בלדה למנותקים: כתבנו ביקר בכנס השלום בתל אביב

"הגיע הזמן", קראו מארגני האירוע בהיכל מנורה השבוע, מבלי לפרט זמנו של מה הגיע וזמנו של מה עבר. חולצות הנקבצות והנקבצים מבהירות מייד למה התכוונו המארגנים. "לוחמים לשלום", "החזית הוורודה" "מדינת כל אזרחיה", ואיך לא, "שלום עכשיו". לא דבר טריוויאלי להרים מגה־אירוע למען השלום באמצע מלחמה. כמה שעות לפני כן, המארגנים מפרסמים שכמעט כל הכרטיסים נמכרו ושההיכל מלא. בין שזה טריק "הכרטיסים האחרונים" או הצלחה כבירה על אמת, ברור שמדובר בנקודת זמן קריטית. משהו בין בדיקת דופק, לכנס חזאים בנושא לאן נושבת הרוח. בכניסה לחניון מאבטח ערבי מדבר עם חבר טלפוני: "אחי, אין מה לדאוג, תבוא, הערב זה לא אייל גולן, זה שמאלנים, לא יהיה בלגן".

"אני בכלל לא בטוח שלא תהיה הפגנת נגד. כרגע רגוע ואני לא יודע איפה הכהניסטים, אבל זה מאוד הגיוני שהם יבואו", אומר יואב, שהגיע כל הדרך מהערבה. "יש כל הזמן הפגנות, אבל האירוע היום זה סוג של ג'ימבורי של כל השמאלנים, ממרצ ועד חד"ש. וזה מעניין, כי בדרך כלל הם לא אוהבים להיות ביחד. לכן מיתגו את זה כסוג של מפגן כוח, עשו גיוס מאוד חזק, קיבלתי את זה מכל הכיוונים, תבוא, תבוא, תבוא. הכל מפני שמנסים ליצור כאן איזו פלטפורמה יחסית רחבה. עובדה שגם החברים הלא ציוניים שלי", הוא נעצר לרגע ומחייך, "עכשיו אני מסתבך פה".

בית הקפה עמוס. התור ארוך ומנומס. נערה סמוקת לחיים שואלת אם אנחנו האחרונים. "השמאלנים האחרונים", צוחק אחד העומדים. חם או קר, כולם רוצים מעט מר, ולהמתיק עם הרבה סוכר.

זוהר, חבר של יואב, מתנדב להסביר לי את חשיבות האירוע. "האנשים שאתה רואה כאן, זה הפעילים המרכזיים, אלו האנשים שיש להם מחויבות קבועה לעניין, חברים בארגונים ותורמים. זה הגרעין הקשה של החבר'ה שמגיעים במוצאי שבת להפגנות".

אז מה הם באים להפגין פה גם ביום שני?
"דיסאילוז'ן. התפכחות. התפכחות מזה שהמצב בשטחים לא נגמר. 60 שנה, וכבר אי אפשר יותר להעמיד פנים שזה זמני".

אני מבקש ממנו שייתן לי את תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא עקב. איזה שמאל אני עומד לפגוש פה - זה של שתי מדינות, או זה של מדינה אחת?

"יש לי פה מעט חברים שהם בעד מדינה אחת", יואב מודה, "אני חבר בקבוצה יהודית־פלשתינית, אני והחברים שלי מכירים באפרטהייד שמתקיים בישראל. במרצ וכו' לא ממש מכירים באפרטהייד. אבל ממה שאני רואה, הרוב כאן שמאל קלאסי, מאמין בשתי מדינות".

"רגע, איזנקוט משלנו?"

כל הכיסאות תפוסים בבית הקפה, החלל הצפוף מלא שיחות אדים על המצב. איש מבוגר עם מכשיר שמיעה משתיק את כל באי שולחנו: "גם אם הם עשו טעויות, צריך לסלוח להם! צריך לזכור, בסוף גנץ ואיזנקוט הם משלנו!" הוא פוסק ודופק בידו על השולחן.

"רגע, איזנקוט משלנו?!" תוהה אחת הנשים, "באיזה מובן את מתכוונת 'שלנו'?" שואלת חברתה לשולחן, "שמאל או האם אשכנזי?". איכשהו התשובה נישאת ברוח המולת בית הקפה וחומקת מאוזניי.

בחוץ רחבת ההיכל מתמלאת. מעט שוטרים, הרבה מאבטחים, והמוני אנשים נקבצים בתורים ארוכים. ילד צעיר עם אופניים ניגש לחבורה, "אתם שמאלנים, כולם?". "כן! זו לא קללה", עונה לו אחד מבאי הקבוצה בנעימות. הילד ממשיך להסתובב במעגלים סביב ההיכל. ליד הקבוצה אני פוגש את רוחמה ואיריס, אם ובתה שהגיעו מהצפון להיכל השלום.

"מאוד נעים לי להיות בסביבת האנשים האלה", אומרת רוחמה ומתבוננת על התורים הארוכים. איריס מחייכת. "זו אנרגיה מרוכזת, נכון, אבל יש לי גם שאיפות גדולות יותר, אני מקווה לשמוע אנשים שיש להם משהו מעניין להגיד. בתקופה הזו כולם אומרים 'מה נעשה, מה נעשה', אז באתי להבין איפה עומד הצד שלנו פלוס־מינוס".

רוחמה בת ה־85 ממשיכה להביט בתורים כמחפשת את השותפים לדרך. "אני מתבוננת על האנשים שכאן וגם חושבת על כל חברי, הסופר־שמאלנים שכבר לא חיים, שהוליכו את השמאל, שהוליכו את הדבר הזה 60 שנה. מהימים של שלום עכשיו. חברים שלי שכבר לא איתנו עכשיו".

איריס מעירה, "חשבתי שיהיה הרבה יותר צפוף".

"ועדיין אני רואה כאן הרבה אנשים מבוגרים", מתעקשת רוחמה. "יש פה ושם כמה צעירים, אבל תסתכל על הזוגות, הרבה מאוד זוגות קשישים".

למה זה ככה?
"כי אנחנו אחרוני הפרטיזנים", צוחקת איריס. "כבר לפני כמה שנים, ישבנו בטירה ואכלנו חומוס ואמרתי לה, 'תקשיבי אמא, it's over. זה נגמר".

למה בעצם?
"כי דמוגרפית מי שיישאר פה זה הדתיים, והערבים והחרדים".

אני נשאר עם התשובה הזו לכמה רגעים. ותוהה אם מתוך דבריה עולה שהשמאל איננו רק רעיון וערכים אלא עניין גנטי. רוחמה מספרת על ההפגנות שבהן השתתפה לאורך השנים. מדובר בהיסטוריה מהלכת. כמי שהפגינה בעד השלום עוד משנות ה־70, מעניין אותי לשמוע אם אי פעם המציאות, זו שמשתנה באכזריות ומתנפצת אל סלעי האידיאולוגיה, לא גרמה לה לפקפק בחלום.
היא מביטה בי מופתעת. "אני? פקפקתי בערכים שלי? אף פעם!"

"ייאמר לזכותה", מתערבת איריס, "שב־7 באוקטובר, כשסביבה כולנו קרסנו כמגדל קלפים, היא נשארה לגמרי שם. לה זה היה ברור מאוד.

"הקושי שלי הוא עם כל אלו שאומרים לי 'אני חושב בדיוק כמוך, שביבי ילך', אבל לא מעניין אותם מה קורה בשטחים, לא מעניין אותם לשמוע. זה מעצבן אותי ברמות".

אז איך את רואה את העתיד?
"מדינה דו־לאומית, תמיד הייתי בעד זה. עוד כשזה לא היה פופולרי בשנות ה־70. פעם גם שתי מדינות לשני עמים היתה אופציה".

מגפון צורם קוטע את הדברים בבת אחת. אישה לבושה בלבן עם תמונות חטוף על החולצה מגיעה אל המקום. "מישהו מהערבים גינה את האונס ואת הטבח?".

"כן", אומר לה בחור בתור, "ואני ערבי".

האישה בלבן מופתעת לשבריר שנייה מהתשובה. "אני לא מאמינה לך". הדי קולה ניתזים מהקירות החיצוניים של ההיכל. "והחמאס הוא ארגון טרור?" היא ממשיכה לו.

"כן", הוא עונה.

אחת ממארגנות האירוע מבקשת מהבחור לא לענות לאישה בלבן. רובם המכריע של באי התור נענים, ולא מתייחסים. בחור ג'ינג'י צעיר כמעט צועק על מי שנכנס לוויכוח עם הסובבים. "די, אל תהרוס לי את האירוע. תעבור הלאה".

אישה נוספת בלבן נצמדת לעמדת בידוק הכרטיסים, מחזיקה בידה תמונה של אחד החטופים, וצועקת בקול נשנק. אחד מבאי התור אומר לה שהם פועלים למען השבת החטופים, הדבר מקפיץ את האישה עוד יותר, הטון עולה, כולם רוצים לומר את דבריהם, אבל השיח בלתי אפשרי. מדי פעם האשה לא מצליחה לעצור את עצמה, ודמעות מוזהבות צבועות בכתום בין הערביים, ממלאות את עיניה. "אני לא ימין ולא שמאל, אני אמא של חטוף", היא זועקת. "אבל אנחנו בעדך", משיבה אחת הנכנסות. "לא, אתם לא. אם אתם תומכים בשלום אתם תומכים בחמאס".

"איפה ויויאן סילבר?", צועקת האישה עם המגפון, "עצם אחת בודדת מצאו ממנה. היא עמדה כמוכם בתורים, היא נלחמה כמוכם בשביל העזתים, אבל מצאו רק עצם אחת ממנה. חפים מפשע? אתם עומדים פה בתור לחבק ערבים, שטבחו בנו, שבגדו בנו". אחד הגברים אומר לה שהמגפון מחריש אוזניים. "תסתום את האוזניים. אני לא יכולה לסתום את הלב. אתה אטום. איימן עודה צוחק עליכם בפרצוף, תראו את הכרזה היום שהוא הוציא לערבים, בואו תילחמו נגד הציונים, נגד ישראל - ואתם איתם".

כמה נשים בכובעים שחורים עם הסלוגן "מצילים את דרום תל אביב" מגיעות. שפי פז בראשן. "שמעתי שיש פה 'קווירז פור פלשתיין'" היא אומרת. בחור צעיר מניף את ידיו בגאווה. "תגיד, חמוד", היא אומרת לו, "איך אתה מעדיף למות - להיזרק מהגג או להישחט במטבח?".

הבחור מתחיל לענות על "תינוקות שמתים בעזה", וגבר גבוה עם משקפי שמש מסנן לעברו "זאת מלחמה, ככה זה". הבחור מרים את ידיו בייאוש ונכנס פנימה. פז פונה לאישה שעל הסרבל שלה מופיעים שמות ארגונים שונים, "למה שמת את כל הסמלים האלו עלייך? שכחת לצייר צלב קרס על הנעליים..." האשה לא מסתובבת אל פז, וממשיכה לדבר עם שני אירופאים גבוהים ובהירי שיער, שיצאו מבניין שגרירות גרמניה הסמוכה להיכל.

השלום היה כאן

שליח וולט עומד בתחתית המדרגות בצד ההתרחשות. "למה אתם מתלהמים, דברו יפה. זה מוציא שם רע למחנה שלנו", הוא אומר. "איזה מחנה אתה?", תוהה אחד מאנשי דרום תל אביב. "תסתכל עליו, מה הוא כבר יכול להיות?" צוחק חברו.

רוב באי האירוע נכנסו פנימה. בחוץ נשארים מעט אנשי ימין. הם מתקבצים סביב השוטרים, ספק מתלוצצים, ספק באים אליהם בטענות. שניים מתוכם עוזבים את הרחבה ונכנסים לבית הקפה. "זהו, נגמר, אחי, עכשיו המופע ואחרי זה ביי ביי, להתראות. אבל מה, מחר אני עוד פעם כאן, יש אירוע של דתיים. משהו של ליובאוויטש. אתה יודע שקיבלתי ממנו דולר פעם?".

אני נכנס פנימה להיכל המלא מקצה אל קצה. האוויר טעון כמו בהופעת רוק וזה מקרין על הבמה. "אני פה הפלשתינית שפועלת למען שחרור עמי, אבל השחרור של עמי הוא גם השחרור שלכם היהודים!" אומרת אחת הדוברות, לקול תשואות משתאות. הבחור שלפניי מפלרטט בווטסאפ עם מישהי שנמצאת ביציע אחר באירוע, אולי גם זה חלק מהעניין.

"לא לניהול הסכסוך. לא לטרנספר ברוח הסדר החדש", אומרת בחורה צעירה מהבמה, אחריה מדבר עולה חדש עם כיפה שמצהיר ש"גורלי שזור בגורלה של ארץ ישראל, כי כשהייתי קצין גולני בחברון במשך חמישה חודשים, אמרתי שאעשה הכל כדי לשנות את המציאות". הוא זוכה למחיאות כפיים גועשות. טעונים באנרגיית ההיכל, ארבעת הנואמים חותמים את דבריהם בקריאות "שלום, סלאם, פיס" פעמים רבות. החזרה גורמת לי לתהות, למה בעצם צריך גם שלום בשפה האנגלית? למי ה"פיס" הזה מיועד בעצם?

אני נזכר בפעם שראיתי בהיכל הזה את ניק קייב, ללא ספק אחת ההופעות הכי טובות שחוויתי. כמו בקונצרטים של מוזיקה אלטרנטיבית, יש משהו ביחד הבודדים הזה שעושה טוב. קל להרגיש שייך, מוגן וצודק כשאתה רואה שבט מתכנס. אבל יש שחושבים אחרת. ידידה ותיקה קצת מיואשת מהאירוע. "לא יודעת, בסוף אלה שוב כל המילים הישנות, כל הסיסמאות הוותיקות, זה מרגיש לי שחוק, כמו מופע קאברים לדבר האמיתי. קאבר להפגנות של שנות ה־90".

מצד שני אולי צודקת רוחמה. "גם להגיד את הדבר המובן מאליו שלא מדברים עליו, זה חשוב!", היא אמרה לי רגע לפני שנבלעה לתוך האולם.

כמעט סוף האירוע. איך הג'ימבורי, אני שואל את יואב. "מה שאמרתי קודם, לגבי הג'ימבורי, היה ספקני ולעגני. לקרוא לזה ג'ימבורי זה ביטוי מאוד־מאוד לא ראוי. זו היתה ההפגנה הכי גדולה נגד המלחמה, ולכן זה היה אירוע היסטורי. זה היה מעמד של שבועה למאבק להפסקת שפיכות הדמים... עכשיו אני מבין שזו התקווה היחידה לכולנו".

רגע לפני "שיר לשלום", הטבע קורא. משום מה בשירותי הגברים שמו פרנסי האולם שלל שלטים פרובינציאליים. "סיינפלד היה כאן", "סקורפיונז היו כאן", "take that היו כאן". רגע לפני שאני יוצא, אני תוהה אם עד הפעם הבאה, יוסיפו מנהלי האולם שלט נוסף מעל המשתנות: "גם השלום היה כאן.