או בשנים האחרונות: לביידן אין הכישורים הקוגניטיביים הדרושים למשרה שאליה הוא שואף להיבחר מחדש.

העימות העמיד את פרידמן במצב קשה. טור אחר טור הוא צייר את הנשיא בתור מנהיג יחיד בדורו, מדינאי מבריק שבלעדיו העולם כפסע מאסון. טור אחר טור אחר טור הוא שפך קיתונות של בוז, בעיקר על טראמפ ובנימין נתניהו, והבטיח לקוראיו שרק ביידן יכול לרסן את התיאבון ההרסני של מנהיגים מסוכנים שכאלה.

רק בפברואר האחרון הוא כתב שביידן הוא "נשיא שגדל בתקופת המלחמה הקרה, ושהמדיניות שלו בנויה על ערכים ואינטרסים אמריקניים ששירתו את ארה"ב נאמנה מאז מלחמת העולם השנייה". בניגוד אליו, טראמפ מתנהג כמו מישהו "שלמד על יחסי חוץ לא באוניברסיטה יוקרתית אלא בלצפות בהיאבקות מקצועית בטלוויזיה". ובטור אחר באותו החודש הזהיר פרידמן את נתניהו שכאשר התוכנית שלו "ליום שאחרי אומרת בעצם לעולם שעכשיו ישראל צריכה להמשיך את הכיבוש בגדה המערבית ובעזה לנצח", שלא יתפלא אם כל העולם כולו ישנא את ישראל, ובצדק.

את כל זה תום פרידמן אמר. ובכל טור, פחות או יותר, הוא חזר והדגיש שרק הנשיא ביידן יכול לפתור את הקונפליקט. בשום רגע נתון - גם לא כשביידן, נגיד, התחיל לשוטט באופן מבולבל לעיני המצלמות בפסגת ה־G7 האחרונה, עד שראש ממשלת איטליה זינקה, תפסה בידו והשיבה אותו חזרה למקומו - פרידמן לא הודה, אפילו לא במילה, שהאיש שאליו הוא כה קרוב הולך ודועך.

עד שבא העימות, ופרידמן נאלץ לכתוב טור שבו הוא קורא לידידו הנשיא לפרוש. מה שהוכיח את מה שרבים חשבו זה זמן רב: שבעל הטור הנכבד מבלה כעת את ימיו בלדברר את המסרים שמגיעים אליו מהבית הלבן.

אכל את הפיתיון

התובנה הזו מחלחלת כעת גם אצל אלו שבעבר היו מאוהדיו של פרידמן. "הוא זנח את התפקידים המרכזיים של כל עיתונאי - להגיד את האמת, לשאול שאלות קשות שהאורתודוקסיות הפוליטיות שלנו אוסרות עלינו לשאול, ולעמוד על דעתו בלי להתחשב במחיר", אומר מייקל דוראן. "אני לא אתעסק בספקולציות בגלל מי ואיך תום פרידמן פותה לזנוח את התכונות האלו, שפעם היו לו, אבל אין לי ספק שהוא פותה ועוד איך. פרידמן כנראה לא מודע לכך שהוא הפך לשופר של הממשל. הוא כנראה מאמין שהוא עדיין חושב באופן עצמאי ומסיק מסקנות משלו. זה רק צירוף מקרים טהור שמאה אחוז מהמסקנות שלו תומכות בדוגמות של המפלגה הדמוקרטית".

ראיית העולם המגויסת הזו, מסכם דוראן, מצביעה על הרבה יותר מחוסר היושרה המקצועית של עיתונאי אחד, אלא על בעיה גדולה בהרבה עם השקפת העולם שאותה פרידמן מתבקש לקדם - השקפת עולם של אליטה ליברלית שאיבדה כל אחיזה במציאות. פרידמן, מסביר דוראן, מקדם תיאוריה שעל פיה ביידן מנסה להקים קואליציה אזורית כנגד איראן, קואליציה שכל קיומה מוטל בספק רק בגלל התעקשותו של נתניהו לא להסכים להקמת מדינה פלשתינית שתיתן לרש"פ שליטה על עזה. והתיאוריה הזו, ממשיך דוראן, סובלת מאי־היגיון ברור לכל.

"ראשית, הרש"פ לא הצליחה להשתלט על הגדה המערבית, אז איך בדיוק הם אמורים לשלוט על עזה, שממנה חמאס גירש אותם ב־2007? שנית, האם המדיניות של ביידן, שמתעקשת לסיים את המלחמה מייד ובדרך שתותיר את חמאס עם שליטה מסוימת בשטח, לא הופכת את הרעיון של סדר חדש בעזה למופרך עוד יותר? ולבסוף, האם העובדה שביידן עובד למצוא פתרונות מדיניים עם האיראנים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן, לא מפריכה את הרעיון שהממשל איכשהו מנסה לבנות קואליציה כדי להילחם באיראן? השאלות האלו מעולם לא הטרידו את תומס פרידמן. ומהסיבה הזו אני קורא אותו עכשיו כמו שקוראים בעלי טור בעיתונות הרוסית, הסינית והערבית: לא עוד כדי ללמוד דברים חדשים ומפתיעים על העולם, אלא כדי לראות במה המשטר רוצה שאני אאמין".