דווקא כשצריכים אותו, האקטיביזם של מערכת המשפט נעלם

אפשר להתווכח אם בתיקול האלים ברחבת החמש אשם השב"כ או שירות בתי הסוהר או המטה לביטחון לאומי. או בן גביר. או מישהו אחר. אבל השחרור האווילי של כחמישים מעצורי חמאס, וביניהם ראש גדול ובולט בדמותו של מנהל בית החולים שיפא, מוחמד אבו סלמיה, מתחיל בבג"ץ.

עתירה אחת של ארגוני שמאל פרו־פלשתינים לבג"ץ שוב מתזזת את כל המערכת הישראלית ומכניסה אותה לתבהלה, שהופכת את כל גורמי הביטחון לעדר ביזונים במנוסת בהלה. עתירה. זה הגיע לבג"ץ. אבל בלי פסיקה עדיין, והיועצת המשפטית כבר מורידה הנחיות ולוקחת זמן על הסטופר.

כל זה מלמד שמערכת המשפט לא מטפלת ברצינות ובנחישות בהעמדתם לדין של רוצחי הנוחבה ושאר מחבלי חמאס. "למחבל יותר קל להשיג ייצוג בבית המשפט העליון מאשר לשר בממשלת ישראל או לראש הממשלה", אמרה השבוע מלומדת משפט. "תובע כללי בארה"ב, שזה המקבילה ליועץ המשפטי, שאינו מייצג את הממשלה - מחר אינו בתפקיד".

כי זאת השאלה הראשונה: אבו סלמיה מוחזק בישראל במעצר כבר כשמונה חודשים. הוא הפך את בית החולים שיפא לבסיס מרכזי של חמאס. יש לו תפקיד במסגרת ארגון הטרור. אז למה עוד לא העמידו אותו לדין?

"כיום אין העמדה לדין של מחבלי הנוחבה", אומר סא"ל (מיל') מוריס הירש, ששירת קרוב לעשרים שנה בפרקליטות הצבאית ושימש התובע הצבאי הראשי באיו"ש. "בשלב הזה חלק מהמחבלים נמצא במעצר לצורכי חקירה. חלק, כמו מנהל שיפא, הוחזקו מכוח החוק כלוחמים בלתי חוקיים".

השחרור המסיבי של העצורים משדר קודם כל שמערכת המשפט לא מתייחסת אליהם כפושעים שביצעו או חשודים בשותפות לביצוע פשעי מלחמה או רצח עם. קלות הראש של מערכת המשפט, קרי של בג"ץ ושל היועצת המשפטית והפצ"רית, היא זאת שמביאה את גופי הביטחון לדרוך זה לזה על הרגליים בדרך לעוד רשימת משוחררים.

המצב הוא שהיהודים יודעים להצטעצע במילים כבדות, כמו הגדרת מתקפת הטבח של 7 באוקטובר בתור הפגיעה ההמונית הגדולה ביותר נגד העם היהודי מאז השואה; אבל הם מגלים מורך לב, שלא לומר פחדנות, בבואם ליצור הליך משפטי מתאים להעמדתם לדין של פושעי הנוחבה שבידינו. "יש כוונה להעמיד לדין את המחבלים. מתבצעת חשיבה (עדיין!), אם להקים מחדש את בית הדין הצבאי, או להקים פורום משפטי חדש. ואולי לעשות הכל במסגרת החוק הקיים בבתי המשפט הפליליים הרגילים", אומר הירש. הפרקליטות הצבאית המעורבת בכל זה מרבה להטיף לחיילים ולמפקדים שמקריבים את עצמם בעזה או בטול כרם, אבל כשמדובר בחובה שהם אמונים עליה, הם כושלים. הרבה יותר קל לגייס את כל העולם המשפטי כדי לרדת כמו משאית 50 טון על חייל בודד כמו אלאור אזריה. אך מול מחבלים שאין מנוס מלהעמידם לדין לפי סעיפי חוק שנוגעים לפשעים נגד האנושות או החוק למניעת רצח עם 1949, או בסגנון עשיית דין בנאצים ועוזריהם, פתאום המשפטנים האקטיביסטים בישראל מתנהלים כעלים נידפים ברוח.

ההחלטה עוד לא התקבלה. אבל מערכת המשפט לא לבדה. היא נמצאת כאן באותה סירה עם הממשלה. חלק מהמשפטנים סבורים, שכדי להתמודד עם 7 באוקטובר צריך גם תוספת חקיקה. "זה סיפור מורכב", אומר מוריס הירש מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

מה שמשדר שמערכת המשפט לא הפנימה את מצב הצבירה החדש מאז 7 באוקטובר, זו מדיניות ההליכים המשפטיים והענישה של מחבלים שנעצרים באיו"ש. אולי מכאן אפשר לגזור לגבי היעדר התנופה וההחלטיות בטיפול במחבלי הנוחבה: "זה מחדל עצום. לא השתנתה מדיניות הענישה. הפעולה המשפטית היא עקרה. המלחמה המשפטית בטרור לא השתנתה. וזה נוגע גם למערכת האזרחית, היועמ"שית ופרקליטות המדינה וגם הפרקליטות הצבאית", אומר סא"ל (מיל') הירש.

חלק מהעיכוב בהליך המשפטי נובע מהמלאכה המרובה של איסוף ראיות, למשל החומרים שהתגלו בחוות המחשבים שמתחת למרכז אונר"א. עיבוד הנתונים לוקח זמן. רוצים לבסס תיק ברור, שהטבח היה פעולה מתוכננת שהתגלגלה כמבצע צבאי של חמאס על כל הכרוך במאפיינים של מבצע צבאי מתוכנן, כשהמטרה צמודה לאידיאולוגיה הג'נוסיידית של הארגון. יש הרבה חששות בקרב אלה הקשורים לתהליך ההעמדה לדין.

מי שהשתתף בפורומים סגורים שבהם דנו בדרך המשפטית המתאימה, בהשתתפות הפצ"רית, אלופה יפעת תומר ירושלמי, והיועמ"שית גלי בהרב־מיארה, מתאר חיוכים של זחיחות. בא מלומד ומציג את הגישה האמריקנית לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר. האמריקנים חיברו ספר שהוא המדריך לדיני המלחמה של משרד ההגנה, 1,250 עמודים, והתגובה: "לא שמענו כאן שום דבר שאנחנו לא יודעים". אף שמדובר במשפטנים (משפטניות), זאת המנטליות של המודיעין בתקופה שלפני 7 באוקטובר. יש במדריך האמריקני תשובות לכל השאלות שמעסיקות את המערכת הישראלית.

"כל כך מדכא לראות את חוסר המקצועיות של בעלי המקצוע", שמעתי מלומד משפטי מגיב לאירועי מנהל שיפא והדיונים לקראת ההעמדה לדין של מחבלי הנוחבה. יש הסבורים שהפתרון היעיל ביותר הוא להחיות את בית המשפט הצבאי בלוד, שנסגר בשנת 2000. מדובר במלחמה ספציפית, ובית המשפט שהיה קיים מתאים לאירוע. מנגד, יש המעדיפים העמדה לדין בבית משפט רגיל, אחרי תיקוני חקיקה של החוקים הישנים, שלא הופעלו עד היום. אפשר רק לתהות באיזו מהירות מכונת המלחמה המשפטית הבינלאומית פועלת נגדנו; ובאיזו איטיות מגושמת וחסרת ביטחון פועלת מערכת המשפט המקומית, שיש לה תמיד חשודים מיידיים, קבועים, מועדפים. אם אתה לא יודע מה לעשות כשדוקטור מפלצת אצלך בידיים, מה שבטוח - תן סטירה לבן גביר.

כמו ברומן של וולבק

גוש השמאל הצרפתי שמייצג את הברית האדומה־ירוקה, הוא אנטי־יהודי ואנטי־ישראלי, והוא מפחיד הרבה יותר מגוש הימין - כן, הקיצוני

משום מה, בישראל לא היה הד לאמירה הסנסציונית של צייד הנאצים סרז' קלארספלד בן ה־89, כי אם בסופו של דבר ייאלץ לבחור בין האיחוד הלאומי של מארין לה פן לבין גוש השמאל, הוא יבחר בראשונה.

זה לא רק שהאנטישמיות היא לא מה שהיתה פעם, גם הזמנים השתנו בצורה מהפכנית. הדגל של השמאל האירופי ובייחוד של השמאל הרדיקלי הוא הדגל הפלשתיני. בדיוק כפי שהדגל האדום היה דגל השמאל בעבר. הדגל הפלשתיני מעביר מסר שעמוד התיכון של אידיאולוגיית השמאל בצרפת היום הוא האנטי־ציונות, האנטי־ישראליות, ובגדול - אנטישמיות אידיאולוגית התומכת בלאומנות הפלשתינית הג'נוסיידית. ה"וול סטריט ג'ורנל" דיווח כי לפני שקלארספלד הגיע למסקנות שלו בנוגע למה שהוגדר בעבר כימין עם נטיות פשיסטיות אנטישמיות, הוא קיים שיחות ארוכות גם עם מארין לה פן וגם עם שותפה הצעיר ברדלה. המפלגה היא פרו־ישראלית מובהקת והתנקתה מהשורשים הישנים של אנטישמיות העבר. זה לא שאין למפלגתה של לה פן מצביעים אנטישמים. יש ודאי רבים. אבל עמדת המפלגה והתפיסות של מנהיגיה השתנו. אין מה לעשות, ימין צרפתי או גרמני או איטלקי קשור בחוטים רופפים להיסטוריה פשיסטית ונאצית. אבל זה בפירוש העבר, והאסלאמו־נאציזם הוא ההווה.

הממסד במשרד החוץ בישראל עוד דבק במסורת העבר של שלילת מפלגות כמו האיחוד הלאומי; אבל אלו תפיסות מסורתיות שהתגבשו בימים שבצרפת ובשאר מדינות מערב אירופה היו מפלגות סוציאליסטיות גדולות וחזקות עם מרכז רפובליקני גוליסטי. ההעדפה היתה לקיים איתן דיאלוג גם תוך עימותים. כל הנוף הזה נראה כמו אחרי רעידת אדמה. הנוף הפוליטי בצרפת דומה לספריו של מישל וולבק, של מהומה מוסלמית אלימה קבועה בחסות פוליטיקה ממסדית של כניעה. גוש השמאל שמייצג את ברית האדום־ירוק הוא אנטי־יהודי ואנטי־ישראלי, והוא מפחיד הרבה יותר מגוש הימין (כן, הקיצוני). בראשו עומד מנהיג חזק וכריזמטי שהביא את השמאל לכוח של 28 אחוזים מכלל המצביעים. כדי להבין את הקיצוניות הזאת, השמאל קורא לעצמו "החזית העממית" כמו קואליציית הסוציאליסטים והקומוניסטים בשנות ה־30, כשהמטרה היא לעצור את "הפשיזם" ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל כמו בשיר ההוא מ־67' - הימין הקיצוני בצרפת הפך למרכז.

קשר שתיקה

בכירי תקשורת אמריקנים שהסתירו את מצבו של ביידן, התהפכו עליו. גדוד מגיני הדמוקרטיה הפך לאספסוף לינץ' הצמא לדמו של הנשיא

הנשיא ביידן היה, עד לפני שבוע, מושא לפולחן של האינטלקטואלים ופרשני העיתונות האליטיסטית. הוא יילחם על הדמוקרטיה כנגד מחריב הדמוקרטיה דונלד טראמפ. גם אצלנו אפשר היה להריץ סיסמאות חשמל ברחובות, "תודה לך, הנשיא ביידן!"

ואז, אותם בכירי תקשורת אמריקנים שהסתירו והכחישו את בעיית הגיל והתפקוד של ביידן, התהפכו עליו. באיזו מהירות באה מפולת השלגים של הדרישות לפרישתו, שלא לומר לסילוקו. זמן ללכת, ג'ו. זו רק העדינה בתביעות. פרידמן. רמניק. מי לא. אתה מרגיש משהו נמוך ואטביסטי, צמאון לדם שנובע ממקומות אפלים. גדוד מגיני הדמוקרטיה הפך לפתע לאספסוף לינץ' הצמא לדמו של הנשיא. יש תחושה שהיצר ההמוני גובר: אם אנחנו לא מצליחים לתלות את טראמפ, אם אנחנו לא מצליחים למגר את נתניהו, אז אין ברירה. ההמון שועט, אז קדימה, נתלה את ביידן. רוצים לראות דם.

מעניין להזכיר למשקיפים המקומיים שביידן, גם אם הוא בכושר לקוי ויש לו אינטרוואלים של חוסר תפקוד, הוא לוקה דונצ'יץ' על המגרש בהשוואה למנחם בגין, בייחוד בשנה האחרונה שלו לפני שהכריז בישיבת הממשלה "איני יכול עוד".

בראיון עם מחבר הביוגרפיה הפסיכולוגית על בגין, עופר גרוזברד, במוסף הארץ (2006) מובאים ציטוטים ממשה ארנס, עזריאל נבו (המזכיר הצבאי של בגין), אליקים רובינשטיין, יוסף בורג, יצחק נבון, יחיאל קדישאי ועוד ועוד, על ההלם שלהם מחוסר התפקוד של בגין וממצבו הנפשי המעורער. ולמרות זאת הצליח מעגל יועצים קרוב, בראשותו של דן מרידור, למנוע דליפות לציבור. כלומר, בשנת 1982-1983 אסור היה לאזרחי ישראל לדעת שאין להם ראש ממשלה. וקשר השתיקה עבד. עד רגע הפרישה.

הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר נכנס לתפקידו בגיל מבוגר, 73, ובגילו של ביידן, 81, הוא היה בשיאו (1958). הוא המשיך עד גיל 87-86 ופרש קצת אחרי בן־גוריון ב־63'. הבעיה אצל ביידן היא אחרת. אתה לא יודע למי אתה באמת מצביע. מיהם חברי ממשלת הצללים.

איפה אהרל'ה?

רנן שור מפליא לשזור את ההתכתבות ארוכת השנים שלו עם סבו, הרב אברהם זיידה הלר מצפת, לתוך הביוגרפיה של עצמו – ושל דורו

כשיצאתי מהקרנת סרטו של רנן שור "המעורר" בסינמטק ירושלים, ההגדרה שתמצתה לי את חוויית הצפייה היתה שזה "סרט נפלא". איך הוא מצליח לתפור את ההתכתבות ארוכת השנים שלו עם סבו, הרב אברהם זיידה הלר מצפת, את המפגשים המקוטעים ביניהם, לחוט שזור בביוגרפיה של עצמו.
עד לפני שנה בערך, כשראיינתי את רנן שור לפודקאסט על מלחמת יום הכיפורים, לא היה לי מושג שיש לבמאי הידוע, מייסד ומנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שורשים כאלה. הוא יכול לשיר כמו שושנה דמארי, "אני מצפת". אבל למעשה הוא נער תל־אביבי מדור מאוד מסוים, דור של מכתב השמיניסטים, והוא מאוד מתרגש מהעובדה שברחבי העולם פזורות כתובות גרפיטי "אהרל'ה צדק".

הסרט שיצא השנה, תוך כדי מלחמת קיום ואין ברירה, מלחמה קשה עוד יותר מהמלחמה הקשה ששור מכיר כל כך טוב מ־1973, נראה עכשיו קצת אחרת. נוכחותו הקבועה של הרב הלר ומכתביו שלעיתים יש בהם נדנוד והטפה, מציגים את הדור של 1970-1973 באור קצת אחר. שטחי יותר. לא מעמיק לחשוב. איך לומר, חקייני במידה ידועה, וזיידה רוצה לראות את רנן שור הולך בעקבות הדמות הנערצת עליו, אורי זוהר.

לנצח יהיה שור מזוהה עם 'בלוז לחופש הגדול', שם מככבת דמותו של אהרל'ה הפציפיסט. האם הרב הלר, שפסק כי על החרדים בצפת לאחוז ברובה ולבנות ביצורים בשבת, מצלצל בפעמון רק לתלמידי הישיבות של היום, או אולי יותר מהם לפעילי השלום.