שאולי יודקין, אחיו של סרן ישראל יודקין, קצין בגדוד נצח יהודה שנהרג מירי צלף בצפון רצועת עזה, אמר לי בייאוש ביום שישי לפני שבוע כי איש ממשרד הביטחון לא פנה אליהם כדי לעדכן אותם לגבי סאגת כיתוב "הי"ד" על המצבה של אחיו, וכי את כל הדיווחים הם מקבלים מהתקשורת. "אם לא נקבל אישור בהקדם לכתוב 'השם ייקום דמו' על המצבה, נוציא את ישראל מהקבר ונעביר אותו לבית עלמין לא צבאי. אני מרגיש שנכשלתי כאחיו".
ביום שלישי האחרון הגיעה הבשורה: משפחת יודקין ניצחה במאבקה. שר הביטחון יואב גלנט אימץ את המלצת המועצה הציבורית להנצחת החייל בעניין הוספת הכיתוב "השם ייקום דמו" למצבות צבאיות של חללים שנפלו בקרב, במקרה שמשפחותיהם יבקשו זאת. השר אישר גם את ההמלצה להוסיף את הכיתוב "זכרו לברכה" (ז"ל) על מצבות צבאיות של חללים שמשפחותיהם יבקשו זאת.
מאבקה של משפחת יודקין החל במלאת 30 יום לנפילתו של ישראל, כאשר התבקשה לאשר את הנוסח של הטקסט שיופיע על מצבת בנם שנטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בני המשפחה דרשו להוסיף את הכיתוב "הי"ד", ולאחר שמשרד הביטחון סירב, הם הותירו את המצבה ללא כיתוב כלל.
ציפי וטוביה יודקין, הוריו של ישראל ז"ל, מתגוררים בכפר חב"ד, ולהם שמונה ילדים - ארבעה מהם שירתו או משרתים בצה"ל. ישראל גדל בסביבה חב"דניקית, שבה גיוס לצה"ל אינו גורר חרם חברתי. גם אביו וסבו שירתו בצה"ל.
"אין נוהל אחיד של משרד הביטחון", שיתף אותנו שאולי יודקין בכאב, בזמן שקיבל את הבשורה שהכרית תישאר חלקה. "פנו אלינו אנשים רבים ושלחו לנו תמונות של מצבות עם נוסח שחרג מהפרוטוקול. שתי אימהות ואבא, מצבה נוספת שעליה רשמו את שמות האחים של הנפטר, מצבה שבה הוסיפו שיש בצורת לב עם תמונת הנפטרת. אם יש נוהל, אז זה לכולם. במשרד הביטחון אומרים שהנוהל הוא לא לשנות מהצורה של השיש ומהצורה של הקבר. אנחנו לא מבקשים לשנות את הצורה, אלא בסך הכל מבקשים דבר פשוט, שאחרי שמו של אחי הקדוש יהיה כתוב 'הי"ד'. זה לא דבר שהמצאנו, זו מסורת יהודית של אלפי שנים. אנו ארבעה אחים משרתי מילואים פעילים. תרמנו את חלקנו למדינה באהבה, למען שמירה וביטחון ארץ הקודש, ואנחנו מצפים שיכבדו אותנו כמשפחה חרדית ברגעינו הקשים".
משפחת יודקין פנתה לשר גלנט בבקשה שיתאפשר למשפחות הרוצות בכך להוסיף את הכיתוב "הי"ד" ליד שם החלל - גם על מצבות של קברים צבאיים. "סוגיה זו אינה רק כאבנו הפרטי", כתבו, "אלא כאבן של משפחות רבות, ועד היום בוצעו מאות פניות בנושא זה ואף כאלו שהגיעו לבג"ץ, ולמרות כל זה, הנושא נשאר עומד באטימות מוחלטת אל מול משפחות השכול, העם היהודי וקדושת הנופלים". בסיכום המכתב הוסיפו: "אנחנו פונים אליך במכתב זה ומבקשים להיעתר לבקשתנו לכתוב את האותיות הי"ד על מצבות הנופלים לכלל משפחות השכול בעם ישראל". השבוע, כאמור, קיבל גלנט את בקשתם.
"הזהות שלנו"
יממה לאחר שמשרד הביטחון אישר את התוספת החריגה, אני משוחחת עם האם, ציפי יודקין, שיצאה מאזור הנוחות שלה כאישה חרדית צנועה למאבק חייה. אני פותחת דווקא בשאלה הקשה.
שמעתי קולות שטוענים ש"השם ייקום דמו" נשמע קצת לאומני. מבקש לנקום. יצא לך לשמוע קולות כאלה?
"אין פה שום עניין של נקמה של בני אדם", אומרת ציפי, "השם ייקום דמו, לא אנחנו. אנחנו לא יכולים, אנחנו מוסרים את זה בידיו של הקב"ה. זה הפירוש הראשון. הפירוש השני הוא: השם יקים את הדם שלו. ייתן לנו את ההמשך שלו. אלו שני דברים שרק השם יכול לעשות. לא שמעתי תגובות של ביקורת וכעס, להפך. רק חיזוקים, חיבוקים ותמיהה עצומה איך זה קורה רק כעת, לאחר 76 שנותיה של המדינה. לכי לכל בתי הקברות היהודיים באירופה ותראי את המילה 'הי"ד' חרוטה על הקברים בגאון. הייתי בטיול בקברי צדיקים באירופה, ורוב המצבות בבתי הקברות היהודיים עם מילה 'הי"ד'. רק במדינת היהודים זה לא מקובל".
מה את עונה לאנשים שלא מצליחים להבין על מה ההיסטריה? איימתם שתוציאו אותו מהקבר. לא קצת מוגזם?
"המנהג לכתוב 'הי''ד' חשוב לנשמת הנפטר. יש ספר שנקרא 'מַעֲבַר יַבֹּק', שחיבר אותו חכם קדמון בשם ר' אהרן ברכיה ממודנה לפני 400 שנה, שעוסק בענייני פטירה וקבורה ועוד. שם הוא כותב בזו הלשון: 'וניחא לו להתראות לפני מלך המשפט בדמו התוסס וקול דמיו צועקים אליו מן האדמה, ירא ה' וישפוט... ועושין לנהרג נחת רוח כשמזכירין אותו לומר ה' ינקום דמו".
אמר לי נציג של משרד הביטחון שאם יתירו לכם, זה יפתח פתח להרבה מאוד בקשות שאף אחד לא יודע איך הן ייגמרו. מה תגידי אם מחר יבקש מישהו לחרוט "אללה אכבר" על המצבה?
"אנחנו מדינה יהודית, לא מדינה ערבית. בן־גוריון הכריז על מדינה יהודית, ולא מדינה מוסלמית. לא באנו למלחמה מול משרד הביטחון. לא חשבנו שנגיע למלחמה על דבר כל כך בסיסי ופשוט, לא חלמתי שהמדינה לא תיתן לי. אם הייתי יודעת, הייתי קוברת אותו בהר המנוחות ולא בהר הרצל. בכל עיר יש חלקות צבאיות של חיילים שנפלו על קדושת הארץ, ובאף מצבה לא כתוב הי"ד. אין בושה וכלימה כזאת. הקימו את המדינה אחרי השואה, כמענה ליהודים שברחו מאירופה הבוערת ונטבחו באשמת יהדותם. איך יכול להיות אחרי 76 שנה של כל כך הרבה מלחמות פה בארץ, כשנפלו כל כך הרבה חיילים קדושים, שלא נוכל נכתוב הי"ד, בפרט במלחמה הזאת, מלחמת חרבות ברזל, שהיא ממש מלחמה על הזהות שלנו?" היא תוהה.
"בעוטף עזה הם טבחו יהודים טובים שהאמינו בשלום, ואפילו סייעו בחסד לעזתים רבים. הנוחבות הרגו אותם רק כי הם ידעו שהם יהודים. במלחמה הזאת אנשים התעוררו על הזהות היהודית שלהם. אנשים מבינים שיש מישהו שמנהל את הכל, שיש משהו יותר גדול מהם. זה לא משנה אם אתה חרדי, שמאלני, ימני. המלחמה הזו מסמלת את המלחמה הצודקת על יהדותנו. על הזהות שלנו".
מה ישראל היה אומר על המאבק הזה?
"אני אומרת לישראל מאתמול 'היית ילד ענק בחייך, אבל אתה גדול הרבה יותר במותך. איזו מורשת השארת פה. בזכותך מהיום והלאה יכתבו על כל קבר שירצה בכך הי"ד'".
"תגידו תודה"
סרן ישראל יודקין שירת כקצין בגדוד נצח יהודה ונפל בקרב בצפון רצועת עזה לפני כחודש וחצי, לאחר שנפגע מירי צלף. "ישראל תמיד ראה את החלש, לא התבלט, עשה הכל בשקט ובצנעה. היו פה עשרות צעירים בשבעה שאמרו, 'ישראל היה אבא בשבילנו, הגענו למה שהגענו רק בזכותו'. לא הפסיקו לבכות על הקבר שלו, לא עזבו את הבית שלנו.
"ישב פה חייל חרדי מבני ברק וסיפר כמה ישראל היה משמעותי עבורו. אמר לנו 'בלי ישראל הייתי ברחוב'. הוא סיפר לנו שזרקו אותו מכל ישיבה, וגם ב'נצח יהודה' הוא כמעט לא החזיק מעמד. הוא סיפר לנו בדמעות, 'ישראל החזיק אותי. עוד חודש ועוד שבוע ועוד קצת, וכל הזמן שכנע אותי להחזיק מעמד. מי הלך איתי לבתי משפט כשהסתבכתי בלי סוף? ישראל הלך איתי'. הוא ממש לא רצה לעזוב את הבית. כזה היה ישראל, הוא ידע להחזיק את כל החיילים. לפתע, אבא של הבחור, במראה חסידי, שהגיע יחד איתו לנחם, קם ואמר לנו, 'אני האבא הביולוגי, אבל האבא האמיתי שלו זה ישראל'.
"ישראל היה מגיע הביתה בימי שישי פעם בשבועיים והולך לבקר את החיילים שלו, שידע שיש אצלם קשיים בבית. בזמן הדלקת נרות הוא היא אומר לאחים שלו, 'אתם לא יודעים איזה בית יש לנו. כמה זכינו. תגידו תודה'", מספרת ציפי.
"אחד החיילים שלו היה בלי מזגן בקיץ. הוא דאג להם גם לזה. לאחר מכן הוא פתח את המקרר וראה שהוא ריק ובלי אוכל. הוא הביא לחייל את כרטיס האשראי ואמר לו, 'לך לקנות אוכל'. לא חייל אחד, לא שניים, ולא עשרה. הוא היה נותן להם את כרטיס האשראי ומאפשר להם לקנות מזון. וכל זה מהמשכורת הצבאית הדלה שלו.
"תמיד היו אומרים לי על ישראל, 'וואו, איזה ילד יפה יש לך'. אבל הוא היה הרבה יותר יפה מבפנים. היה נעים, היה צוחק, ידע לחבק את החיילים שלו וידע גם לדרוש מהם".
יש לך ארבעה ילדים בצבא. הקרבת את היקר לך מכל. האם ברגע האמת הרגשת שהמדינה בגדה בך?
"המדינה לא בגדה. המדינה לא מתנהלת נכון. איפה כל חברי הכנסת החרדים? איפה הרבנים? איפה הרבנות הצבאית? למה אני צריכה להילחם? למה זה תפקיד שלי? איפה הם היו כל השנים? את יודעת כמה משפחות כתבו לי שהם רצו להוסיף על הקבר הי"ד, ולא היה להן כוח להילחם?
"זה שילוב של בורות, בתוספת כך שלא היה מישהו חזק שיילחם על זה. זה לא בא מהכנסת ולא בא מהרבנות הצבאית, אלא מאם שכולה ומרוסקת. הסיפור של האובדן לבדו הוא נורא. להילחם במצב כזה זה נורא ואיום".
מתי הבנת שאת יוצאת למלחמה ללא פשרות?
"שבוע וחצי לפני השלושים ביקשתי מהנציגים שהגיעו אלינו כדי שאתן אישור לכיתוב על המצבה, שיאפשרו לנו להוסיף את המילה הי"ד. הם אמרו שיענו תשובה בתוך יומיים, ואחרי שבוע אמרו שאין אישור. ואז התקשר אלי מישהו ממשרד הביטחון ואמר לי שאביא בחשבון שהכרית תהיה ריקה, אם לא אתפשר. הייתי בטוחה שמשרד הביטחון יתעשת ויבין שיש פה אמא שכולה שהקריבה הכל, שאין מנצחים בסיפור כזה. אבל זה לא קרה.
"הבנו שאנחנו לא יכולים לחכות ולשבת בשקט. הבן שלי דובי התחיל להתראיין, וגם אני התראיינתי. זה עשה הרבה רעש במדינה ובכנסת. חשוב לי להגיד שאולי הייתי נציגה של המאבק, אבל זהו לא מאבק שלי. זה מאבק של אלפי הורים, אחים, אחיות ומשפחות שכולות. כתבה לי אתמול מישהי שאבא שלה נהרג לפני 40 שנה, ושאלה אם אני יודעת למי פונים כדי להוסיף 'הי"ד'. אני שואלת את משרד הביטחון - איך אתם ישנים רגועים, כשיש הורים ש־40 שנה מסתובבים חסרי מנוחה?"
אם המאבק שלך לא היה מצליח, היית קוברת את הבן שלך בקבורה אזרחית או שזה היה רק כדי לזעזע את המערכת?
"זה עלה במשפחה, אבל לא שאלנו עדיין את הרבנים. כל עוד העניין לא בא על מקומו, לא אנחנו במנוחה ובטח לא הנשמה שלו. אצל חלק פה במשפחה זה היה רציני מאוד, אבל רצינו לראות אם המאבק נושא פרי. אם זה היה נמשך עוד שבוע-שבועיים, היינו מוציאים אותו מהקבר. מי אני שלא אעשה נחת רוח לנשמה של הבן שלי?"
בכוח זה לא יעבוד
ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, שנרתמה למאבק המשפחה, אמרה לאחר הודעת שר הביטחון: "הגיבורים בסיפור הזה הם משפחת יודקין, שלא ויתרו לרגע ואני רוצה להודות גם לכל השותפים למאבק הזה, לכל חברי הכנסת והשרים שנרתמו לאירוע, בלי הבדלים של קואליציה ואופוזיציה. זה התחיל במאבק המוצדק של משפחת יודקין, ומהמקרה הפרטי שלהם נוצרה מציאות חדשה, שכל משפחה שכולה שתרצה להוסיף את הכיתוב הי"ד או ז"ל על המצבה של בנם, תוכל לקבל זאת".
אך מלינובסקי גם קראה באותה הזדמנות לחרדים להתגייס לצה"ל: "אנחנו חייבים את הציבור החרדי איתנו בצבא, ואנחנו מוכרחים לעשות את ההתאמות עבורם גם בחיים, וגם לצערנו במוות. המאבק הזה הוא המעט שיכולתי לעשות עבור זכרו של הגיבור סרן ישראל יודקין הי"ד ומשפחתו האמיצה".
מה זה עושה לחשיבה שלך על גיוס חרדים לצה"ל אחרי סאגה כזו?
"המדינה רוצה שהחרדים יתגייסו לצה"ל ומבטיחה 'אנחנו נעשה הכל', אני רק לא מבינה למה מדברים בלשון עתיד ולא בלשון הווה. אתם צריכים לעשות, ואז לדרוש שחרדים יגיע לצה"ל. אין מקוואות, אין בתי כנסת, אין הפרדה. תעשו עכשיו, ואז החרדים יתגייסו. אל תגידו 'תבואו עכשיו', וייקח לכם שנתיים-שלוש להתעורר.
"הסיפור של תוספת הי"ד זה מעשה ראשוני, שמראה שהצבא מוכן לעשות שינוי. איך אתם רוצים שנאמין לכם? תעשו, עזבו דיבורים. הצבא כרגע לפי מה שאני רואה לא מוכן באמת לקבל את החרדים. אל תצעקו שאתם רוצים את החרדים, אבל כשזה מגיע למעשה אתם בורחים. והמובן מאליו צריך להיאמר. יש הרבה מאוד חרדים שמתגייסים מרצונם לצה"ל. זה קורה כבר עכשיו. הבנים שלי, השכנים שלי, בני הדודים של הילדים שלי. חרדים רבים תורמים ומבינים את החשיבות. כולם מגויסים בחב"ד. אתם רוצים את החרדים מבני ברק? תתאימו את עצמכם. בכוח לא ילך שום דבר.
"ואם אתם רוצים בכל זאת לגייס בכוח ולשלוח צווי גיוס לכולם - תתחילו להזיז את עצמכם. למרות שאין לכם מה לעשות עם חיילים ללא מוטיבציה שגייסתם בכוח. שלא לדבר על כך שאני חושבת שנושא גיוס חרדים לצבא הוא בעיקר פוליטי. לצבא אין תפקידים לכולם. חברים של ישראל שעשו טירונות, יושבים בבית ומחכים שיקראו להם לקבל תפקיד. אחיין שלי עדיין מחכה שמישהו יקרא לו. יש גם הרבה מאוד חילונים שלא מתגייסים. למה אותם לא מכריחים?
"אני מקווה שבעקבות הסיפור שלנו משרד הביטחון הבין והצבא הבין שאם אנחנו רוצים את החרדים, אנחנו צריכים לבוא לקראתם - במעשים. למרות שהי"ד זה לא סממן חרדי אלא יהודי".
למען אחי
"היינו חברים, צחקנו על כל דבר. כל אלה שקראו לנו 'חרדים', 'משתמטים' ו'גנבים' - שיבואו לבקש ממך סליחה", אמר דובי יודקין, בן 31, אחיו הבכור של ישראל, בהלוויה. דובי התגייס ל'נצח יהודה' והמשיך בתפקידי פיקוד עד לתפקיד קצין אג"ם. משם עבר לקומנדו והשתחרר בסוף שנת 2020. בראיון שנתן דובי בעת המאבק, אמר שהמקרה שלהם והמאבק על דבר יהודי בסיסי כל כך הוא מקרה בוחן, המוכיח שהצבא לא ערוך לגיוס חרדים.
אתה עדיין חושב כך?
"כן. הצבא לא בנוי לגיוס מאסיבי של חרדים. יש לו עוד כברת דרך לעשות".
אתה היום לא דתי. למה היה חשוב לך כל כך להילחם - כי אתה מאמין בזה או בשביל ישראל, בשביל אמא?
"ישראל חשוב לי, הערכים והזהות שלו חשובים לי, העם היהודי והמדינה היהודית חשובים, וההורים שלי מאוד חשובים לי, בטח בתקופה הזו. ישראל גאה בנו מלמעלה, אני בטוח בזה. ישראל לא אהב מחלוקות, אהב את השקט והרוגע ופתר כל בעיה בחיוך ובפשטות".
האם הרגשת נבגד? האם ירדה לך המוטיבציה להמשיך לשרת ולעשות מילואים?
"אני לא מרגיש נבגד, אני מרגיש שהמערכות שנמצאות למעלה הן מסובכות וכבדות מאוד ומנותקות מאיתנו לחלוטין".
אילו תגובות אתה מקבל מאנשים, לאחר שדרישתכם התקבלה?
"בשורה מאוד מרגשת בתוך כל הכאב העצום שעברנו. זה ניצחון פרטי ואישי שלנו, וגם ניצחון שיחול ויתוקן בכל מצבות הנופלים שיוכלו לקבל ביטוי יהודי. זה תיקון משהו היסטורי של 76 שנה. זה גם הניצחון הפרטי והאישי שלנו שתהיה לו מנוחה, וגם בגלל שעוד אלפי נופלים יוכלו לקבל ביטוי. אנחנו היינו שליחים של עם ישראל בנושא הזה.
"הפעם הראשונה שקיבלנו טלפון מנציג משרד הביטחון היתה אתמול, כשהתקשרו לעדכן ששר הביטחון מאשר את הבקשה הזו. כל הימים האלה אף אחד לא היה איתנו בקשר, דיברו לאמא שלי לא בכבוד ולא כמו שמצופה שידברו לאמא שכולה, והבטיחו שילוו אותנו, וזה היה שקר. ההחלטה של שר הביטחון בשביל לתקן את העוולה הזו היא באמת ההבנה שיש להפיק לקחים. זה לא התנהל בצורה התקינה שבה זה צריך היה להתנהל".
אחרי שמאבקה הצליח, ציפי מבקשת לחזור לאנונימיות שלה. לשקט. לאבל הפרטי. "אני לא אוהבת את הזרקור הציבורי. זה היה מסע מאוד קשה עבורי, אבל בגלל שאני אישה מאמינה וכאישה חב"דניקית אני מאמינה בשליחות, ייתכן שזו היתה השליחות שלי, אבל אני מקווה שמהר מאוד ארד מהבמה ואוכל לחזור לאנונימיות שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו