מבחינת נתניהו, כולם בגדר חשודים

לא עברו שלוש דקות מרגע שפתח יולי אדלשטיין את ישיבת ועדת החוץ והביטחון, הראשונה מאז פסיקת בג"ץ שעסקה בחוק הגיוס, והטלפון במזכירות הוועדה החל לצלצל בעצבנות. משפט הפתיחה של אדלשטיין עסק בצורך להשיג הסכמה רחבה לחוק. "אם לא תהיה הסכמה, לא יהיה חוק", אמר, כשדוברו דואג להדהד את הדברים לכתבים בזמן אמת.

טינה, ראש הלשכה של אדלשטיין, הרימה את הטלפון. "ראש הממשלה מבקש לדבר עכשיו עם יולי", הרעים הקול מעבר לקו. "אבל הוא עכשיו בדיון", אמרה. "גם ראש הממשלה בדיון!" זעם הדובר, "והוא מבקש, עכשיו, לדבר עם יולי!". נבוכה מהסיטואציה נכנסה ראש הלשכה אל חדר הוועדה וביקשה מאדלשטיין לצאת לקבל את השיחה. הוא סימן לאלעזר שטרן להחליף אותו לכמה רגעים בהיעדרו, ויצא. נתניהו תבע לדעת מה פשר אמירתו שיש צורך בהסכמה של האופוזיציה לחוק. אדלשטיין הסביר שהוא מתכוון הפעם לדרוש תשובות ברורות מהצבא, וללכת על חוק שיהיה מתואם אחד לאחד עם צורכי צה"ל ויכולותיו. "אבל מה הקשר לתמיכה של האופוזיציה?" שאל נתניהו. על כך השיב אדלשטיין שהוא לא מאמין שבאופוזיציה ילכו נגד צה"ל. מי שיעשה זאת יהיה בבעיה, אמר. דעתו של נתניהו לא נחה.

לנתניהו אין אמנם רמזור שבו הוא צובע את חברי הליכוד על פי מידת נאמנותם האישית לו, אולם דירוג נאמנות־עוינות יש לו גם יש. הבעייתי מכולם הוא ניר ברקת. אם היתה טבלת רמזור, היה ברקת צבוע כולו אדום. מבחינת נתניהו, כל מהלך שלו נועד להחליפו. לאו דווקא את הממשלה, כדי לא לשלם את המחיר של הפלת ממשלת ימין ועוד בזמן מלחמה, אבל את הפלתו האישית. באי־אמון קונסטרוקטיבי, או בשיתוף פעולה עם האופוזיציה מאחורי הקלעים, מבלי שהאחריות להפלת הממשלה תדבק בו בדרך כלשהי.

יחד איתו מסומנים באדום יואב גלנט ויולי אדלשטיין. עד לרגע זה נתניהו מרגיש שלא הצליח לפענח את כוונות השניים. האם פניהם החוצה - גלנט לגנץ ואדלשטיין לליברמן - וכעת הם משרתים, כל אחד בנפרד, את אדוניהם החדשים במטרה להחריב את הקואליציה? או שמניעים אחרים גורמים להם לחולל בוקה ומבולקה בתוך הליכוד?

הח"כים הצהובים הם יתר חברי הכנסת הפרובלמטיים: טלי גוטליב, משה סעדה, דן אילוז, אלי רביבו והשר עמיחי שיקלי, שבהם לא רואה ראש הממשלה איום ישיר על הקואליציה, אבל בהחלט חבורה בעייתית שיכולה לגרום לא מעט צרות.

יום למחרת הדיון בוועדת החוץ והביטחון ושיחת הטלפון הנזעמת, ביקש נתניהו פגישה נוספת עם אדלשטיין. יו"ר ועדת החוץ והביטחון מתעקש שאין פה נקמה ולא טינה. שהמהלכים שלו ענייניים בלבד. גם אחרי ההסברים הללו, לנתניהו קשה לבלוע זאת.

אדלשטיין הסביר שהוא רואה בחוק הגיוס שהובא לפתחו הזדמנות היסטורית לשנות את המצב הקיים. שפסיקת בג"ץ והעובדה שאין שום חוק שמסדיר פטור יאלצו את החרדים לקבל כמעט כל חוק, ובלבד שלא להיות תלויים בממשלות שמאל ואחרות שעשויות להחמיר את המצב פי כמה. על פי התוכנית של אדלשטיין, מי שיגיד לכנסת כמה חיילים חרדים צריכים, לאן ישובצו ובאיזו הדרגתיות יתווספו לשירות - הוא צה"ל. אדלשטיין לא מתכוון להסתפק במספרים, אלא בתוכנית עבודה ברורה: מה טיב היחידות שבהן ישובצו חרדים, באיזה אופן יישמר אורח החיים הייחודי שלהם גם בתוך הצבא, ואילו הכנות מתכנן צה"ל לערוך ביחידות השונות לקליטתם.

ושוב - המחסור בציוד

אדלשטיין לא רואה ב"שריר" שעשה עם אמירתו על הצורך בהסכמה כזה המופנה רק כלפי המערכת הפוליטית, אלא גם כלפי צה"ל. בדיוק כפי שעשה שריר דומה לצבא כשלא העביר את חוק הארכת גיל הפטור ממילואים וכשסירב לקדם את הארכת השירות הסדיר, ללא תשובות ברורות מצה"ל לאיזה צורך הוא זקוק לאותם 5,700 חיילים.

במהלך כהונתו כראש הוועדה, כשנה וחצי, נתקל אדלשטיין יחד עם חבריה בשורה ארוכה של מחדלים, קונספציות וניהול לקוי של צה"ל, שאחרי 7 באוקטובר אין עוד סיבה להותירם על כנם. צה"ל רגיל למרוח את הפוליטיקאים. כבר שנים הוא עושה זאת. בכיריו לא מגיעים לישיבות הממשלה ולא לישיבות כנסת שאליהן הם מוזמנים. לא עונים על שאלות ישירות. מטייחים מידע ולא מוצאים לנכון לתת דין וחשבון לחברי הכנסת ולשרים, שלהם הם בזים (לא פעם בצדק) בכל נימי נפשם. אדלשטיין נחוש לשים לזה סוף. אם לא יהיו תשובות, גם לא יהיו חוקים. אין אישור אוטומטי.

אם מתברר שהרמטכ"ל עומד ומטיף לגיוס חרדים ולכך שכולם צריכים להשתתף בנטל, אבל לדברים אין שום כיסוי, רצון או יכולת לגייס אותם - אז לא יעבור חוק שיחייב זאת. וכך גם הפוך. אם הצבא יראה נכונות ויצביע על היחידות שאליהן אמורים להתגייס אלפי החרדים החדשים בשנה, החוק יכלול גיוס מאסיבי, אפילו כזה שיעורר את התנגדות הסיעות החרדיות, ובתמיכת האופוזיציה.

נכון לעכשיו, נראה כי היעד שאליו מתכנסים הוא 3,000 חרדים בשנה. מספר זה עשוי לגדול בהרבה אם מוסיפים מסלולים חדשים מחוץ לצה"ל, כמו בשב"כ, במשטרה, בכיבוי אש, וייתכן שבגופים נוספים שיוכרו, כמו זק"א, מד"א והצלה. כל אלה במסגרת שירות אזרחי.

לא בטוח בכלל שהצבא יכול לעמוד ביעד של 3,000 מתגייסים, למרות המספר שזרקו אנשיו בבג"ץ. אפשר להתחיל בזה שלא לכולם יהיו מדים. לא כי התפקיד לא דורש זאת, אלא כי יש מחסור אדיר במדים בצה"ל. בעוד כולם דיברו על אפודים קרמיים וציוד לחימה מתקדם, באפסנאות היחידות שברו את הראש מאיפה לתת מדים למאות אלפי המתגייסים כשהארגזים ריקים, כפי שהתגלה בשבועות האחרונים בדיוני הוועדה.

מדי שנה פולט ועד הישיבות, הגוף המרכז את כלל הישיבות החרדיות בישראל, כ־1,200 תלמידים משורותיו. מדובר ב־1,200 חרדים מחויבי גיוס שאינם רשומים באף ישיבה ושאינם עומדים בקריטריון של דחיית שירות, דבר שעליו צריך לחתום כל תלמיד ישיבה מדי שנה. אף שאינם באים לחתום על דחייה, צווי גיוס לא נשלחים אליהם כלל.

וזה עוד כלום. כ־8,000 חרדים בגיל גיוס עזבו בעצמם את הישיבות שבהן למדו, ואיש לא מגייס אותם. מדובר בסך הכל בכ־9,200 חיילים שאפשר לשלוח להם צווי גיוס מחר בבוקר. לא אפשר - למעשה חייבים. הם לא קשורים לפסיקת בג"ץ לגבי תלמידי הישיבה, מאחר שאינם תלמידי ישיבה. אבל צווי גיוס אין.

אחרי טבח 7 באוקטובר והאווירה הכללית של התגייסות ושמירה על הבית, הודיעו כ־4,700 חרדים על רצונם להתגייס לגיוס סדיר. רק קצת יותר מ־500 מהם גויסו. השאר נשלחו מאוכזבים לבתיהם. וכל זה מצטרף למחדל הגדול מכולם, שזכה בוועדת החוץ והביטחון לכינוי "העשור האבוד". הכוונה לשנים 2015 ועד 7 באוקטובר 2023, שבמהלכן היה שחרור מאסיבי של חיילי מילואים, מייד אחרי תום השירות הסדיר, בהיקפים של עשרות אלפים, אולי מאות אלפים. לצבא אין רשימות של אותם משוחררים, לא נלקחו מהם פרטים, הם אינם מסונפים לשום יחידת קישור ואין פרטי התקשרות, כתובות או טלפונים שלהם. מדובר במחדל אדיר שאמור היה להיחקר, אלמלא היו עניינים בוערים יותר לחקור בתקופה זו.

חיבוק הדוב של נתניהו

במשך שנים טיפח ראש הממשלה את הקשר עם הסיעות החרדיות והפך עצמו לבעל ברית בלעדי עבורן. לא תמיד זה היה כך. ההנהגה הפוליטית החרדית דאגה במשך עשורים ארוכים לשמור על עצמה כלשון מאזניים. לא מחויבת לאף מועמד ולשום מחנה.

אצל נתניהו הכל השתנה. עוד בשלהי ממשלת קדימה, עם נפילת ממשלתו של אהוד אולמרט, הצליח נתניהו להעביר את ש"ס, אז בראשות אלי ישי, למחנה שלו, להכשיל את מאמציה של ציפי לבני להרכיב ממשלה, ולהוביל לבחירות ולממשלה בראשותו. גם נטילת המושכות בידי אריה דרעי לא שינתה את המצב. למרות אי־שביעות רצונו הבולטת מישיבה רציפה ומחייבת עם מחנה הימין, נאלץ דרעי להותיר את הברית החרדית עם נתניהו על כנה, ברית שעמדה במבחן במשך שלוש מערכות בחירות רצופות, שבהן היו יכולות ש"ס ויהדות התורה לחתוך מהימין ולהצטרף לקואליציה עם גוש השמאל, אבל נמנעו מכך. הקהל החרדי ימני יותר, לאומי יותר, ופחות מגזרי מבעבר.

הראשון שהפר את הברית שנרקמה ב־2009 הוא נתניהו עצמו, כשהקים ב־2013 את "ממשלת האחים" עם יאיר לפיד ונפתלי בנט, שהצליחו לאלצו להותיר את החרדים בחוץ. את התיקון לכך עשה נתניהו עם פיזורה המוקדם של הממשלה ההיא, ועם החזרת החרדים למוקדי הכוח השלטוניים ב־2015.

לא רק זכותו של נתניהו עומדת בבסיס הברית החדשה יחסית שבין הסיעות החרדיות לבין הליכוד, אלא גם גנותן של מפלגות השמאל בעיני החרדים. בשנים האחרונות הפכו המפלגות, שהיו בעבר בעלות ברית של הסיעות החרדיות, רדיקליות, אולטרה־ליברליות ואנטי־דתיות.

כעת עומדת הברית בין החרדים לבין הליכוד למבחן נוסף. מצד אחד, אין ליהדות התורה וש"ס עם מי ללכת מלבד מחנה הימין בראשות נתניהו, אולם מנגד קולות קשים של ביקורת והטחת האשמות כבר נשמעים בלשכות הח"כים החרדים בכנסת ובעיתונים המגזריים. עיקר הטרוניה הוא על מה שנתפס אצלם כהולכה בכחש מצידו של ראש הממשלה, שהצליח לגרום לחרדים להסיר מסדר היום כל חקיקה שנויה במחלוקת שאמורה היתה להיטיב עם המגזר, לצד זעם ציבורי גדול על הבטחות ללא כיסוי ועל מתת ללא תמורה. בעוד הם הסכימו להעביר את החוק של איתמר בן גביר בעניין סמכויות השר על המשטרה עוד לפני השבעת הממשלה, את חוק הגיוס הסכימו לדחות עד התקציב. בסוף גם התקציב עבר, אבל חוק גיוס לא חוקק.

כשהטיח דרעי בנתניהו את מה שהטיח אחרי הפלת חוק הרבנים, הוא לא התכוון רק לחוק. דרעי ביטא תסכול של שנים, בפרט של השנתיים האחרונות. ללכת הוא לא יכול, מה שנותר לו זה לזעוק בטלפון.

הציבור (שוב) ישלם

רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" היתה אמורה להיות תוכנית הדגל של הממשלה להורדת יוקר המחיה. מי שקידם אותה, עד כדי נטילת קרדיט בלעדי לביצועה, הוא שר הכלכלה ניר ברקת. מאז השקתה בקול רעש גדול לקחו נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' מרחק מהאירוע, ועד למימושה בקול ענות חלושה השבוע נותר ברקת לבדו עם הכישלון והבושה. הרפורמה גוועה, אבל קרב ההאשמות רק החל.

בסביבת נתניהו וסמוטריץ' האשימו את ברקת כי המרדף האובססיבי שלו אחרי הקרדיט גרם להזנחה מוחלטת של העבודה האמיתית שהיתה אמורה להתבצע בשטח. למעשה, כמעט כל ענף יבוא שאינו תחת משרד הכלכלה אלא תחת משרד ממשלתי אחר לא נכלל ברפורמה. לא היתה הידברות עם השרים, עם המנכ"לים שלהם ועם הפקידות המשרדית, ורובם העדיפו לשמור על הרגולציה הקיימת ולא לאפשר עקיפת אחריות מעליהם. כל זה קרה, הם אומרים, בגלל ברקת.

ברקת, מנגד, מאשים את ראש הממשלה והשרים שעשו יד אחת נגדו להכשילו. בדיון בוועדת הכלכלה השבוע, כשראה בעיניים כלות איך הרפורמה שעליה עמל כמעט שנתיים יורדת לטמיון, כשרק סעיפים בודדים ממנה מתוך מאות מתוכננים זוכים לאישור הוועדה, יצא מהחדר ותקף בחמת זעם את ראש הממשלה, שר האוצר ושאר השרים, בעיקר מהליכוד, על שתקעו הכל. פחות חשוב מי אשם, כאשר מי שישלם את המחיר הוא הציבור - ומדובר במחיר גבוה, גבוה מאוד