"אמרה לי מישהי שמה שהופך צדיק ל'צדיק' זו העובדה שחלמו אותו, שהוא מגיע בחלומות, שזה הכוח של הצדיקים. בעבורי, הבאבא סאלי הוא משהו עמוק בדנ"א שלי, חלק מהתאים בגוף, במובן הזה שאם אני במצוקה או בצרה, גדולה או קטנה, או שיש לי כמיהה כלשהי - אז זה מישהו שאני יכול לחשוב עליו. אבל זה אפילו יותר בסיסי מזה; כשאני מסתובב בעולם, ולא משנה באיזה מרחב אני נמצא - חילוני, דתי, חו"ל - כשאני רואה תמונה של הבאבא סאלי, אני בעצם רואה פיסה מעצמי. זה מעין ויטרינה של הבית, הבאבא סאלי, הוא חלק ממני".
יש במאי קולנוע שמושקעים בעשייה שלהם, ויש את רפאל בלולו שחי את העשייה שלו בכל כוחו ומאודו. רגוע ותזזיתי, עמוק ובדחני, אבל תמיד רציני. בשבוע הבא ישודר בערוץ הוט 8 סרטו החדש והמרתק "הבבא סאלי: הצדיק האחרון". ואין מקום טוב יותר להתחיל את המפגש על סרטו החדש מאשר המסעדה של זיגדון, מוסד קולינרי בן 60-50 שנה בנתיבות.
רפאל מעדכן את מיקי זיגדון, הדור הנוכחי, שהוא קרא עליו ב"ניו יורק טיימס". "כן, היתה פה הכתבת שלהם, נהנו מאוד מהאוכל", ועדיין הוציאו אותו "אוהד הרג פלשתינים". דברים שאוכלים מפה לא כותבים משם וכו׳. אני מזמין קוסקוס של יום שלישי, קצת מתבאס כשאני רואה ממול את דוכן "הקוסקוס של סבתא", אבל הכל נשכח כשקוסקוס דלעת הדבש והקינמון מגיע. בלולו מתוודה שהוא לא אוהב קוסקוס. אבל רגע לפני שהוא נזרק מהעדה, הוא מתרכך בבדיחות, "חוץ משל סבתא של אשתי, אבל היא תוניסאית אז אני לא מודה בזה בפומבי". המתח בין מסורת ומודרניות, קודש וחול, הווה ועבר, ילווה אותנו לאורך כל הסיור בנתיבות, "עיר הבאבות", ולבלולו אין שום בעיה עם השם הזה.
"נתיבות היא תופעה מדהימה, זו עיר שעוברת תהליכי קנוניזציה של עיר קודש. כשאתה חושב על ערי קודש כמו ירושלים, צפת או חברון, ואתה חושב על הרמב״ם, ועל רבי שמעון בר יוחאי - אתה חושב על אנשים עתיקים מההיסטוריה היהודית. אבל הנה, עוד בחייך היה פה מישהו שהיה, אם תרצה, תנא או אמורא מודרני, שחי כאן ממש לידך בנתיבות. הוא קידש את העיר, הפך אותה לנקודת עלייה לרגל, מקום שהוא חד־פעמי וייחודי, רוחנית, פוליטית ציונית, אין עוד נתיבות בעולם. תחשוב על זה בפרספקטיבה היסטורית, תבוא לפה בעוד כמה מאות שנים ותראה 'פה קבור הבאבא סאלי', 'פה קבור הרב אברג׳ל', אתה עם שועי עולם, והם ספרדים".
להמשיך את השרשרת
בלולו בן 43, "נשוי לאוריה זיני, אבא לשמעון בן 5.5 ושאול בן שנה וחצי", הוא מהיוצרים המחויבים לפענח גם את חידת עצמם באמצעות היצירה שלהם.
לכן כל כך מסקרן להבין מה משך אותך לעשות סרט על הבאבא סאלי ומשפחת אבוחצירא.
״אני אדם מסורתי, זאת אומרת, הפרקטיקה של חיי היא חילונית, אבל אני לא אדם חילוני. אני מאמין באלוהים, אבל גם אם אני לא שומר מצוות, אני מאמין במסורת. כשהייתי ילד הייתי מגיע בעיקר עם הנשים במשפחה לנתיבות, לבאבא סאלי, זה היה חלק מהעניין והמסורת של משפחה מרוקאית. גדלתי בעפולה, גבעת המורה, משפחה מרוקאית, חצי־חצי - חצי מסקורה שליד וורזאזאת בדרום מרוקו וחצי משפחה מתמערבת ברבאט, ואצל המרוקאים זה משמעותי מי בא מההרים ומי בא מהחוף", צוחק רפאל. "הצד הסקוריאני הוא מאוד אבוחצירא. סבא שלי, רבי שמעון פרץ, היה איש הרבנות בעפולה, ומי שמינה את סבי היה הרב שטרית שבעצמו מונה על ידי הבאבא חאקי, ככה שהעניין שלי בבאבא סאלי ובמשפחת אבוחצירא הוא גם אישי".
וברמת העניין הרחב?
"יחד עם שותפי, עמנואל ברבי, הקמנו את חברת ההפקה 'bfilms'. השנה אנחנו מוציאים שלושה סרטים, את 'הצדיק האחרון', 'מוות באום אל־חיראן', והסרט השלישי על ימין מסיקה והקולנוע שלו. מבחינתי הסרטים האלו הם סרטים על עשיית צדק חברתי ותרבותי, והם מספרים את הסיפור שלנו, של החברה והמדינה בישראל. 'הצדיק האחרון' בא לתאר כרוניקה ואת מהלך העניינים של משפחת אבוחצירא. ניסינו לעשות סרט שיש בו איזה איפוק ובסיס תחקירי ועבודת עריכה ששומרת על רצינות. תהיתי אם לקחנו פנייה לא נכונה, ואולי היינו צריכים להקדיש את הסרט לרוח, לאמונה, לדימוי המסורתי. אולי באמת כך היה צריך להיות, אבל אני חושב שבסופו של דבר יש פה סרט שהוא פתח, חלון, מסמך, עדות, שיישאר לאורך דורות ויאפשר הצצה לעולם ולדמויות שרוב הישראלים למעשה לא ממש מכירים, על התפר שבין היסטוריה יהודית־מרוקאית וסיפור ישראלי.
"איך אמר יגאל אלון - אדם ללא עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. אז אם אני לא אדע את העבר שלי, מי אני ומה אני, איך אני יכול להעביר את שרשרת המסירה? אבל אם אני יודע מה המסורת שלי, אף אחד לא יכול לבוא ולערער אותי ולהגיד לי 'אתה צריך להשתפר ולהפוך לישראלי טוב יותר אם תוותר על מי שאתה'. למה שאני אוותר על הנכסים האדירים האלו? כלים של רוח ותובנה, אלו לא סיסמאות, זה גם חלק מההיסטוריה המקומית המזרחית, היהודית, הישראלית. וזה הכוח של התרבות והקולנוע הדוקומנטרי בפרט. ועם כמה שיורדים עליו כל מיני פוליטיקאים שמבקשים לגזור קופון, הקולנוע הדוקומנטרי בישראל הוא כספת גדולה שבה יש חתך גיאולוגי של איך המדינה הזו נראית ומי האנשים שלה, ואני רציתי לעשות סרטים שמציגים את המקום שלי ואת הגיבורים שלי".
כל מי שעוסק בלספר סיפורים, בטח מרובי גיבורים, יודע שזה לא פשוט לעשות סרט על משפחה כל כך משמעותית, מלאת אינטריגות, עם כל כך הרבה סיפורים וזוויות מקבילות לעובדות.
רפאל מרצין: "זה סרט שאני עובד עליו כבר חמש שנים והיה לי הכי קשה לעשות אותו מכל הסרטים שעשיתי עד כה, ואני בכלל לא בטוח שהתוצאה היא זו שהתכוונתי אליה כשרק יצאתי לדרך. העיכוב, אני חושב, קשור בכך שהיו בי יראה וחשש שאולי אטעה ואעשה משהו לא נכון, וזה גם אישר לי את העובדה כמה אני מאמין בצדיק, למרות הניסיון לפרק נרטיבית את דמותו ואת שושלתו. ועדיין במהלך הסרט ואחריו הרגשתי תחושת אשמה, שכאילו מי אני שאעשה סרט על הבאבא סאלי. וגם יש עניין כזה שאתה כאילו לא אמור לדבר על משפחת אבוחצירא - לא לטובה ולא לרעה. מה שנקרא 'שהם לא יהיו בפה שלך'", הוא מחייך.
חמש שנים אחרי כן, למה בני משפחת אבוחצירא כל כך חשובים?
״מסורתית, רוב יהדות מרוקו היא יהדות תלמודית, לא קבלית. בדרום מרוקו של הבאבא סאלי יש יהדות שבאה ממקום שהמודרנה רק החלה להיכנס אליו, אזורים טבעיים ורחבים, משטחים של כוכבים וירח, שקט צלול, קרבה אל הטבע, קרבה לאפריקה השחורה והאקסטטית, והשפעה של הברברים והאמז׳יגים. ובתוך כל זה צמחה משפחת אבוחצירא כמשפחה של מנהיגים ורבנים. והדבר השתלשל לתוך ישראל.
"בעבורי היא משפחת קנדי הישראלית, או משפחת דיין המזרחית. זו משפחה אריסטוקרטית, שיודעת להנהיג, שיודעת רוח ופוליטיקה, יודעים איך לדרוש ולנהל. בזמן שאירועי וואדי סאליב קורים, הבאבא חאקי מגיע כדי לקחת חלק בבדיקת האירועים. 'הרדיקל' יגיד - הוא משתף פעולה עם הממסד, עושים לו קואופטציה. אבל מבחינתו הוא ממלכתי, הוא ציוני, הוא רואה את תקומת ישראל ואת הרעיונות הגאוליים מתממשים, והוא רוצה את מדינת ישראל כבית יהודי. הוא רק רוצה לתקן את הדברים כדי שישראל לא תשכח שבניה המזרחים הם חלק מבניין הארץ".
משפחת המלוכה
בהתחלה חשבתי שהסרט הוא רק על הבאבא סאלי, ואז גיליתי שבעצם קיבלתי הרבה יותר. וטוב שכך. שכן אחד הדברים המרתקים בסרט היה לגלות את הבאבא חאקי (יצחק), האח הפחות ידוע של הבאבא סאלי, עם סיפור החיים הטראגי, וכפי שעולה מהסרט, הבאבא חאקי היה מנהיג חשוב מאוד לעדה המרוקאית בישראל שנשכח עם השנים.
"הבאבא חאקי היה איש ציבור במובן היפה של המילה, אחת הדמויות הכי מרהיבות של הציונות הספרדית בישראל. הבאבא חאקי היה חלוץ במובן העמוק ביותר של המילה. הוא יצר איגוד של רבנים שדאג לאינטרסים של רבנים ספרדים שזה עתה עלו לישראל. למשל, מכתב ששלחו לראש הממשלה בבקשה להפסיק את עליית הנוער, כי זה קורע את המשפחות. הציונות ראתה את הפרקטיקה - צריך ידיים צעירות לעתיד הארץ, והוא ראה גם את הקהילה, את הכאב של ההורים והילדים שהופרדו, כי מעבר לרעיון הגדול יש בני אדם, והוא ראה אותם. הוא הקים בתי ספר, מצא לאנשים עבודות. ועדיין המשפחה של הבאבא חאקי מרגישה קצת פספוס על כך שלא מתייחסים אליו כאל גדול תורה וצדיק. בעיניי, מעשיו הם מעשי צדיקות לכל דבר ועניין".
מה שמעניין זה שיש כאן שני ענפים של משפחות אבוחצירא שמגיעות לארץ: ענף אחד מוביל את ההנהגה בצד המעשי, הבאבא חאקי, אהרון אבוחצירא ותמ״י, והנכד שלו סודרי הדובר של ש״ס (ומנכ"ל משרד הדתות גם כן). ואילו הענף האחר מוביל את ההנהגה הרוחנית בישראל מהמרחק של נתיבות. בנו של הבאבא סאלי - רבי מאיר ז״ל - נחשב לממשיך דרכו הרוחני, בניו רבי אלעזר ז״ל ורבי דוד חי מנהריה הם נכדיו של הבאבא סאלי, והם עמוק ברוחניות ובחרדיות.
״אי אפשר להפריד בין באבא סאלי ובאבא חאקי. במונחים פוליטיים וסוציולוגיים, הם קודם כל משפחת אבוחצירא, המשפחה המובילה של יהודי דרום מרוקו. קהילה גדולה מאוד של כשמונים אלף איש, שרבים מהם שהיגרו לצרפת או למונטריאול, היו אזורי המימון הגדולים של המשפחה. גם המרוקאים מתייחסים אל האזור הזה כאל הבילאדי, משפחת המלוכה מיוחסת לאזור, זה האותנטי, אז גם שנים אחר כך אנשים שנשאו את אבא או אמא שלהם ואת סבתא שלהם ואת הזיכרון המשפחתי שלהם עשו זאת גם דרך משפחת אבוחצירא. וזה הרבה ממה שמשפחת אבוחצירא מחזיקה".
אבל כאן אתה גם רואה את המורכבות באיזו דמות ראויה להנהיג את הציבור - העסקן, שמתעסק ביומיום, או איש הרוח כמו הבאבא סאלי שמתרחק מהפוליטיקה, ופורש מהעיסוק בחומר כמעט כליל.
"אבל לא מהציבור. למרות הניסיון להציגו כאדם פורש, הבאבא סאלי לאורך כל חייו היה אדם שעסק בתורה ובא בציבור, ואתה רואה את זה באינספור תיעודים ויזואליים. אז צדיק כמו הבאבא סאלי משמש מגדלור ועוגן, ובמונחים חילוניים - פסיכולוג. מישהו שמחזיק איתך את הצרה, הוא שותף בה איתך, בוכה איתך, צוחק איתך, מספרים שהיה לו חוש הומור מפותח, ואולי גם נותן לך עצות כי הוא צבר המון ניסיון, והכי משמעותי - מתפלל עליך; ותפילה של צדיק, בעבור מי שמאמין, זו תפילה בעלת משמעות.
"הבאבא סאלי אף פעם לא היה אדם חומרי. הוא מגיע לנתיבות ומקבל דירת שיכון, למעשה שתי דירות שיכון, ובסוף מצטמצם למטרים בודדים בחדר שלו. שם הוא שוהה רוב הזמן, ושאר השבעים-שמונים מטר הם כדי לקבל את הקהל שנוהר אליו. זה מתחיל בעשרות, ומהר מאוד צומח למאות ומגיע לאלפים. רק שנה או שנתיים לפני מותו, אנשי ציבור בעיר פונים אל הבאבא סאלי ואומרים לו: 'כבוד הרב, צריך להעביר אותך לבית שמכבד אותך'. הבאבא סאלי אמר 'בשבילי אני לא רוצה כלום', אבל אנשי העיר מתעקשים: 'אנשים מגיעים אליך מכל הארץ והעולם, לא יכול להיות שלא נוכל לתת להם מקום לשבת, תה לשתות, משהו שיאפשר את זה'. אז האגדה מספרת שהוא יצא החוצה מהבלוק, הביט מעבר לכביש, הצביע ואמר 'שם'. ממש ממול השיכון. לפעמים אני מדמיין את הסצנה, גבר מרוקאי מבוגר שמטרידים אותו והוא יוצא לרחוב, ואומר 'איווה חלאס, שמה, וזהו'", צוחק רפאל.
ובחלומי
הפער בין הצניעות של הבאבא סאלי לאחרים במשפחה מאוד מעניין. יש סצנה מדהימה שאני לא מבין איך הצלחת לצלם אותה. מבלי להיות קלקלן, אומר שרואים שם את אחת הדמויות המרכזיות בישראל בתור כרוז במכירה פומבית לנר ברכה של הבאבא סאלי, בסכומי עתק. והכל נעשה בשיא הטבעיות. כאילו החיבור בין דת לכסף הוא הכרחי. גם אם אתה לא נוקט עמדה נגד או בעד, הסצנות של מכירת המצוות, ומכירת המינויים לברכות, מכניסות את האגרוף לבטן, וללא ספק אלו שימשכו את האש ויעוררו ביקורת גדולה כנגד הבאבות, ובאופן כללי כנגד דת כעסק מסחרי.
"אני מבין שלאנשים קשה השילוב של דת וכסף, זה חלק מהדימוי הנאיבי של רוח, אבל אתה לא יכול להחזיק מוסדות עם 4,000 תלמידים מכוונות טובות ורוח. איך משלמים מים, חשמל, ארנונה וארוחות צהריים, מתחזקים את המקום, משלמים למורים ולמורות? מישהו צריך לשלם על זה. אז אנשים כועסים על הדבר הזה, אבל מה ההבדל בין זה לבין מוסדות פרטיים? אני משלם לבית הספר של הבן שלי ביפו 3,000 שקל בחודש, ואף אחד לא יגיד שזה בית ספר מושחת, ההפך, זה נחשב בית ספר מתקדם ומושקע. הביקורת הזאת היא אינדוקטרינציה חילונית. בעיניי זה גם סוג של גזענות. ונתקלתי בזה כמובן בקרב צופים וצופות חילונים נוספים. האנשים האלו לא היו זועמים אם הייתי מצלם ערב התרמה למרכז בן־גוריון או למרכז פרס, אז מה ההבדל בעצם? שם המשפחה? חשוב להבין, חלק מהנכונות לתבוע מקום בישראליות הוא בהכרח הדרישה לבניית מוסדות וקהילה, וזה בא מהמדינה וזה בא גם מהקהילה שרוצה לתרום".
ועדיין, די ברור לי שהסרט שוב פעם יעורר ביקורת על ה"פרימיטיביות" של אמונה דרך תמונות הצדיקים, מנשקי ידי קדושים, תרבות הקמעות והצדיקים שבאים בחלום.
"החלום הוא מרחב אמיתי ומשמעותי אצל יהודי מרוקו. וזה חלק מהתפיסה הזו של מרחב וזמן שבהם גם פועלים צדיקים וניסים מתרחשים. אני אתן לך דוגמה לעד כמה המרחב הזה ממשי. פעם אחת באתי לסבתא שלי, מרים פרץ ז״ל. היא כמובן הושיבה אותי קודם כל לשתות תה שיבא, עם פירות יבשים ואגוזים, ואז היא אמרה לי 'עכשיו פגשתי את סבא'. אז קצת דאגתי. אמרתי לה 'אבל סבתא, סבא נפטר לפני כמה שנים'. היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח ואמרה לי: 'בסדר, אבל עכשיו הוא בא לי בחלום. ישבנו, צחקנו, שתינו בראד אתאיי (קומקום תה, ד"פ) הוא הלך, וקמתי'.
"זאת אומרת, כל התפיסה הזו של פסיכולוגיה, סובלימציה, השלכה - אלו כלים אחרים להתמודדות עם המציאות. החלום הוא מרחב של חיים, ושם גם הצדיק יכול להופיע ולהעניק לך תובנה או תשובה לדאגה כזו או אחרת ואתה תבצע. אולי תיטע עץ בגינה כי התבקשת אן תיתן תרומה, או תיסע לבקר את אחותך, או תתפייס עם הוריך, ואלו דברים שפתרו קונפליקטים וקשיים אמיתיים. המודרנה היום כמובן יודעת להתייחס לקשר שבין גוף לנפש, ואמונה היא חוט מקשר המעניק לך נחמה, שלווה, מרפא, לצד האפשרות ליהנות גם מרפואה מדעית. וזה גם מה שנהדר פה. אני שומע לעיתים השמצות על המאמינים לא פחות מאשר על הצדיקים, אבל לא שמעתי על סיפור שבו הבאבא סאלי אמר לאדם לסרב לקבל טיפול רפואי. התוספת של האמונה היא מבחינתי פריבילגיה שאני יכול רק לקנא בה ממקומי".
אנחנו מגיעים אל ציון הקבר. "תראה איזה יופי שיפצו פה מהפעם האחרונה", מתפעם רפאל. אני רוצה לצלם, ו"צדיק, תשלים לנו מניין?" מבקש־קובע שליח הציבור. אני מצטרף, הטקסטים חרוטים בי, תנועות היד, כאן המסורת היא מוזיאון חי בתוכך.
הקבר מתמלא חיילים עם נשק שבאים לכמה רגעים, נושאים תפילה לעיתים עם דמעות, ואז נאספים, יוצאים החוצה וממשיכים הלאה כמה קילומטרים מכאן, לרצועת עזה. יש משהו נוגע ללב בלראות גברים עוצמתיים נשברים. רפאל ניגש אל הקבר, נוגע בו, משעין את ידיו ונושא תפילה אינטימית ומלאת רגש, בקשות בריאות והצלחה לבני משפחתו. הקבר של הבאבא סאלי הוא מרחב מאפשר לחוויה שכזו. לפתע כל השילובים ההזויים של נתיבות, מיני מגדל אייפל, וציון הקבר, הגלריה במרכז העיר שמוכרת ציור של הבאבא סאלי לצד ציורי אבסטרקט מודרני, חיים יחדיו בתיאום מלא. שכן המרחבים המעורערים האלו, בקצה המרחק, מאפשרים את ההמצאה הגדולה של המסורתיות, להיות גם וגם, מצב שלא מתחייב לכלום פרט להווה שנגזר מעברו ומעצב את עתידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו