להוציא את הטוב מהרע: העסקה ומשמעויותיה

ביום ראשון נציין תשעה חודשים למלחמה. תשובת חמאס שהתקבלה שלשום בערב, באיחור רב, נותנת לראשונה צוהר להגעה להסכם שיאפשר להשיב הביתה את החטופים. הדרך לשם תהיה סבוכה ורצופת משברים ואיומים, חיצוניים ופנימיים, וגם הכרעות קשות: מהפסקת הלחימה וויתור על שטחים אסטרטגיים שנתפסו, ועד שחרור אסירים כבדים מבתי הכלא בארץ.

היתרונות הפוטנציאליים של ההסכם ברורים: החטופים יחזרו הביתה בהדרגה, תחילה הנשים (האזרחיות והחיילות) והמבוגרים, ואחר כך הצעירים, ולבסוף הגופות. בעזה ישתרר שקט, ובעקבותיו ישתרר שקט גם בצפון - שישראל תוכל לנצל אותו כדי להגיע להסכם שיאפשר את החזרת התושבים לבתיהם. אפשר יהיה לדבר על שיקום העוטף, ועל שיקום הצפון, ואפילו לשוב ולדבר על נורמליזציה עם סעודיה, שתשנה את תמונת המצב האסטרטגית באזור ותשיב את איראן לעמדת נחיתות.

גם החסרונות הפוטנציאליים של ההסכם ברורים: חמאס לא הוכרע לגמרי – לא צבאית ולא אזרחית – הנהגתו העיקרית (יחיא סינוואר, מוחמד דף) נותרה בחיים וממשיכה לפעול, ישראל לא תילחם לפרק זמן ממושך שבו הזרוע הצבאית תוכל להשתקם, ובתי הכלא בארץ יתרוקנו מהגרועים שבאויבינו, שיחזרו לעשות את מה שהם הכי טובים בו: להרוג יהודים. גם הצפון יחזור מבלי שהושגה הכרעה של ממש מול חיזבאללה, שיוכל לשקם את יכולותיו שנפגעו ולשוב לאיים על היישובים והתושבים.

הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית חלוקים בשאלה איזו מהאופציות עדיפה, או איזו מהן פחות גרועה. האם כדאי להמשיך במלחמה בניסיון להגיע להכרעה מלאה, תוך סיכון חייהם של החטופים והסתכנות במלחמה כוללת בצפון, או לוותר במודע על חלק ממטרות המלחמה כדי להציל את מה שאפשר. אני סבור שצריך להסתכל על זה אחרת: האם ישראל יכולה באמת להשיג את היעדים שהיא הציבה לעצמה בזמן סביר ובמחיר סביר, מבלי להסתכן בכך שהמחיר שתשלם יהיה גבוה פי כמה.

הזדמנות לריסטארט

הקטגוריה הראשונה לבחינה היא החטופים. בעסקאות קודמות שוחררו 109 חטופים. במבצעים צבאיים שוחררו שבעה חטופים ואותרו 18 גופות. המתמטיקה ברורה: הסיכוי להחזיר את החטופים בעסקה גדול משמעותית מאשר במבצעים, וזה בלי לדבר על הסיכון לחיי הלוחמים ולחיי החטופים. במילים אחרות, המשך הלחץ הצבאי עלול לא רק שלא לקדם את שחרורם של החטופים כפי שקיוו – הוא עלול לחרוץ את גורלם. המדינה לא באמת יודעת להבטיח שתדע להשיב אותם בעתיד, והיא תגדע בכך את הברית בינה לבין האזרחים שהופקרו ב־7 באוקטובר (ולמעשה עם כל אזרחיה, שעלולים להיות מופקרים בדרך דומה בעתיד).

הקטגוריה השנייה היא הכרעת חמאס בצד הצבאי. יש הערכות שונות לגבי מידת הפגיעה בארגון. צה"ל מדבר על כך שכל הגדודים יוכרעו כשתושלם הפעולה ברפיח, גורמים אחרים מדברים על פגיעה פחותה. כך או אחרת, אפשר להסכים שמדובר לכל הפחות בפגיעה קשה, שתדרוש שיקום ארוך ולא תאפשר בשנים הקרובות פלישה נוספת לעוטף. חמאס יוכל עדיין לשלוח חוליות טרור שיבצעו פיגועים וישגרו רקטות, אבל לא מעבר לכך. סביר יותר שילקק את פצעיו ויעסוק בשיקום, כלומר בהברחות ובייצור אמל"ח, מה שייתן לישראל עילה לחדש את הלחימה משום שפירוז הרצועה אמור להיות רכיב יסודי בהסכם הכולל שיושג.

הקטגוריה השלישית היא הכרעת שלטון חמאס בעזה. ההסכם עתיד לעסוק גם בשיקום הרצועה: בכמה כסף יגיע, מהיכן הוא יגיע, ומי יפקח עליו ויבטיח שהוא לא ינותב שוב לטרור. לישראל יש הזדמנות לעצב מנגנון יעיל שירחיק את הכסף מחמאס, ובעיקר יש לה הזדמנות לשתף פעולה עם ארה"ב ועם רוב העולם המערבי והערבי השפוי בעיצוב ממשל חדש בעזה, שיאתגר את חמאס מבפנים. זה צריך היה לקרות לפני חצי שנה, ועדיין לא מאוחר לתקן. האלטרנטיבות – שלטון ישראלי בעזה או שימור שלטון חמאס בעזה – גרועות בהרבה.

הקטגוריה הרביעית היא הלגיטימציה הבינלאומית ומעמדה של ישראל בעולם. הסכם יאפשר לעצור את מפולת השלגים, שניכרת בכל תחום: ביחסי החוץ, במסחר, בהשקעות הזרות, באקדמיה, בספורט, וכמובן בתדמית של ישראל ושל הישראלים בחו"ל. הימנעות ממנו והמשך הלחימה עלולים להחריף את המגמה, עד כדי נידוי וחרמות, לרבות ניתוק יחסים דיפלומטיים עם מדינות ומגבלות סחר ותנועה.

הקטגוריה החמישית היא הצפון. הסכם בדרום אמור להביא גם להפסקת אש בצפון. היתרון: המלחמה הגדולה תימנע. החיסרון: המציאות מול חיזבאללה לא תשתנה מהיסוד, כפי שהובטח לתושבי הצפון. ישראל תצטרך למצוא דרך לשכנע אותם שבטוח לחזור הביתה. זה אומר להקים מכשול חדש ואימתני בהרבה בגבול, להציב סד"כ גדול פי כמה, לחבק חזק את התושבים ולדאוג לכל מחסורם בתחום הכלכלי (החל משיקום וכלה בפיצוי ובהשקעות), ובעיקר להפסיק לדבר עם חיזבאללה במשוואות ולמנוע בכוח כל ניסיון של הארגון להתבסס מחדש בדרום לבנון. אם ישראל תעשה זאת, היא עשויה לעצב בהדרגה מציאות חדשה לאורך הגבול. אם תימנע מכך, היא לא למדה דבר ממה שקרה בעוטף עזה.

ויש עוד קטגוריות. הסכם יאפשר להתחיל לשקם את הכלכלה שנמצאת במצב רע מאוד, בעוד הימנעות ממנו תעמיק את הבור. הסכם גם יאפשר להחזיר את רוב העקורים בדרום ובצפון שחייבים לעשות ריסטארט לחיים שלהם (בעיקר בכל הקשור לשנת הלימודים הקרובה), ובלעדיו הם עשויים שלא לשוב הביתה לעולם משום שישתקעו במקומות אחרים. הסכם גם יאפשר לבצע תהליכים נדרשים במדינה ובצבא: להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדל 7 באוקטובר, להחליף את כל שרשרת הפיקוד בממשלה ובמערכת הביטחון שכשלה, ולפעול לאיחוי הקרעים המסוכנים בחברה.

ועוד דבר אחד, שלא מרבים לעסוק בו: מצבו של צה"ל. אחרי תשעה חודשים של לחימה קשה בעזה, הצבא שחוק. כמעט 700 חיילים נהרגו, כ־4,000 נפצעו, אלפים נוספים לא חזרו מסיבות נפשיות, וגם אלה שנשארו מותשים. אם יידרש להמשיך במלחמה הם ימשיכו, ואם יידרש לעבור להילחם בצפון הם יעברו, אבל מי שמספר לעצמו שהמצב מעולה פשוט לא מכיר את המצב (וזה כולל כל מיני ארגונים שקמים חדשות לבקרים ומספרים לציבור שיש להם פתרונות אינסטנט שינצחו את המלחמה בצ'יק צ'ק). ועוד לא דיברנו על מצב האמל"ח - מטנקים ונגמ"שים שנשחקו ועד מלאים וחימושים - שרחוק מלהיות אופטימלי.

אין לי מושג אם יהיה הסכם. כאמור, הדרך אליו עוד ארוכה ורווית מכשולים, ובקצה מחכה סינוואר שלא יחמיץ הזדמנות למרר לנו עוד קצת את החיים. אבל בשאלה אם ההסכם יהיה טוב או לא טוב לישראל, התשובה היא שישראל תדע לגשר על רוב החסרונות שבו, וספק אם תדע לוותר על היתרונות שבו.

צה"ל זה לא מותרות

השבוע אושרו בכנסת מאות מיליוני שקלים למשרדי ממשלה מיותרים, כחלק מהסכמים קואליציוניים מופקרים שהממשלה ממשיכה לקיים כדי להבטיח את הישרדותה. זה מקומם פעם אחת כי זה מעיד על חוצפה ועל רמת ניתוק בלתי נתפסת של נבחרי הציבור מהמציאות, ופעם שנייה כי יש לכסף הזה מיליון ואחד שימושים טובים יותר.

הנה דוגמה, שהיא לא רק מקוממת, אלא גם מסוכנת לביטחון המדינה ולקיומה: אנשי הקבע. צה"ל אמנם לא מפרסם את זה בראש חוצות, אבל בחדרי חדרים הלחישות נשמעות היטב, והן יהפכו בקרוב לקולות, שיהפכו בתורן לצעקות על משבר פיקוד חסר תקדים שמתרגש ובא עלינו.

יהיו שיקפצו ויגידו שהצבא שוב רוצה כסף, והקצינים המפונקים שוב רוצים משכורות. אז בואו נדבר בעובדות. בשנים האחרונות, עד למלחמה, היתה עלייה דרמטית במספר הקצינים בדרגות הביניים (רב־סרן), שביקשו לעזוב מרצונם את הצבא. ב־2018 עזבו 289 קצינים, ב־2019 עזבו 306 קצינים, ב־2020 עזבו 355 קצינים, ב־2021 עזבו 457 קצינים וב־2022 עזבו 613 קצינים. שנת 2023 היתה אמורה להיות קשה אף יותר, עם 414 קצינים שעזבו עד אוקטובר, אבל אז פרצה המלחמה ורבים החליטו להישאר.

לעזיבה הסיטונית הזאת של קצינים, שעם רובם תכנן צה"ל להישאר עד לפנסיה, היו כמה סיבות. הסיבה העיקרית - השכר הנמוך בהשוואה למשק, ולצידה קיצוצים בכוח האדם בצבא שהובילו לעומס עבודה על מי שנשארו ולקשיים לשלב בין השירות לבית (בעיקר במערך הלוחם). בשנתיים שקדמו למלחמה המשבר זלג גם לשדרת סגני האלופים, מה שלימד על עומקו. בין הסיבות שהעוזבים נתנו היתה גם תדמית עושקי הקופה הציבורית שהוצמדה להם.

צה"ל הרים דגל והתריע מפני המשמעויות של המשבר הזה: כשחסרים קצינים, והרבה, מקודמים קצינים צעירים, שהם בהכרח פחות מנוסים ומקצועיים, מה שפוגע בעבודה, כלומר פוגע בביטחון. בחלק מהמערכים זה סיכן את הכשירות, או לכל הפחות העמיד אותה קרוב לקו האדום.

האזהרות האלה נתקלו בחומה הקבועה של האוצר, בגיבוי התקשורת הכלכלית. בשיחות סגורות אמרו אנשי האוצר לאנשי הצבא שהם מבינים שיש בעיה, ושהם יודעים שהמשכורות שהקצינים בדרגים האלה מקבלים הן "פח" (זה בציטוט ישיר מפי גורם שהשתתף בשיחות), אבל בפועל הם לא עשו דבר. וזה לא שחסר למדינה כסף: ישראל שלפני המלחמה היתה עשירה מאוד ושבעה מאוד, אבל בחרה לתעל את הכספים למקומות אחרים.

מה שהחזיק את אלה שנשארו היתה משמעות. 7 באוקטובר והמלחמה בדרום (ובצפון) הפכו את הכל למוחשי מאוד. הכל נזנח הצידה לטובת המטרה הלאומית: מי שחשבו לפרוש נשארו, מי שהיו בחופשת פרישה חזרו, ומי שכבר פרשו התנדבו למילואים. אבל אחרי תשעה חודשים מתברר שבעיות היסוד לא השתנו, והן מכות מחדש, ובעוצמה רבה. אם בראשית המלחמה ביקשו 130 קצינים לערוך "בירור חבויות" - כלומר, לבדוק כמה כסף יעלה להם להתיר את החוזה ולהשתחרר - במארס 2024 המספר שלהם הוכפל והגיע ל־260.

יש לכך שלוש סיבות. הראשונה, שחסרים אנשים, ואלה שנותרו עובדים קשה ולא מצליחים לעמוד במשימות. השנייה, שהמשרתים (בעיקר במערך הקרבי) לא מוצאים זמן להיות בבית ועם המשפחה בגלל התובענות והאורך של המלחמה. והשלישית, השכר הנמוך והיעדר תגמול הולם, עניין שמתבטא גם בעליה התלולה במספר משרתי הקבע שפונים בבקשה לקבל סיוע כלכלי.

בסקר שערך אכ"א בנובמבר 2017 העידו 61 אחוז מהקצינים בדרגת סגן־אלוף שהם מרוצים מהשכר שלהם. בסקר דומה שנערך במארס 2024 רק 30 אחוז מסגני־האלופים היו מרוצים מהשכר. בקרב רבי־הסרנים נרשמה מגמה דומה: ב־2017 העידו 36 אחוז שהם מרוצים מהשכר, ובמארס השנה רק 18 אחוז היו מרוצים. גם אצל הנגדים נרשם קיצוץ חד - מ־40 אחוז שהיו מרוצים ב־2017, ל־21 אחוז שהיו מרוצים השנה (וזה אחרי שהנגדים קיבלו מראש אכ"א תמריץ של 6,000 שקלים כדי למנוע נטישה המונית).

בשורה התחתונה, 80 אחוז מהמשרתים בצה"ל לא מרוצים מהשכר שלהם. זה נתון מטורף, שהפוך למגמות בשוק האזרחי. ואם זה לא מספיק, המשבר צפוי להעמיק בגלל מגמות שקשורות במלחמה. העיקרית שבהן היא ההחלטה (ההגיונית כשלעצמה) של המדינה להאיץ את הפיתוח העצמי של אמל"ח מסוגים שונים, כדי להקטין את התלות בגורמים זרים. זה יחייב את התעשיות הביטחוניות לגיוסי ענק של כוח אדם. רפאל כבר הודיעה כי תגייס בשנים הקרובות 2,000 עובדים, וסביר שהתעשייה האווירית, אלביט וחברות נוספות ינהגו כמותה. כדי להביא כוח אדם מיומן, מקצועי ואיכותי יש להן רק מקור אחד – צה"ל, והמשמעות היא קניבליזציה צפויה בכוח האדם בצבא משום שהחברות האזרחיות יציעו משכורות כפולות ומשולשות לקצינים, לכוח האדם הטכני ולאזרחים עובדי צה"ל.

ועוד לא דיברנו על האפשרות (הסבירה) שלא יהיה הסכם בדרום, כלומר שהמלחמה שם תימשך, והלחימה בצפון תימשך ואולי גם תתרחב למלחמה כוללת, כלומר שמי שנשאו בעיקר הנטל עד עכשיו יידרשו להמשיך לשאת בו במכפלות. מי שחושב שבשם הציונות לבדה האנשים האלה יקריבו את חייהם לעד, טועה. הם יהיו מוכנים לעשות זאת אם המדינה תדע להוקיר אותם – וההוקרה מתחילה בתלוש.

הפרדוקס הוא שהמדינה יודעת לעשות את זה, כולל בצבא. מילואימניק שמתגייס למלחמה מקבל מינימום של 9,700 שקלים בחודש. לרובם זה סוגר את הפינה, בוודאי כשנלווים לזה סיוע כלכלי נוסף כשנדרש (מקרן התמיכה) וסיוע למשפחה. יש למילואימניקים צרות אחרות: עם האישה, עם הילדים, לעיתים עם העבודה, אבל בקטע הכלכלי רוב הדאגות שלהם הוסרו. הם אמנם לא רוצים שיבזבזו להם את הזמן אם לא צריך, אבל כל עוד יש מלחמה, הם כאן – כפי שמעיד נתון יציב של 95-85 אחוזי גיוס לכלל המערכים. אנשי הקבע מסתכלים עליהם בקנאה. יש כיום בצה"ל 8,000 אנשי קבע שמקבלים פחות מ־8,000 שקלים בחודש, ואומרים לעצמם שעדיף להשתחרר ולהיות מילואימניקים. צה"ל לא יודע לפתור להם את הבעיה, וגם אסור לו כי הוא כבול בהסכמי שכר מחייבים מול האוצר.

ומה עושה האוצר? כלום כהרגלו. הוא יכול לאשר בהינף יד 5 מיליארד שקלים להצטיידות במטוסי קרב חדשים, אבל לעסוק חודשים ארוכים בשיח עקר על תוספת של 100 שקלים לנגדים. האזהרות של צה"ל שהמשבר כאן, ושהנזק מצטבר ועוד רגע הוא יהיה בלתי הפיך, לא משכנעות את האוצר. "הם תקועים עדיין ב־6 באוקטובר ולא מבינים שהכל השתנה", אמר השבוע בכיר בצה"ל. "אם לא תהיה אצלם הבנה, נהיה כולנו בבעיה גדולה. המצב מדאיג מאוד".

אני לא יודע אם ההתנהלות הזאת של האוצר נובעת מאטימות, מיוהרה או מחוסר אחריות משווע, ואולי משילוב של שלושתם. מה שבטוח שהמצב רע ומחייב פתרון מיידי. המלחמה הוכיחה שנדרש צבא חזק, גדול ומיומן, עם האנשים הכי טובים שאפשר. צה"ל לא נמצא שם היום, והוא חייב להיות שם מחר כדי שכולנו נמשיך לחיות כאן מחרתיים.