אחרי הניצחון של נבחרת אוקראינה על סלובקיה, שאלתי את אירינה, עיתונאית אוקראינית, על מה היא כותבת לקוראים שלה, אשר רבים מהם צופים במשחקי טורניר היורו במקלטים כדי להיות בטוחים מפני הפצצות אפשריות של הרוסים. "אחד המסרים שאני מנסה להעביר הוא שאנשים צריכים להפסיק לכעוס על האנשים שברחו לגרמניה. יש איזו תחושה באוקראינה שאין אחדות גורל בין הבורחים ובין הנשארים. שהבורחים חיים את החיים הטובים בזמן שהחיילים נלחמים בחזית ושהאנשים שנשארו סובלים בעורף. אבל מה שאני רואה פה בגרמניה הן משפחות אוקראיניות שבין אם הן עובדות ובין אם הן חיות מהסיוע של הגרמנים, שולחות כל יורו שהן מצליחות לקבל לאוקראינה, לסייע לאנשים שם. במידה רבה הם מקור התקווה לאנשים שכן נשארו באוקראינה".
לפני פתיחת אליפות אירופה לנבחרות - שתיכנס מחר לשלב הנוקאאוט, המאני־טיים - היתה תחושה שאוקראינה תזכה לתמיכה אדירה מהקהל ותיהנה בשל כך גם מיתרון ספורטיבי על המגרש.
במציאות זה לא קרה. לכל המדינות יש קהל עצום, פחות או יותר, מהסיבה הבאה: אם המדינה המשחקת עשירה, אז בהתאם גם מגיע ממנה קהל עצום שיכול להרשות לעצמו את הנסיעה והכרטיסים. ואם המדינה המשחקת פחות עשירה, יש לה מאות אלפי אנשים שחיים ועובדים בגרמניה, ובאים למשחקים לדחוף אותה. כמו למשל כמעט מיליון רומנים, או רבע מיליון פורטוגלים, או 300 אלף אלבנים שרובם מקוסובו. את מספרם של הפולנים או הטורקים קשה אפילו להעריך במדויק, כי הם כבר נמצאים הרבה דורות בגרמניה. כל אלו ואחרים תרמו למה שהוא עד עכשיו טורניר נפלא ביציעים, מחוץ לאצטדיונים וברחובות.
אבל מאחר שהקהל של רוב הנבחרות בכל זאת מורכב מחובבי כדורגל, שרובם גברים צעירים, צריך לזכור שגברים צעירים אינם רשאים לצאת מאוקראינה. ולכן בין האוהדים האוקראינים ניתן למצוא הרבה יותר מבוגרים, נשים וטף. שירת ההמנון אמנם היתה מרגשת ועוצמתית, אבל כשהגיע שלב שירי הכדורגל הם היו בנחיתות מסוימת במלחמת הדציבלים.
אז תחושה ביתית לנבחרת הכדורגל היא בערך הדבר הכי פחות חשוב בנסיבות העולם כרגע, אבל כל תושב אירופה בצד המזרחי של היבשת, ששאל את עצמו אם השותפות באיחוד טובה לו, צריך רק להביט באוקראינה שאינה באיחוד ואינה בנאט"ו ומצבה מוחלש כל כך. ואם האוקראינים הביטו ביריביהם־חבריהם ביציעים, כאשר אוהדי כל הקבוצות מחאו כפיים בחום לנבחרתם, הם ראו את העתיד שלהם. גרמניה עוזרת לאוקראינה צבאית ופוליטית, אבל בעצם גם רוצה את ההגירה האוקראינית. מדובר במהגרים שקל להטמיע, שיצעירו את כוח העבודה המזדקן של גרמניה. ובסיום אפשרי של המלחמה, שיכלול הצטרפות לאיחוד האירופי, רבים מהם לא ישובו לאוקראינה וזרם ההגירה רק ילך ויגבר.
לא סכנה - ניצחון
כן, בהחלט יש סיכוי שביורו 2044 שמו של הקפטן הגרמני יהיה פטרנקו, ליסנקו או שם אוקראיני אחר. מלך השערים של גרמניה בכל הזמנים ושל משחקי המונדיאל הוא מירוסלב קלוזה, יליד פולין. הקפטן הנוכחי הוא אילקאי גונדואן, בן למהגרים טורקים, שסבו היגר לגרמניה. לפני כמה שנים הוא עוד ספג קריאות בוז מקהל הנבחרת משום שהצטלם עם הנשיא הטורקי רג׳פ טאיפ ארדואן וכינה אותו "הנשיא שלי". היה סקנדל. ההתאחדות הגרמנית הגיבה בגינוי - כלפי שורקי הבוז. ואחר כך גונדואן קודם להיות קפטן הנבחרת, והמסר היה לא של הכלה או אמירה חברתית - כפי שעושה נבחרת צרפת - אלא אמירה ברורה שב"נאציונאל מאנשאפט" אין לפוליטיקה שום משמעות. גונדואן הוא הקפטן כי הוא כדורגלן גאוני.
ובכל זאת, בדורטמונד, במשחק בין טורקיה לפורטוגל, אפשר לראות קצת את הקונפליקט שאולי חווה גונדואן, כאשר 50 אלף או יותר טורקים מעודדים ברעש מרעים את נבחרתם. הם מה שבתקשורת הישראלית, גם הפעם, מתארים לא פעם כ"אסלאמיזציה של אירופה".
ביציע הטורקי אפשר לראות הרבה נשים בחיג'אב אופנתי. הן נותנות למאפרות מחוץ לאצטדיונים לצייר להן דגלי טורקיה על הלחיים. הן רוקדות ושרות עם הקהל. לובשות לעיתים גם חולצות כדורגל. וכן, הן אוהדות את טורקיה ולא את גרמניה, כי כדורגל הוא עולם שבטי, ואבא ואמא שלהן אוהדים מועדון טורקי כלשהו. אז האם זו באמת "אסלאמיזציה של היבשת" או אולי בדיוק ההפך - השפעת התרבות האירופית על הדור הצעיר הטורקי בגרמניה.
העולם המערבי יודע לגנות, ובצדק, מדינות מוסלמיות שאסרו על נשים לבוא למשחקי כדורגל. אז נשים בחיג'אב במשחק כדורגל זו לא סכנה. זה ניצחון של אירופה. וזה בעיקר מה שאנחנו רוצים.
זיכרונות מ־1314
אין כנראה מיצג לאומני סוחף יותר כאן מ"צבא הטרטן" - אוהדי נבחרת סקוטלנד. הם נצפים באלפיהם בכל עיר בגרמניה, גם כשנבחרתם אינה משחקת. חלק עצום מהם בחצאיות הקילט המפורסמות. אוהדים סקוטים שמחו להסביר לי את משמעות התבניות על חצאיותיהם, שמסמלות שייכויות שבטיות ואזוריות ואפילו מעורבות במרד היעקובינים של 1745, שהיה הניסיון האחרון של הסקוטים להשיג את עצמאותם בכוח. בין מעשי האכזריות הקשים של האנגלים לאחר דיכוי המרד היה גם צעד סמלי - איסור ללבוש את חצאית הקילט.
אני שואל את פול, אוהד מגלזגו, אם כשאני פוגש סקוטי בחצאית קילט סביר שהוא תומך בעצמאות סקוטלנד. הוא אומר לי שכן, וש"במאה אחוזים כל 'צבא הטרטן' מחויב לעצמאות סקוטית בימינו". לא פלא שבין מאות הסיכות שאסף ממשחקי כדורגל של נבחרת סקוטלנד ברחבי אירופה, יש גם סיכות שתומכות במשאל־עם נוסף על עצמאות סקוטלנד.
אבל בעוד שלטון השמרנים בבריטניה יסתיים על פי הסקרים בתבוסה היסטורית בשבוע הבא, מפלגת העצמאות הסקוטית מפגרת בסקרים בתוך סקוטלנד למפלגת הלייבור. הלייבור לא תומך במשאל־עם על עצמאותה, ודעותיו של פול הן משאלות לב. "זה רק מין דבר כזה שאנחנו עושים באירועים חגיגיים, אין לו שום משמעות פוליטית", מסביר לי בארי, אוהד מהמילטון, על אותה חצאית שהוא לובש. אין לדעת מי משני האוהדים מייצג את הרוב.
אוהד אחד מסביר לי על תבנית יעקובינית בחצאיתו שמצביעה על קשר לשבט פרייזר, שהיה מהמובילים במרד. גם ההמנון הסקוטי, אף שנכתב רק ב־1966, מדבר על ניצחון על האנגלים בקרב ב־1314. אבל האוהדים שרים דווקא על ניצחון סקוטי אחר, זה של 1977. סקוטלנד גברה אז 1:2 על אנגליה בוומבלי ביובל הכסף של המלכה, והקהל הסקוטי פרץ למגרש, פירק את השערים של האצטדיון המפורסם, ולקח אותם לסקוטלנד.
זה כוחו הציני או אולי יופיו של הכדורגל. הוא מהווה שסתום. הקהל הסקוטי נתן מפגן עצמאות סוחף. המארחים הגרמנים התאהבו ב"צבא הטרטן", שבצד שמחה ושתייה התנהג בצורה מופתית וספורטיבית, והציג תמונה נפלאה של תרבות ארצו. הקהל הזה יחזור לארצו, יצביע בשבוע הבא בבחירות, אבל כל מחשבה שהרגש הלאומי הזה יתורגם לאיזושהי אלימות פוליטית, נראית בלתי סבירה בעליל.
בסוף, הכל נגמר בדשא
הרכבת שבה עשיתי את דרכי לגרמניה מבודפשט היתה עמוסה באוהדים הונגרים בדרכם לקלן. אחר כך הם יפסידו 3:1 במשחק הראשון שלהם מול שווייץ, ואחרי הפסד לגרמניה וניצחון דרמטי על סקוטלנד, היו תלויים בחסדי נבחרות אחרות לגבי השאלה אם ימשיכו לשלבי הנוקאאוט של הטורניר.
גם בין אוהדי הונגריה יש אלמנטים לאומיים סבוכים. הרבה אוהדים מניפים את דגלי הונגריה עם כתובות כמו נאגוארוד, קולושוואר, פיומה, אונגוואר. מה השמות הללו? השמות ההונגריים של ערים שאיבדה מולדתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ונמצאות היום תחת שם אחר באוקראינה, ברומניה, בקרואטיה ובמדינות נוספות. יהיה נאיבי לומר שזה מצב בלתי נפיץ כמו המצב האנגלי־סקוטי. אבל אם אתם רוצים אלימות על רקע כזה - לכו למשחקי ליגה ברומניה. לא ליורו.
בולגרקה, שעובדת בחברת ביטוח בבודפשט וזכתה עם בנה בהגרלת הכרטיסים, קצת חוששת. "אתה חושב ששונאים אותנו בגרמניה בגלל ויקטור אורבן?", היא אומרת. ראש ממשלת הונגריה הוא הילד הרע של האיחוד, שכמעט תמיד תומך בעמדה ההפוכה מגרמניה. וכנהוג בהונגריה, הם מסוגלים לשאול שאלה כזו בלי להסגיר כלל את דעתם האישית עליו. בכלל, אפשר להכיר הונגרי עשרים שנה בלי לדעת מהי דעתו הפוליטית.
התשובה לשאלה הזו היא התשובה שאני נותן גם לישראלים שחוששים ש"שונאים אותנו ביורו". לא הכל פוליטיקה. זה לא מעניין פה כמעט איש. ה"אונגרן" התקבלו בגרמניה באותה ידידות כמו כל אוהדי הכדורגל.
ביצירה "מלאכים באמריקה" - הצגה, סרט, סדרת טלוויזיה - אומר אחד הגיבורים משהו כמו "לאירופאים יש מלאכים, לא הכל אצלם פוליטיקה". הוא מתכוון לכך שכל כך הרבה מההוויה הלאומית שלהם איננו פוליטי. היורו והכדורגל הם התגלמות העניין הזה. המוסד החברתי הבדרך־כלל־לא־פוליטי הכי משמעותי באירופה שאחרי המלחמה. הכנסייה מדשדשת, המלוכות במלחמת מאסף. רק דגלי הכדורגל מתנוססים בגאווה.
יש פה מתיחויות, היסטוריה, כמיהה להגדרה עצמית, ובכלל לא עסקנו פה בחבלים אוטונומיים בספרד או במתחים הפנימיים בצרפת, ובהמון סוגיות אחרות. אבל יש גם הבנה שהכדורגל הוא לאו דווקא מכשיר למשהו אחר. הכל יכול להיגמר במגרש עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו