מבעד לקריאות השבר של גדולי העולם החרדי בדורנו, ואל מול זעקות הגעוואלד של מפגיני "הפלג הירושלמי" בשל גיוסם הקרוב, אולי, של צעירים חרדים, גם כאלה שתורתם אינה אומנותם, דומה כי הגיעה העת להרים במלואו את המסך מעל מציאות וסנטימנט ציבורי חרדי שונים לחלוטין באותה סוגיה ממש. היקום האחר הזה, שהיום נשמע מעט כסיפור דמיוני, התקיים כאן במשך יותר משנה, עם הקמתה של מדינת ישראל.
הסיפור, שנחשף במחקר של ההיסטוריון משה ארנוולד, מדהים לא רק מכיוון שהוא ניגוד חריף, כמעט קוטבי, לקולות שמשמיעים חלק מהחרדים ורבים מרבניהם היום, אלא גם מכיוון שהציבור החרדי הרחב (וגם הציבור הישראלי בכלל) כמעט אינו מכיר אותו, וכנראה לא במקרה.
כמה חרדים היום נחשפו למשל לסיפורו של הצעיר אליעזר הגר, לימים האדמו"ר של חסידות סרט־ויז'ניץ, שהתגייס לפלוגה הדתית של ההגנה בחיפה, השתתף בקרבות מלחמת העצמאות ברמת יוחנן, ושם נפצע ברגלו מקליע, ואף היה שותף לכיבוש הגבעה בחיפה שבה התגורר לימים עם קהילתו? אביו, הרב ברוך הגר, האדמו"ר של סרט־ויז'ניץ ומייסד החסידות (ענף של חסידות ויז'ניץ), השתתף קודם הקרבות, כחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, במסיבת הפרידה למתגייסים החרדים מחיפה (ובהם בנו אליעזר). באירוע הזה, שהתקיים שבועות אחדים לפני קום המדינה, השתתף גם הרב אברהם יצחק קליין, חבר נוסף במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל דאז.
האם החרדים של דורנו שמעו על הרב זליג היינה, נכדו של האדמו"ר מגור, שבלט בזקנו הארוך ובפאותיו הארוכות, כאשר השתתף בצעירותו בהגנה על ירושלים במלחמת העצמאות? או על החייל ר' יעקב ישעיהו בלוי (שהיה בסוף ימיו חבר הבד"ץ של העדה החרדית), אחיינו של עמרם בלוי המפורסם, מי שנודע בהתנגדותו הקשה למדינה ולציונות? האם הם שמעו אי־פעם על "מרד" התלמידים בישיבת חברון, שלא מצאו מנוח לנפשם וביקשו להצטרף לקרבות ההגנה על ירושלים, בניגוד לעמדתו של המשגיח שלהם הרב מאיר חדש?
הרב חדש בחר, בסופו של דבר, להעלים עין מהבחורים שהתנדבו לצאת זמנית לשמירה. בתו, שולמית אזרחי, היא שמספרת על כך בספר שכתבה על אביה. מי מהחרדים של היום מכיר את ההיסטוריה של גדוד תלמידי הישיבות, "גדוד טוביה" (על שמו של טוביה ביר, מייסדו), שהוקם במאי-יוני 1948, ושאליו התגייסו, בין היתר, יחד עם עוד עשרות תלמידי ישיבת חברון, אהרון, בנו של המשגיח הרב חדש, ויעקב חיים סרנא, בנו של ראש ישיבת חברון, מי שלימים הפך בעצמו לראש הישיבה. בגדוד טוביה שירת גם ברוך אזרחי, לימים, הרב ברוך אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה.
ד"ר משה ארנוולד, מחבר הספר "החרדים במלחמת העצמאות", שקיבץ מאות תיעודים ועדויות על המציאות האחרת והמוצנעת הזאת, מגולל סיפור לא מוכר על שינוי שנחשב בשעתו לדרמטי: מעבר מהיר, בתוך פחות משנה, משלילה כמעט מוחלטת של הציונות והמאבק הלאומי על הקמת מדינה, לשיתוף פעולה ולהחלטה להצטרף ללחימה, להתנדב, להתפקד ולהתחייל. לשאת בנטל. זאת, אף שההשתלבות לא הפכה את ההנהגה החרדית המרכזית, שהובילה את השינוי הזה, לציונית.
המחקר (שיצא לאור לפני שנים אחדות בהוצאת מודן ומשרד הביטחון וביוזמת העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי) חושף גם החמצה גדולה: אי־אז, בשנתה הראשונה, איבדה מדינת ישראל הזדמנות למנף את הרוח החרדית השונה ההיא, שנרתמה לטובת מאבק העצמאות, ולמסד ברוח טובה, ובהתאמות המתבקשות, את גיוס החרדים לצה"ל.
"גם אני איני פטור"
רק לאחרונה גילה ארנוולד דברים שכתב במלחמת העצמאות הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, ואשר עומדים בניגוד מוחלט לדבריו של הרב הראשי הספרדי הנוכחי, הרב יצחק יוסף, שלפיהם "שבט לוי ( שנבחר לשרת בבית המקדש, ושאותו השווה הרב יוסף לתלמידי הישיבות שאינם מתגייסים - נ"ש) פטור מגיוס לצבא. "לא לוקחים אותם בשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה", ו"אם יכריחו ללכת לצבא - ניסע כולנו לחו"ל", הבהיר הרב יוסף.
הדברים של הרב עוזיאל ממלחמת העצמאות שונים, כאמור, בתכלית. "ובמלחמתנו זאת...", כך הרב עוזיאל, "אין כל ספק בדבר שכל איש בישראל, לרבות כוהנים ולויים, חייבים להתגייס בה, גם מדין מלחמת ה' שהיא ירושת הארץ, וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך'...". הרב עוזיאל עצמו, מספר ארנוולד, "נתפס" פעם על ידי דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים של ההגנה, כשהוא נושא אבנים כבדות בשבת. כשנשאל על ידי שאלתיאל לפשר מעשיו, השיב לו הרב: פסקתי לרבים שעבודות הביצורים בירושלים בשבת הן בגדר פיקוח נפש, וגם אני איני פטור.
הפער בין הרבנים והציבור החרדי במלחמת העצמאות לבין הרבנים וחלק מהציבור החרדי כיום, הוא אפוא רחב ומשמעותי, והשאלה שמתבקשת היא - מדוע? ארנוולד תולה חלק ניכר מהפער ב"הנהגתו הברורה" של הרב יוסף צבי דושינסקי, אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומראשי אגודת ישראל. "זו היתה הנהגה שרק מעטים ערערו עליה", מציין ארנוולד, "הנהגה שהיתה מקובלת על הרוב המכריע של הרבנים החרדים והציבור החרדי, שהיה אז קטן בהרבה. היום, לעומת זאת, הציבור החרדי הוא ציבור ענק, ומנהיגיו הפוליטיים והתורניים מפוצלים ולא בהכרח מתואמים ועובדים יחדיו. לא פעם ראשי זרמים וישיבות דואגים קודם כל לישיבה שלהם".
"ההנהגה של הרב דושינסקי", מבהיר ארנוולד, "היתה הנהגה שונה, והיא שבמידה רבה עשתה את ההבדל. דושינסקי היה מעין רב ראשי שלישי (לצד הרב הראשי האשכנזי הרב הרצוג, והרב הראשי הספרדי עוזיאל). הוא ייצג את הציבור החרדי מול האנגלים, נפגש עם ברנדוט, ייצג את היהדות החרדית בוועדת פיל, ובמידה רבה היה הדמות שהובילה את הציבור החרדי להסכם פחות ידוע בדבר גיוס חלקי של תלמידי ישיבות, שנחתם בירושלים באייר תש"ח; הסכם שאחר כך הועתק לעוד מקומות כמו תל אביב וחיפה. לצידו של הרב דושינסקי, חתמו על ההסכם הזה הרב הראשי עוזיאל והרב הראשי הרצוג, שבינו לבין הרב דושיננסקי שררה הערכה הדדית עמוקה, ושורה של דמויות רציניות ונחשבות שמוכרות היטב בציבור החרדי, ולכן כדאי להזכיר אותן גם היום: הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון; הרב אליעזר פינקל, ראש ישיבת מיר; הרב איסר זלמן מלצר, יו"ר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת עץ החיים; הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי; הרב יעקב משה חרל"פ שעמד אז בראש ישיבת מרכז הרב; והרב יעקב חנוך סנקביץ, ראש ישיבת שפת אמת וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.
מה הבינה ההנהגה החרדית של אז, שההנהגה החרדית של היום אינה מבינה?
"אני חושב שזכר השואה, שחלק מהרבנים ומשפחותיהם חוו באופן אישי, ושחלק מקרוביהם מדרגה ראשונה נספו בה, השפיע על עמדתם. זה העמיק אצלם את תודעת הסכנה הקיומית, ולא פחות מכך את ההבנה שקיום המדינה היהודית יאפשר לפתח מחדש, כאן בארץ ישראל, את עולם התורה שחרב".
והיום?
"היום, אחרי 76 שנה, למרות המלחמה והסכנה הקיומית, נוצר מצב שרבנים חשובים מתפלפלים באופן שאף פעם לא נעשה. כאילו אינם שייכים לכאן, אם זה הרב הראשי הספרדי שמדבר על כך שמי שיוכרח להתגייס יעקור לחו"ל, ואם זה הרב מאיה, ראש מועצת חכמי התורה, שרואה בגיוס 'העברה על דת'".
האם התקדים של מלחמת העצמאות אינו ידוע בציבור החרדי של היום? מחביאים אותו?
"לא אוהבים לדבר עליו".
כשאגו"י הוקיעה השתמטות
ב־1947/8, מכל מקום, לא רק שדיברו בו, אלא האדירו אותו. היה זה לא אחר מהרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' ומחדשה לאחר השואה בבני ברק, שהשתתף בכנסים של חיילים דתיים וחרדים בחיפה. מאות מתושביה של בני ברק גויסו להגנה, ובהם רבים מהציבור החרדי. בין המתגייסים היתה מחלקה מחסידי גור, שבלטו בבגדיהם המיוחדים: מעיל ארוך, מכנסים שקצותיהם נתונים בתוך הגרביים, פאות וזקנים. 25 מהם הצטרפו לפלוגה הדתית בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני והשתתפו בקרבות. רוב אנשי הפלוגה הזאת נהרגו ב־28 בדצמבר 1948 בקרב נגד הצבא המצרי בעיראק אל־מנשייה. כ־20 מהרוגי הפלוגה, במהלך כל פעילותה במלחמה, היו תושבי בני ברק.
גם חברי פועלי אגודת ישראל, שהתגוררו באזורי הספר, היו מגויסים ביישוביהם. מגויסי חפץ חיים אף סייעו לניצנים, ובמאי 48' השתתפו בכיבוש כפרים ערביים באזור הדרום, וכן סייעו לקיבוץ נגבה. אפילו הצעירים החרדים ששהו עדיין בחו"ל, מגלה ארנוולד, נחשבו למאגר שממנו ניתן לגייס חיילים. ביוני 1948 קרא המרכז האירופי של פועלי אגודת ישראל בפריז לצעירי כל מרכזי היישוב היהודי באירופה: "עלו ארצה, טלו לידכם את הרובה ועזרו לגרש את השונא מאדמת ישראל! התגייסו כשם שעושים זאת אחינו - הנוער ביישוב". אנשי אגודת ישראל, שהיוו כשישה אחוזים מכלל המעפילים במחנות בקפריסין, השתתפו באימונים שהעבירו אנשי ההגנה והפלמ"ח, והכריזו על עצמם כלוחמים למען הקמת המדינה, אף שעדיין לא ראו בה את פעמי המשיח.
גם בימים ההם היו חיכוכים, ולא מעט, בין הדרג המדיני והפיקוד הצבאי לבין ראשי העולם החרדי על ענייני כשרות וצניעות ותנאים שונים שיאפשרו לצעירים החרדים לשרת מבלי "להתקלקל", ובאופן שיוכלו לדבוק בתורה ובאמונה. אלא שהוויכוחים אז לא הגיעו לכדי "קריעת חבל", להפך.
בינואר 48', כשמנהיגי פא"י, בנימין מינץ והרב קלמן כהנא, דרשו במגעים עם יוסף יזרעאלי מהמפקדה הארצית של ההגנה, ואחר כך גם מבן־גוריון, להקים מנגנון שיהיה אחראי לתנאי השירות של אנשיהם - ארגוני החרדים לא המתינו להיענות מלאה לדרישותיהם והחלו להתארגן לגיוס אנשיהם. הרב כהנא עצמו התלונן מעט לפני הקמת המדינה בפני ישראל גלילי על כך שהחרדים צורפו רק למפקדות בפתח תקווה ובבני ברק. ההתנהלות הזאת של חלקים בציבור החרדי היתה נגזרת כמעט טבעית ממצב הרוח של השטח - הציבור החרדי. פרסומים, כרוזים ותיעוד רב שארנוולד ליקט במחקרו, מעידים על כך.
זה החל כבר בדצמבר 47', כשחברי מרכז אגודת ישראל בתל אביב פרסמו כרוז לחבריהם, שקורא "להכיר באחריות השעה" ולהופיע במלוכד ובמאוחד למפקד, "כדי להבטיח את התנאים שיאפשרו את השתתפותנו המלאה בשירות הביטחון". במודעת רחוב שהמפלגה פרסמה באותו חודש, נכתב שעל "היישוב כולו" להיות "דרוך להתכוננות רבה ולהתגוננות מפני פורעים ומתקיפים. יאמץ ה' את ידי מגיני ישראל העומדים במערכה".
בתחילת ינואר, לאחר שמרכז המפלגה בארץ ישראל שמע את חוות הדעת של גדולי ישראל בארץ, הוא הכריז על חובת התייצבות לשירות העם של בני 25-17 ולמשמר העם של בני 46-26. מרכז אגודת ישראל הוקיע "כל סוג של השתמטות"! ו"הנוער נקרא להשתלב במערכת ההתגוננות של היישוב ולשמור בה על טוהר הפעולה ועל קדושת המחנה, כפי הוראת גדולי התורה", זאת משום ש"יד המרצחים מתנכלת לכל מי אשר בשם ישראל יכונה. לכן אין איש מישראל אשר יהיה פטור מלהגן על הנפש והרכוש". בראשית ינואר 48' נשאו רבנים דרשות בעשרות בתי כנסת בירושלים וציינו את החובה להתגייס.
"הזמירות היו אייזן"
הגיוס המאורגן הראשון, מתאר ארנוולד, נעשה בהתלהבות ועורר ציפיות רבות. "היומן", ביטאון אגודת ישראל בירושלים, דיווח: "היום יוצאות לתפקיד הקבוצות המאורגנות הראשונות של מאות מבחורי ירושלים, האמונים על דבר ה' בתוך חטיבות מיוחדות... מטרתנו לא רק לדאוג לענייני כשרות, אלא למטרה נעלה יותר: להחזיר לעמנו את הנוסח המקורי והעתיק שהיה לנו פעם במלחמתנו עם אויבינו. בחורים אלה באומץ ליבם ובמעשיהם יקדשו שם שמיים. על ידם תחודש מסורת החשמונאים שנלחמו בשם ה' ובשם תורתו".
ההתלהבות היתה גדולה כל כך, עד שלעיתים גם נערים בני פחות מ־17 התייצבו לגיוס, בניגוד לרצון הוריהם, ואף שחובת הגיוס לא חלה עליהם. משה שנפלד, מראשי צעירי אגו"י, פרסם ב"דגלנו" במאי 48' מאמר שכותרתו "הגיוס לציון". הוא קרא לכל צעירי אגודת ישראל ברחבי תבל לעלות לארץ ולהתגייס. "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?" שאל.
בראשית אפריל תיאר יצחק נחום לוי ב"היום" כיצד נופלות המחיצות בין האוכלוסיות השונות בשכונת מאה שערים: "בימים אלה... נעלמות כמעט המחיצות המפרידות בין תושבי השכונה לסוגיהם. כולם לוקחים חלק בשמירה ובהגנה, לרבות אנשי אגו"י. רק חברי נטורי קרתא לא משתתפים בפעולות ההגנה והם גם מפריעים... גדול מספרם של מגודלי הפאות והזקן בין המשתתפים בהגנה... אפילו הנשים הזקנות, אשר עד לפני כמה חודשים היתה הציונות 'טריפה' בעיניהן, מלוות את הצעירים היוצאים למילוי תפקידם בברכות היוצאות מקיר ליבן".
דומה שהעדות החזקה ביותר לסנטימנט החרדי הכה שונה של הימים ההם, פורסמה ב"דבר ירושלים", עיתון מועצת הפועלים המקומית, באוגוסט 48'. שם תוארה לחימתו של צעיר חרדי אלמוני בכתבה שכותרתה "זמירות". למרות הנימה הפטרונית של הדברים, אי אפשר לטעות בהם:
"בליל שבת, 16 ביולי, נכנס לעמדה, שטריימל על ראשו ולבוש קפוטה ארוכה, אולם בפניו נצצו שתי עיניים כשני גחלים. הוא הוריד את השטריימל, הניחו ונשאר בכיפה על ראשו. אחר, תחב את כנפות הקפוטה לחגורה, ואת פאותיו לאחורי אוזניו. הכל בנחת, כאילו אינו שומע וחש את הכדורים השורקים, ואז ניגש אל הבזה (מכונת ירייה), החליף את הקודם לו ואמר: נו חבר'ה, נזמר להם זמירות שבת, אבל זמירות עד שאוזניהם תצילנה. ואכן, עדים תושבי מאה שערים שזמירות כאלה לא שמעה אוזנם. עם עלות השחר, כשנסוגו הלגיונרים, טפח לו מפקד העמדה 'הצבר' על שכמו ואמר: מה אגיד לך, הזמירות היו אייזן".
חרדים רבים בירושלים התגייסו עצמאית, ולא במסגרת המפלגות החרדיות. כך, למשל, בשכונות קריית שמואל ושערי חסד שהשתייכו לחבל 4, פעלה מחלקה דתית שמנתה כ־40 איש, בפיקודו של יהושע וורקר. יוסף זלצברג־עמי, מפקד החבל, ציין שהם לחמו כשהם לבושים בקפוטות ותיאר אותם כאמיצים למופת. זלצברג־עמי העריך מאוד את וורקר שהצטיין באומץ לב, והעיד שנתן פקודה לאנשיו לאכול ולהילחם ביום הכיפורים (באישור הרבנות).
י' ירדני תיאר בעיתון "היום" את המצב בבית ישראל הישנה מול שייח' ג'ראח: "לא רק באמירת תהילים עסוקים בחורי הישיבות וצעירי החרדים. הם מהווים עכשיו חלק אורגני במערכת ההגנה, ולאו דווקא החוליה החלשה שבה. לא רק פרק במשניות יודעים הללו, אלא ידם בכל. תחת הקליפה החיצונית של אנשי הקפוטות והשטריימליך מתגלות פתאום לעיני אורח מן החוץ יהדות עסיסית, פיקחות וחמימות. היהודי המוכר לך מתמול שלשום, שכאילו הוא מתנגדך, מושיט לך יד אחים חמה".
הקהל הריע בשמחה
אם כיום האפשרות של מעצר משתמטים חרדים מגיוס דורשת היערכות מוקדמת של כוחות משטרה, ומלווה בחשש ממהומות, הרי בתקופת מלחמת העצמאות, הרחוב, לפחות הירושלמי, קיבל את הדברים כמעט בטבעיות, לעיתים אף באהדה. ארנוולד מציג פרסום מביטאון אגודת ישראל מ־8 במארס 1948, שמתריע בפני מי שעדיין לא התייצבו לתפקידיהם מסיבה כלשהי, כי עליהם להתייצב עד 11 במארס, לצד אזהרה, ש"כל מי שלא יתייצב עד תאריך זה, יינקטו נגדו צעדים חמורים".
גם יומנו של ר' משה יקותיאל הלפרט, מוכתר שכונת בית ישראל (בעריכת פנחס אלפרט ודותן גורן, הוצאת אונ' בר־אילן), מתעד אווירה דומה. "המוכתר" היהודי מספר שם כי ביום ב' באייר תש"ח (11.5.48), בשעה 6:30 בבוקר, הוכרז עוצר בשכונת בית ישראל. "אוטו צבאי מטעם 'ההגנה', ובו חיילים עם רמקול, הכריזו עוצר בית... כדי לחפש אחרי משתמטים מהצבא. כל הקהל קיבל את ההכרזה בשמחה עצומה ורבה ובמחיאות כפיים... העוצר נגמר בשעה 9:30 לפני הצהריים. החיילים היהודים התנהגו באופן אדיב מאוד, כיאה לחיילים עברים. דיברתי עם אחד מהמפקדים על הפעולה ושאלתי אותו לפרטים. הוא הסביר לי שקיבל פקודה כדלהלן: לא להיכנס לבית הכנסת, לתלמוד התורה או לישיבה כדי להוציא משם אנשים".
ארנוולד סבור כי לצד השינוי שההנהגה והציבור החרדי צריכים לעבור, גם הצד החילוני והצבא צריכים לבצע תיקונים והתאמות מול החברה החרדית כדי לקלוט את מתגייסיה. "העיכוב המטופש בכתיבת 'השם יקום דמו' (הי"ד) על מצבתו של סרן ישראל יודקין מכפר חב"ד, שנפל בעזה - כפי שביקשה במפורש משפחתו - גרם לנזק מצטבר בסוגיית גיוס החרדים", הוא מעיר. "מה אומר לעצמו בחור חרדי שרוצה להתגייס - למה שאשרת בצבא שמתנגד לכתוב דבר כזה יהודי, שמקובל ביהדות? גם ההפגנה של 'הקפלניסטים' ליד ישיבת סלובודקה לא היתה מאוד חכמה.
"צעירים חרדים שצופים באירוע כזה, שואלים את עצמם - אלה יהיו המפקדים שלי בצבא? כדי שציבור מתגייסים חרדי משמעותי יותר יבוא לצה"ל וישרת, צריך לשנות גישה וליצור עבורם יחידות נפרדות, עם שפת דיבור אחרת, ללא בנות, ועם הקפדה על אפשרות של תפילה ולימוד וכשרות וכו'. זה לא בשמיים. אם ייווצר אמון - אני מניח ששיעור המתגייסים החרדים יגדל, ואני גם מניח שהם יהיו חיילים טובים, כפי שהיו במלחמת העצמאות, וכפי שהחלק הקטן מהם שמשרת היום - מוכיח אף הוא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו