אחריות היא חבילת "הכל כלול" - או שאתה אחראי לכל ההצלחות וממילא גם לכל הכישלונות, או שאתה חף מכל אחריות לכישלונות, אבל אז גם אינך יכול להתהדר בהצלחות. הרעיון שלפיו ניתן להפריד בין ההצלחות לכישלונות ולהיות אחראי רק לחלק מהחבילה, הוא רעיון בלתי סביר. ואף שהרעיון הזה נראה פשוט וברור מאליו, מתברר שזה, בכל זאת, קצת יותר מורכב.
ספר "במדבר" מספר על התלאות שעוברים בני ישראל במסעם במדבר. שוב ושוב לאורך המסע חוזרים חטאי בני ישראל, כפיות הטובה שלהם ומעשיהם הרעים. חטא העגל, קברות התאווה, חטא המרגלים, המתאוננים והמתלוננים, מופיעים לצד הניסים המופלאים והניצחונות הצבאיים על עמלק, מואב, סיחון ועוג. באופן מפתיע למדי, הרעיון של הפרדת האחריות של המנהיג, והחלוקה בין האחריות להצלחות לאחריות לכישלונות, מגיע בתורה דווקא מהקב"ה.
כאשר חוטא עם ישראל בחטא קורח ועדתו, מבקש הקב"ה להפריד בין המנהיגים לעם, וכך הוא אומר למשה ולאהרן - "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (במדבר יז, י). כך גם קורה בחטא המרגלים ובחטא העגל - הקב"ה מטיל את מלא האחריות לחטא, וממילא גם את העונש כולו, על העם. משה ואהרן כלל אינם נתפסים כאחראים או כמעורבים במעשה, וממילא לא מגיע להם שום עונש. אבל באורח מפתיע, בניגוד לכל מה שאנחנו מכירים ממנהיגים מודרניים - משה, ובעקבותיו אהרן, מסרבים באופן תקיף לכל חלוקה כזו. כמו בחטאים קודמים גם הפעם הם נופלים על פניהם, מתחננים ודורשים את סליחתו של הקב"ה.
נראה שהתורה מציגה את עמדת הצדק האלוקי, המבקש להבחין בין אשם לחף מפשע, אל מול תפיסת המנהיגות האנושית הרצויה. מצד הצדק - ראוי היה להפריד בין מי שחטא למי שלא חטא. אין מדובר בסלחנות עקרונית כלפי משה ואהרן. כאשר הם חוטאים ומכים בסלע במקום לדבר אליו, הם נענשים בחומרה, בדבר החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת - הם מאבדים את כרטיס הכניסה לארץ ישראל. אך בחטאי העם במדבר הצדק מחייב להפריד בין משה ואהרן שלא חטאו, לבין העם שפשע, עווה וחטא.
אך כשמתבוננים בסיפור מנקודת מבט של מנהיגות ואחריות, החלוקה הזו לא תעלה על הדעת. לא ייתכן מצב שבו המנהיגות, שהוציאה את העם ממצרים, חצתה איתו את הים, הורידה לו תורה מסיני והוליכה אותו במדבר בהצלחה עצומה 40 שנה, תקים מחיצה בינה לבין העם כאשר מתחילות הצרות והבעיות. ההצעה הצודקת, להפריד בין מי שבאמת אשם למי שלא עשה כל עוול, אינה יכולה לחול על מנהיגים ההולכים בראש המחנה.
נפילתם של אהרן ומשה על פניהם והתעקשותם להישאר כחלק מהעם לנוכח חטאם של קורח ועדתו, למרות הצעתו המפתה של הקב"ה שייפרדו מהעדה החוטאת ויינצלו בכך מהעונש, היא אבטיפוס למנהיגות אחראית שנושאת בעול באש ובמים, ברגעי ההצלחה המפוארים וברגעי השפל המבישים. הגישה הזו אינה צודקת, ויש בה מידה לא מבוטלת של עוול כלפי אותם מנהיגים צדיקים, אך ממשה למדנו כי שאלת הצדק אינה השאלה החשובה הניצבת לנגד עינינו, כשאנו באים להעריך את תכונותיו של המנהיג ואת מידת האחריות שלו.
שחרורו של מנהל ביה"ח שיפא ממעצר הסעיר השבוע את אתרי החדשות בישראל. בהערכה גסה, של מי שאינו מבין במכלול השיקולים הביטחוניים, ההחלטה הזו נראית לכל הפחות תמוהה. בזה אחר זה התנערו שרי הממשלה, כולל העומד בראשה, מהאחריות למעשה, והטילו אותה, תוך השמעת ביקורת תקיפה, על מערכת הביטחון, על קציני הצבא ועל ראשי השב"כ. מדובר באותם שרים ובאותה ממשלה שממהרים להתהדר ולהצטלם עם לוחמי הצבא ומפקדיו, כשהם מבצעים בהצלחה את משימותיהם במלחמה. אלו שלא ידעו, לא שמעו ואינם אחראים לשחרור המנהל של שיפא ומגלגלים את הכל על מערכת הביטחון, רואים את עצמם אחראים בלעדיים לפעולת הקומנדו שומטת הלסת לשחרור החטופים לפני כחודש, שנעשתה על ידי אותו צבא ואותו שב"כ.
סיפורם של עם ישראל במדבר מלמד אותנו עיקרון מעניין ומורכב - ייתכן שהצדק איתם. ייתכן באמת שמצד האמת ראש הממשלה אחראי להצלחה שבשחרור החטופים, ולא ידע על השחרור המביך של מנהל בית החולים. אבל השאלה מה צודק אינה רלוונטית לנקודת המבט של המנהיגות האנושית. ממנהיג נדרש לשאת באחריות הכוללת - להצלחות ולכישלונות. הניסיון להפריד ביניהם הוא השתמטות מהסוג העלוב ביותר. ראש הממשלה ושריו נדרשים להחליט אם הם שואפים להיות צודקים או להיות מנהיגים. בינתיים, נראה שהם לא זה ולא זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו