האיום האיראני לא סובל דיחוי

זאת קריאת השכמה. בשם הבעיות הביטחוניות הדחופות שלה - עזה, לבנון, יהודה ושומרון - ישראל מזניחה, שלא לומר מפקירה, את הבעיה הגדולה מכולן: פרויקט הגרעין של איראן. אם לא תתעורר, ומייד, זה עלול להיות מאוחר מדי.

איראן מתקרבת מדי יום לגרעין. יש לכך עדויות פיזיות: היא צוברת אורניום מועשר (כרגע בכמות שמספיקה לכשלוש פצצות), היא מתקדמת בתהליכי ההעשרה (כרגע עד לרמה של 60 אחוז, אבל ביכולתה לעבור במהירות לרמת העשרה צבאית של 90 אחוז), היא מקדמת תהליכי חסינות (בשבוע שעבר הודיעה כי תתקין אלפי צנטריפוגות חדישות במתקנים התת־קרקעיים בנתנז ובפורדו), היא מקדמת את קבוצת הנשק שלה (על פי עדויות רבות ומטרידות שהצטברו בגופי המודיעין במערב), וגרוע מכל - היא איבדה את הפחד.

בראשית העשור הקודם, איראן רצה להסכם הגרעין כי חששה מתקיפה ישראלית, והיא הקפידה לקיים את ההסכם הזה כי חששה מתקיפה אמריקנית. הפחד הכפול הזה נמוג מאז כמעט לחלוטין. ישראל טרודה בבעיותיה, וגם הזניחה את האופציה ההתקפית במשך שנים ארוכות מדי (עד שהממשלה הקודמת הורתה לחדש אותה), וארה"ב מנהלת במזרח התיכון מדיניות נמנעת, שמחלישה אותה ומחלישה את בעלות בריתה, ובראשן ישראל.

למרבה הצער והדאגה, האמריקנים לא מבינים שהם מחזקים בכך את שתי היריבות הגדולות שלהם, רוסיה וסין, שהתקרבו מאוד לאיראן - כל אחת מסיבותיה. סין קונה מהאיראנים נפט זול למרות הסנקציות, ורוסיה קונה מהם נשק שמסייע לה במלחמתה באוקראינה. יחד עם צפון קוריאה הם יצרו ברית, שאיראן במרכזה, שמאיימת על כל הכוחות השפויים באזור.

איראן גם הצליחה במדיניות הפרוקסי, שמבזרת את המלחמה בישראל לשלוחים שלה באזור ומותירה אותה מחוץ למערכה. הבדיחה הנושנה סיפרה שאיראן מוכנה להילחם עד טיפת דמו של הערבי האחרון. זה חייב את ישראל, על פי הפרסומים, להכות בה על אדמתה כדי להזכיר שיש מחיר להתנהלות שלה, ואת המחיר משלמים בטהרן. המדיניות הזאת נזנחה כמעט לחלוטין בחודשים האחרונים, לבד מתגובה מדודה מאוד על המתקפה האיראנית ב־14 באפריל.

ההימנעות הזאת נתפסת באיראן כחולשה. יחד עם הרפיסות המערבית, בטהרן מרגישים חסינים יחסית להתקדם גם בפרויקט הדגל שלהם: הגרעין. מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית התריעה בראשית החודש מפני ההפרות איראניות של הסכם הגרעין, והבהירה כי אין ודאות שתדע להתריע אם איראן תפרוץ לפצצה.

בעבר אמירות כאלה היו פותחות את מהדורות החדשות, ומריצות את ההנהגה שלנו לכל בירות העולם. והיום? דממה. בנימין נתניהו, שהגדיר לא פעם את מניעת ההתגרענות של איראן כמשימת חייו, כמעט לא עוסק בנושא וממעט בדיונים או בהתבטאויות פומביות. הסרטון המיותר שצילם על החימושים האמריקניים שתקועים, גרם לביטולו של פורום לשם - הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארה"ב - שעיקרו עיסוק בגרעין האיראני. ושני האנשים המרכזיים שאמורים לטפל בסוגיה, ראש המוסד דדי ברנע ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית משה אדרי, טרודים בחודשים האחרונים בשליחותו בסוגיות אחרות - ברנע במשא ומתן להשבת החטופים, ואדרי בהובלת מנהלת תקומה לשיקום הדרום.

התוצאה היא שברגע הקריטי הזה ישראל שרויה בקיפאון, ועלולה להיתפס לא מוכנה. זה מחייב התעשתות מהירה, שעיקרה מיקוד מאמץ בוושינגטון. שני המתמודדים לנשיאות הבהירו בעבר שלא ייתנו לאיראן להיות גרעינית, ועכשיו זה הזמן לשוב ולמסמר אותם להבטחותיהם. לנתניהו תהיה הזדמנות לעשות זאת בנאומו בקונגרס בחודש הבא: כדאי שלא יפספס אותה, כי לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת.

אחרי שנים שבהן היתה איראן מורתעת ונרדפת, וישראל הרתיעה ורדפה, היוצרות התחלפו. איראן הצליחה להעביר את המלחמה מהבית שלה לבית שלנו, ולהפוך את משוואת ההרתעה על הראש שלנו. זה חייב להשתנות מיידית, כי בניגוד למלחמה בעזה או בלבנון - הגרעין הוא עניין בלתי הפיך, וחובה לטפל בו כאן ועכשיו.

מחפשים כל תירוץ

פסיקת בג"ץ בעניין חוק ההשתמטות מגיוס היתה צפויה. בהיעדר חקיקה ראשית, לשופטים לא היתה ברירה אלא להורות לפוקד (קרי: צה"ל) לעשות את המובן מאליו: לגייס חרדים. הטענות שבג"ץ פעל ממניעים פוליטיים או משנאת חרדים הן קשקוש. השופטים פסקו כך כי הם שופטים, שתפקידם לשפוט על פי הדין ועל פי הצדק. אם כבר יש כלפיהם טענה, היא צריכה להיות הפוכה: שבמשך 25 שנה הם אפשרו למדינה לכדרר את הנושא מבלי להגיע להכרעה.

כמה עובדות מחייבות. ראשונה, הנתונים. דוד בן־גוריון הסכים לפטור משירות 400 עילויים, שיחזיקו את נס התורה שכמעט נכחדה בשואה. אם תרצו, הספורטאים המצטיינים של עולם הדת. בין זה לבין כ־66 אלף בעלי הפטור כיום אין דבר וחצי דבר. אז מדובר היה בקושי בכמה פלוגות; היום ביותר משלוש אוגדות. במקום בוטיק של מצטיינים, הפטור הפך לתעשיה משגשגת.

שנית, הצרכים. עד למלחמה אפשר היה להתווכח אם צה"ל באמת נזקק להם. לכולם - ודאי שלא, לחלקם - בעיקר המצטיין והמשכיל - ודאי שכן. הצורך הזה הפך קיומי אחרי 7 באוקטובר. לצה"ל חסרים היום 15 גדודים: זה הנתון הרשמי. כל גדוד סדיר שמוקם מחליף 17-15 גדודי מילואים: זה עוד נתון רשמי. תעשו את המכפלות לבד, גם בתוספת כוח, וגם כמחליף כוח שמשחרר אנשי מילואים לשקם את חייהם ולהמריץ את המשק.

שלישית, השוויון. תמיד היה מקומם שיש כאלה שעושים ויש כאלה שלא, אבל למדנו לחיות עם זה. קשה יותר לחיות עם העובדה שיש כאלה שנהרגים, ויש כאלה שלא. הטיעון שלימוד תורה שומר על עם ישראל חשוב, אבל דורש הוכחה. מנגד, הטיעון שצה"ל שומר על מדינת ישראל לא דורש הוכחה. עשרות אלפי חיילים דתיים בצה"ל מלמדים שאפשר גם לשמור מצוות וגם לאחוז בנשק: ספרא וסייפא.

במסגרת הוויכוח סביב הגיוס נשמעו השבוע כמה טענות מדהימות. לדוגמה, שצה"ל לא השלים את מיצוי כוח האדם מקרב אנשי המילואים הלא חרדים, אז מה פתאום ממהרים להיטפל אליהם. רוצה לומר: תעמיסו עוד על אלה שכבר נתנו, כי החמור הזה כבר רגיל לשאת משקל. ומה עם השוויון, ומה עם ראיית הצרכים ארוכת הטווח וראיית המספרים ארוכת הטווח (בילודה ובכלכלה)? אלה פחות חשובים, כמובן. העיקר שצה"ל אשם גם כאן שהוא לא סוחט עוד קצת את הלימון הקיים.

טענה אחרת היתה שאסור לגייס חרדים כי הם - תקשיבו טוב - חיוניים להבטחת קיומה של הממשלה בתקופה הנוכחית. רוצה לומר: אם תגייסו חרדים הקואליציה עלולה להתפרק, כי החרדים הם הדבק שמחזיק אותה. עכשיו עזבו את האופן הכושל שבו הממשלה הנוכחית מנהלת את המדינה (ובעיני רוב הציבור גם מסכנת את המדינה), ותחשבו על העיקרון. בעולם ההפוך שבו הועלתה הטענה הזאת, במקום שהממשלה תשרת את העם ואת המדינה - הם משרתים אותה ואת קיומה.

טענה נוספת היתה שצה"ל לא בשל לגיוס חרדים. מכל הטענות, לזאת יש המשקל המשמעותי ביותר. במהלך ביקור שערך לפני שבועיים במסדרון שחוצץ בין שני חלקי הרצועה, נדרש הרמטכ"ל הרצי הלוי בשיחה עם אנשי מילואים לסוגיית גיוס החרדים. הוא אמר להם שאין לצה"ל יכולת "לגייס 20 אלף כבר מחר בבוקר", ושזה יהיה "תהליך הדרגתי" אבל כזה ש"צריך להתחיל בו" כי יש צורך בחיילים ויש צורך בשוויון.

יש לא מעט דברים שצה"ל כן יכול לעשות מייד. למשל, להקים יחידות הומוגניות, לחרדים בלבד, שימלאו צרכים חיוניים. בהגנת הגבולות, בכיפת ברזל, בתפקידי אחזקה שונים. ואלה רק דוגמאות. זה יחייב אותו להתאים את המענה לצרכים: במזון, בשעות התפילה והמנוחה, בהבטחה שלא יהיה שירות משותף לגברים ולנשים ביחידות האלה.

צה"ל טוען שזה אפשרי. המציאות מחייבת אותו בהוכחה. השבוע ראיינתי בקשת 12 את סרן (מיל') שובי גרוזמן, חב"דניק מקריית מלאכי, בעברו לוחם וקצין בנח"ל החרדי וכיום קצין מילואים שעשה כבר שירות נכבד מראשית המלחמה. הוא סיפר שבכל פעם שהוא ביקש לאכול גלאט־כשר האוכל לא הגיע, והוא נאלץ להסתפק בטונה ובתירס מקופסאות. הוא גם סיפר שבבה"ד 1 היה עליו לקום שעה אחת קודם לכן כדי להספיק לתפילת שחרית, מה שהטיל עליו (ועל הצוערים הדתיים האחרים) עומס נכבד נוסף בקורס הקשוח ממילא.

ועדיין, זה אפשרי. לא אני אומר את זה: גרוזמן אומר. ולא רק שזה אפשרי, זה חיוני וזה רצוי - לטובת החרדים (גם את זה הוא אומר). מה שכן, יידרשו לדעתו עוד שינויים כדי להוכיח לחרדים שהרצון בהתקרבות ובשילוב הוא כן ואמיתי. הדוגמה שהוא נתן אקטואלית במיוחד: הדרישה להוסיף את המילה הי"ד - השם ייקום דמו - ליד שמו של סרן ישראל יודקין ז"ל, שנפל בעזה. צה"ל אינו נוהג להוסיף כיתובים כלשהם לכרית הראשית של המצבה. העיקרון, שנקבע בראשית ימי הצבא, הוא שבבתי העלמין יש אחידות מלאה. דין טוראי כדין רב־אלוף, שניהם טמונים זה לצד זה, בלי מעמדות ובלי תוספות. רק הדרגה, והשם, ושמות ההורים, ותאריכי הלידה והפטירה, והגיל במועד הפטירה.

בעבר כבר היו ניסיונות לאתגר את הנושא, כולל משפטית, ובסופם נמצא פתרון מוסכם שאפשר הוספת כרית שיש למרגלות המצבה, שבה רשאית כל משפחה לכתוב משהו אישי. חלק מהמשפחות עשו זאת והוסיפו משפט, שיר, ציור ואפילו את המילה הי"ד, וחלק בחרו שלא.

הפרשה הנוכחית מחדשת את הוויכוח שנדמה היה כי נגמר בפתרון (הטוב) שנמצא אז. הדילמה ברורה: מצד אחד מדובר באמונה, וברקע מרחף גם האיום של משפחות שכולות שיעבירו את בניהן לקבורה אזרחית. מנגד, החשש שיהיה כאן תקדים, ובעקבותיו יהיו משפחות שידרשו שגם אמונתן - חריגה ככל שתהיה - תזכה לביטוי דומה. זה עלול להוביל לסחף, שיקעקע את עקרון האחידות.

כתמיד, הפוליטיקאים לא פספסו הזדמנות לקפוץ לתוך הסיפור ולערבב. הצעות חוק הוגשו, ואיומים הופרחו לאוויר. שר הביטחון יואב גלנט העביר את הנושא למועצה להנצחת החייל, בחיפוש אחר מוצא. אני מודה שעדיף בעיניי הפתרון הקיים, זה שמשמר אחידות ומאפשר כיתוב אישי במקביל, ואני גם לא חסיד גדול של נקמות - למי ששכח, ראשי התיבות של צה"ל הן צבא ההגנה לישראל ולא צבא הנקמה לישראל. מנגד, הצרכים של מדינת ישראל גדולים יותר היום מעניינים דווקאיים, ונדרש לחפש פתרונות יצירתיים שיכשירו לבבות ויקרבו זרמים מתוך רצון, ולא בכפייה.

אני לא נאיבי, וברור לי שאת רוב החרדים זה לא יביא לצבא. המנהיגים שלהם - הרוחניים והפוליטיים - ממשיכים להתנהג באופן מופקר ומנותק מצורכי המדינה וצה"ל. בראיון למוסף "שישבת" שמתפרסם היום, אומר גדי איזנקוט שראשי מפלגות שציבור הבוחרים שלהן לא משרת בצבא, אינם ראויים להחליט בענייני חיים ומוות. תחשבו על זה, ועכשיו תסתכלו על הרכב הקואליציה ועל הרכב המשרתים בצבא. השורה התחתונה נמצאת שם והיא תלושה מהמציאות, ושום כיתוב על מצבה לא ישנה את זה.

בין ארבעה קירות. בלבד

יזהר ושני קפון־רוט עזבו בקיץ שעבר את ביתם בחיפה ועברו לקיבוץ מעיין ברוך. הם רצו קהילה, והם רצו טבע, וחינוך טוב יותר לילדים. למשך שלושה חודשים הם נגעו בחלום, עד שפרצה המלחמה. מאז הם מפונים, ארבע נפשות - שני הורים, שני ילדים, וגם שני כלבים וחתול (ושני דגים) בחדר מלון קטן. שתי מיטות זוגיות צמודות, אחת להורים ואחת לילדים, ושולחן שעליו מונחת הטלוויזיה, ועליו שני מתאפרת, והילדים מכינים  שיעורים, או מציירים, או אוכלים קורנפלקס.

כשבאים חברים לילדים, הם מתארחים בחדר הזה. וכשבאים חברים להורים, או שמשפחה קופצת לבקר, הם מתארחים בחדר הזה: חלק יושבים על המיטות וחלק על הרצפה. וכשההורים רבים, הילדים שומעים כי הכל קורה בחדר הזה. החיים שלהם הצטמצמו לחדר של מלון, שבו הכל קורה - האהבה והפחד, התקווה והייאוש.

שאלתי אותם השבוע למה הם עדיין שם. התשובה הראשונה היתה - הקהילה: בגללה הם הגיעו לקיבוץ, והם מנסים לשמר אותה גם בימים כאלה, בתקווה שיחזרו. אם כולם יעזבו את המלון, את הביחד, הקהילה תתפורר.

התשובה השנייה היתה כלכלית: אין להם יכולת לממן לעצמם דירה. מחירי השכירות בצפון האמירו לגבהים שערורייתיים. דירת ארבעה חדרים בראש פינה מושכרת ב־18-15 אלף שקלים. בטבריה מוצעות דירות ישנות בשיכונים במחיר של 10,000 שקלים וצפונה. בעלי הדירות עושים סיבוב על המפונים, והמדינה לא מתערבת. מה לה ולמלחמה, מה לה ולמפונים, מה לה ולצפון.

אלוף (מיל') אליעזר (צ'ייני) מרום מונה השבוע לפרויקטור לענייני הצפון. אני מכיר אותו עשרות שנים, על יתרונותיו הרבים וחסרונותיו הלא מועטים. דבר אחד ברור לגביו: הוא ווינר, וגם הפעם הוא רוצה להצליח. כדי שזה יקרה הוא יזדקק לנס, כי חצי מהשרים וחצי מהפקידים ישימו לו רגליים, אבל עוד לפני כן הוא יזדקק למנה גדושה של רגישות, ובעיקר לשכל ישר.

לו יכולתי להמליץ לצ'ייני, הייתי אומר לו שלא יעבוד בסדר הרגיל, מלמעלה למטה, אלא הפוך: מלמטה למעלה. שיתחיל אצל המפונים, בחדר המלון של יזהר ושני. שישמע ויראה אותם, בזמן שהם נמצאים בחדר שלהם, כשהוא יושב על המיטה (או על הרצפה). משם שימשיך לכיתות הכוננות על הגבול: שיעביר איתם לילה שלם של שמירות ושיחות.

והלאה - שיעשה משמרת עם החקלאים שמשוועים לידיים עובדות כדי לקטוף את הנשירים, ולמפעלים בקריית שמונה. ואחרי שהוא ישלים את הסיבוב הזה - שיעלה למעלה, תחילה לראשי המועצות, ובסוף לשרים ולממשלה. רק ככה הוא יבין את הצרכים בשטח, ויידע מה צריך לעשות כדי להציל את הצפון.