האדמה לא תפתח את פיה

1

חומש במדבר מספר על הדרך ממצרים לירושלים. המסע מבית העבדים התודעתי, מהמיצרים הרעיוניים שבתוכם אנו כלואים לעיתים, אל החירות העליונה המגולמת בציון וירושלים. המדבר הוא מקום מועד למשברים. ההליכה המפרכת בשממה מערערת את הביטחון ואת האמונה שיש תכלית למסע ושבסופו נגיע לחוף מבטחים. מטבע הדברים נשמעות תלונות, המתפתחות למריבות ומגיעות עד למרד בהנהגה, מה שמסכן את יכולת העם כולו לצלוח את המסע הקשה.

השבת נקרא על מחלוקת שאיימה לקרוע את העם לגזרים. טענותיהם של קורח ושאר מובילי המרד כלפי משה נשמעו הגיוניות: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". יש לכם די, ומדוע אתם קובעים את ההיררכיה בעם ומעמידים אתכם מעליו - אלוהים נמצא עם כולם, לא רק אצלכם! המסיתים למרד מתוארים כ"נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם". העילית מתקוממת נגד משה.

2

קורח עבר ממקום למקום והסית. הוא ידע שהדלק המבעיר את הזעם הציבורי הוא התקפה אד הומינם: משה הוא הבעיה, אהרן הוא הצרה. הם מנצלים ועושקים אתכם, ומסווים את מאוויהם האישיים (השיקולים הפוליטיים) מאחורי רצון האל. הדרישה הקורחית באה מתוך ראייה מפורדת של החברה, שבה לכל פירור הזכות להטות את הספינה לאן שירצה, גם במחיר אובדנה. כולם קדושים. לא העם קדוש, לא הקולקטיב נושא בייעוד, אלא כל יחיד ויחיד בו, ללא מחויבות לכיוון הכללי. ובאומרם "כולם קדושים" הם לא היו נדיבים, אלא התכוונו ל"כולנו", כלומר רק הם. השאר לא נחשבו בעיניהם.

משה ביקש להסביר את עמדתו והזמין אותם ליישב את המחלוקת בדרכי שלום. הוא פנה לראשי המרד וביקש להידבר אתם. "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה!" לא די ש"הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ (מצרים!) לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", אתה גם מבקש להשתרר עלינו ולהנהיג? הם הדגישו שהבטחותיו להביאם לארץ זבת חלב ודבש שבה יקבלו נחלות, לא קוימו. קיצורו של דבר, "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר (האם אתה חושב שאיננו רואים את כישלונותיך?) - לֹא נַעֲלֶה!"

רק בנקודה הזאת מצוין שמשה נפגע: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד". חכמינו אמרו שצערו של משה נבע מכך שיריביו לא רצו לדבר איתו ולשמוע את תשובותיו. מי יודע, אולי יגלו שהגזימו עם הדמוניזציה של יריבם וטעו כשהשמיצו את כוונותיו. קשה להגיע לשלום פנימי, אם אנו מטיחים ביריבינו "אתה אשם" קטגורי ללא אפשרות להתגונן. במקרה כזה הסכנה היא התפוררות החברה. בזמן מלחמה, מדובר באיום קיומי.

3

המשבר נגמר בצורה אלימה. האדמה בלעה את המורדים. לפי הסיפור המקראי, משמעות המרידה במשה היתה כפירה בנבואתו, כלומר במי ששלח אותו להוציאם ממצרים. למרות החופש הפיזי, הרי שבתודעתם נותרו יוצאי מצרים עבדים, ושיקוליהם הפרטיים גברו על טובת האומה וסיכויי הישרדותה באזור כה עוין. כפי שמציין הרמב"ם ב"מורה נבוכים": "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים וכדומה... ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם, ויילחם עם ילידי ענק פתאום".

עברו אלפי שנים מאז, ואף שאנו עדיין קוראים בסיפור, איננו נמנעים מלריב בינינו בזמן מלחמה על קיומנו. בפעם הזאת האדמה לא תפתח את פיה, אך שלא בטובתנו, אנו עלולים לבלוע זה את זה, אם לא נגלה אחריות ונמתן את העוינות בינינו. מאז מחלוקת קורח ועדתו התגלעו בעמנו מיליוני מחלוקות קטנות וגדולות. כל דף תלמוד מלא בזה. כשרבי יהודה הנשיא החליט לכתוב את המשנה, הוא שיבץ בקודקס המשפטי גם את דעות החולקים. סוד ההתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית של עמנו נעוץ ביכולתנו להתווכח ולחלוק זה על זה. כך מתחדדת הסכין בירך חברתה. עפ"י רוב הבנו היטב שהמחלוקת אינה סיבה לפירוד ולשנאה. בית שמאי ובית הלל חלקו זה על זה לעיתים בחריפות, ועדיין, המשנה מציינת: "ואף שאלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלשאת נשים מבית הלל, ולא בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי".

4

נכון לעכשיו, השיח הציבורי מלא ברעשים חזקים המכוונים לפילוג הכוחות בינינו. כל צד מאשים את האחר הפוליטי, ובטוח שהאמת איתו עד כדי רצון לחורר את הספינה אפילו במחיר טביעת כולנו, חלילה. המילים הנוראות המוטחות בהנהגה, במיוחד ברה"מ המנהל כעת מערכה צבאית, מדינית ובינלאומית על קיום האומה, הן צד אחד של החרפה. נחזור על תמיהתנו כלפי מערכת המשפט - מה הסיבה לשוויון הנפש של היועמ"שית ושל אישים פוליטיים מסוימים כלפי הקריאות המצמררות לפגוע ברה"מ?

מצד שני, גם חברי הקואליציה מחויבים לציווי העתיק: "חכמים, היזהרו בדבריכם!" שכן יש להם השלכות על שומעי לקחם ועל מקצרי דרכים בשולי המחנה. עלינו להתלכד סביב מטרות המערכה: מיטוט אויבינו והשבת חטופינו. לשם כך חשוב לא להחליש את ההנהגה הפוליטית, הצבאית והביטחונית, אלא לחזקה. דרושים איפוק והתגברות על היצר הדוחף לענות במילים איומות למכפישינו. שום טובה לא צמחה מההתכתשות בין ראש השב"כ לשר לביטחון הפנים, גם לא מההתכתשות בין ח"כים בליכוד לשר הביטחון. הקטטות הציבוריות מקרינות על לוחמינו ופוגעות בתחושת הצדק המניעה אותם להסתער על האויב ולהשליך את נפשם מנגד. יש להתייחס רק לטענות ולרעיונות, לא לגופם של אנשים. חוסר אחריות של מישהו כלפינו אינה סיבה לפעולה דומה מצידנו.

5

מלחמת בראשית זו, שהחלה עם פלישת האויב ליישובינו בבוקר שבו סיימנו את מחזור הקריאה השנתי בתורה והתחלנו מבראשית, הציפה את שאלות הקיום היסודיות של חיינו. אנחנו נמצאים בזמן של בירור ערכים ושידודם. זהו אירוע בסדר גודל תנ"כי ואיננו יכולים עדיין להקיף את מידותיו. לשם כך דרושה פרספקטיבה ארוכת שנים.

מבחינה זו, פרשיות השבוע הנקראות מדי שבת מלוות אותנו בתהליך, ומאירות פינות אקטואליות באור עתיק. אנחנו עם עולם, וכדי לבחון את מציאות חיינו לא די בתפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה, אלא יש להוסיף היבט מטאפיזי שיענה על תהיותינו. זו הקומה הנוספת של קיומנו כעם ששרה עם אלוהים ועם אנשים לאורך ההיסטוריה, ויכול להם, גם אם לפעמים יצא מההתמודדות צולע על ירכו.

רגע המשבר עלול להוביל לקריסת מערכות. אמת. אבל גם ללידה חדשה. המשבר במקרא היה המקום שעליו כרעה היולדת בעת הלידה. כלומר האירוע הנוכחי הוא הזדמנות לבדוק בתנאי אמת את מחויבותנו לברית הגורל בינינו ולהיוולד מחדש. על ברית הייעוד נמשיך להתווכח אחרי המלחמה.