סבא, תותחן, חלל צה"ל: על אילון ויס ז"ל

מלחמת חרבות ברזל חושפת באופן טרגי את פניה היפות של ישראל. לא צריך לשמוע את דברי המנחמים שזורמים אל הבית המעוצב שבנה אילון ויס ז"ל בשתי ידיו ביישוב פסגות בבנימין, כדי ללמוד על דמותו של מי שראה בהגנה על המולדת זכות, והמשיך להתנדב לצבא גם אחרי הילד הרביעי והחמישי, גם כשהוא סבא. אילון חיתן את בתו רחלי, שב אל הקרב, תכנן לשוב אל חתונת הבת הודיה - והפעם לא שב.

אילון ז"ל, תותחן בן 49 מהיישוב פסגות, שירת 28 שנים במילואים ובשבת שעברה נפל בלחימה ברצועת עזה, מותיר אחריו שבעה ילדים ונכדה. "הוא כל הזמן בדק את עצמו, כמה הוא כשיר מול החבר'ה הצעירים יותר. הוא אמר לי 'אני לא אפול לנטל על אף אחד'", משחזרת אלמנתו, נטע, ונזכרת בימים האחרונים לצידו. "הוא היה הכי רגוע שיש, ואני הייתי באנרגיה שהוא העביר אלי. הוא סיפר שיש איזו פעילות של 24 שעות והבטיח שביום שלישי יחזור. ואז חצי שעה אחרי צאת השבת אספנו את כל 'הברווזים הקטנים' שלנו. יהלומים. ידידיה (הבן הבכור, במילואים) הוקפץ לכרמי צור, ואת רחלי היינו צריכים להביא ממצפה".

ביום שלמחרת נפילתו של אילון בקרב יחד עם איתן קופלוביץ' ז"ל, כבר שלחו החיילים ששירתו איתו הקלטה מהמתקפה, לזכרם של השניים, שנטע משמיעה למנחמים: "איבדנו שני חברים יקרים מפז... איתן קופלוביץ', מפקד נערץ, אילון ויס, בן 49 בנופלו. לא פספס אף יום מילואים. תותחן.. אנחנו משמידים את האויב במרחב העיר עזה. איתן ואילון - אתם בליבנו. ממשיכים את המלחמה. בעוד 10, 9, 8, 7 - איתן ואילון, זה בשבילכם". פיצוץ.

באזרחות היה אילון מחנך בתיכון אמי"ת במעלה אדומים, מורה דרך ובזמנו הפנוי עמל על התזה שלו באוניברסיטת בר־אילן. השנה האחרונה היתה שנת שמחות בבית משפחת ויס, ורק לפני שבועות מספר חיתנו את בתם. אילון בעצמו הסיע רהיטים עד לביתה החדש במצפה רמון. לאחר מותו הפך לוויראלי סרטון שבו הוא שב אל תלמידיו מסבב ארוך בגבול לבנון, ומתקבל בחיבוקים ובהערכה עצומה. כשאני משוחחת עם תלמידיו השבוע, הם מתארים כיצד אסף תמונות מהשירות למצגת כדי לשתף אותם במערכה על גורל המדינה.

אחרי שאילון ונטע התחתנו הם גרו בבית אל, אך כאשר הקימו את מגרון בגלגול הראשון של היישוב, עברו מבית קבע לקרוואן ואילון היה מזכיר היישוב. הוא היה מסוג האנשים שכאשר שואלים אותם אם הם יכולים להצטרף ולסייע, תמיד יאמרו "כן". כשעברו לפסגות הוא התבקש גם כאן להיות במזכירות היישוב, ולאחר מכן בבית הכנסת נרתם לתפקיד הגבאי.

נטע, מה דחף אותו למלחמה הזאת? הוא לא חשב לומר הפעם - יש לי ילדים ובית לדאוג להם, הצעירים יילחמו?

"מאז שאני מכירה את אילון, יש בכל שנה מילואים של חודש וחצי-חודשיים. זו פלוגה מסודרת עם אנשים ותיקים. תמיד אמרו לו 'אתה בורח מהבית', אבל הוא ענה 'אני ממש לא בורח'. והיו גם פעמים שהיה קשה לשחרר אותו. אני אחות מיילדת בשערי צדק, יש משמרות ופה יש ילדים, וצריך אבא. אבל הוא פשוט ראה בזה מלאכה קדושה, ובכל פעם שהלך למילואים תמיד ראה בית מאחוריו. היתה לו תקשורת מטורפת עם הילדים. גידלנו ילדים מאוד תקשורתיים. זה היה הקסם שלו. 

"לאילון יש ידע כללי חבל על הזמן. הוא היה בקורס מורי דרך של יד בן־צבי לכל הארץ. הוא היה אדם שהתורה וארץ ישראל שזורים בו, והכל בנעימות. זה מה שבעצם הוביל אותנו. היינו שם שנה אחרי שנה במשך 28 שנים. גם כשנולדו הילדים הוא אמר לי 'כל עוד אני יכול - אני ממשיך'. היינו מאוד גאים בו שהוא לוקח חלק פעיל בלחימה על הבית, גם כשזה לא היה קל".

האבא של החיילים

במסגרת מלחמת חרבות ברזל שירת אילון ארבעה חודשים וחצי בגבול לבנון, ולאחר מכן גויס למשימה בעזה. "הם היו בצפון מתחילת המלחמה ואמרו להם 'אתם תראו את עזה בחלום'", מספרת נטע, "כשהוא בא אלי עם הצו 8 לעזה, לא היה גאה ממנו. קראו לו בגיל 49! לעזה! אילון הבטיח שיגמור את המשימה ויחזור. בפעם הראשונה הוא השתחרר בפורים. חשבנו אז שנתנו לא מעט וסיימנו עם זה. חיתנו את הבת שלנו, ואז לפני שבועיים היה צו נוסף".

כשאנחנו מתיישבים במעגל המנחמים, בסמוך לנטע ולידידיה, אנחנו לרגע לא מבינים שלצידנו יושבים הוריו של סרן רועי בית יעקב ז"ל, שנפל בג'באליה רק לפני חודש ימים. ברגישות אין קץ מנחמים ההורים, הדס ואבידן, את נטע, ורק כעבור כמעט שעה, כשבתו הצעירה של אילון, שירה, מתיישבת איתנו, אנו מגלים שמדובר בקרובי משפחה, שעכשיו הפכו גם לחלק ממשפחות השכול. "מה הסיכוי...", פונה אליהם הבת בדמעות, "אני רואה אתכם וחשבתי שבהלוויה של רועי הייתי הכי קרובה לשכול. איזו הזיה". שירה בוכה, הדס בוכה, ואיתן כל מי שיושב סביב, ואז נטע אומרת: "מה הסיכוי שיכול לקרות משהו לאילון? זה הבן אדם הכי שקול שיש, הכי יציב. היו להם כל מיני דילמות בצפון. מאוד קשה לשמור על איפוק כל כך הרבה זמן. אבל הוא שאל שאלות, הלך למח"ט, למג"ד, שאל על כל דבר אם זה בשיקול דעת. רק לא לפעול מהבטן".

עומר פריינטה, בן 24 מחדרה, ששירת עם אילון בפלוגה, מספר על המפגש הראשון שלו עם חייל המילואים הוותיק: "זה היה במנרה בצפון. עליתי איתו לשמירה, ושם בפעם הראשונה דיברנו וסיפרנו אחד על השני. הוא סיפר לי שהוא אבא לשבעה ילדים ומחנך. מורה דרך. אני סיפרתי לו שאני טבח, לימדתי אותו איך להכין דגים והיה חיבור מהיר. זה נראה נורמלי".

פריינטה מספר על השירות הפיזי הקשה בעבודת הטנקים, אשר אילון לא נרתע ממנו: "הוא היה הראשון שלקח את הצעירים, וכולם היו אחריו. ידענו כמה הוא חזק ומאיפה באה הנתינה שלו. לפעמים היה נראה שיותר קל לו מאשר לנו - הוא לא התלונן. הוא גם היה הדמות האבהית שלנו בפלוגה, דאג לחיילים הפשוטים שיהיה לכולם איפה לישון, מה לאכול ואיפה לשבת. הוא זה שדאג בסופו של דבר לדבר עם הקצינים ולסדר את הדברים. מאוד כיבדו אותו והקשיבו לו בקצונה. כשהיה צריך לתת לנו בראש כשהיינו מתלוננים יותר מדי, הוא היה אומר לנו: תעצרו, אתם מגזימים. הוא לא היה עושה לעצמו הנחה בהגנה על המולדת. המשפחה שלו בשבעה נתנה לנו כוח לחזור ולהילחם, להמשיך במשימה".

הסיפורים על אילון משרטטים את דמותו בזה אחר זה. כשעל ברכיה הנכדה יהב - תינוקת מתוקה וחייכנית שמשמיעה הברות וזוכה לתופינים - מספרת נטע: "הוא כל הזמן קידש את הפשטות בצורה מאוד זקופה. גם במסגרת העשייה שלו בתור איש חינוך הוא אמר שהוא רוצה ללמד בתיכון, לא בישיבה תיכונית. תמיד אמר לי 'החלום שלי הוא להיות יהודי בתל אביב. להגיד בוקר טוב לדיירי הבניין'. אמרנו לו 'איזה תל אביב? אנחנו נשארים כאן', והוא היה אומר 'אנחנו עוד נהיה שם'. כשהחבר שלו יחזקאל עזריה, בן 53, נהרג מפגיעת כטב"ם בגבול הצפוני - כאן היה שבר. איך אפשר לפגוש חבר כזה כמו עזריה אם לא בצבא? יהודי חילוני, פתח תקווה, פועל במפעל, איפה תמצאי אותו כאן? אילון שירת איתו שנה אחרי שנה".

ניפגש ביום הזיכרון

בדלת נכנסת סבתה של הכלה לבית משפחת ויס. נטע מספרת שהיא אלמנת יום כיפור, ועכשיו לנכדה שלה ולבתה אותו הטייטל, כלשונה: "נכדות שכולות". ידידיה מספר איך בכל שבת, כשכל הדודות היו קופצות עליה, אילון היה מחכה בצד לתורו, והיא היתה מתרגשת לבסוף לקראתו בקריאות 'אבא־לון אבא־לון (סבא אילון)'.

נטע: "בעיניי יש שני ימים קדושים בשנה: יום הכיפורים ויום הזיכרון. בכל יום זיכרון אילון היה שם פה את המקרן, והייתי יושבת מול הסיפורים וממררת בבכי יום שלם. הייתי אומרת שפה אני מקבלת כוח לכל השנה. אמרתי אז 'בסדר, אנחנו ליד משפחת השכול, אנחנו לא צריכים להיות משפחת שכול. אנחנו ממש מרגישים את זה'. הייתי מוכנה לעבוד ביום העצמאות במשמרת, לא היה אכפת לי, רק תנו לי את יום הזיכרון. ואז, כשרועי המתוק נהרג, אמרתי 'אנחנו מתקרבים, אנחנו נוגעים. עכשיו בכל יום זיכרון אנחנו ניפגש באותה שורה בהר הרצל".

בתום ההלוויה שנערכה לאילון בערב יום ראשון, שמעה לפתע נטע כי שתי הלוויות נוספות צריכות להתקיים בהר. היא מתארת כיצד דחקה בילדיה להיפרד מעל קברו הטרי של אביהם. "לקחתי את הילדים ואמרתי להם 'אנחנו לא מתעכבים שנייה על הקבר של אבא. הולכים עכשיו, דחוף החוצה. שהאנשים האלה לא יחכו עוד דקה אחת של צער לקבור את היקיר שלהם'".

במעגל מנחמים אחר יושבים הוריו של אילון ושניים מאחיו - אסף, בן 51, ואמיתי, בן 41. השאלה על התנדבות למילואים בגילים מבוגרים יותר הופכת מיותרת מולם - מתברר שזה החינוך מהבית. ההורים הקימו את עלומים, ובשנת 1977 עברו לבית אל עם הגרעין המייסד, ושם גם גידלו את שבעת ילדיהם. "במוצאי השבת, כשבאו אל אמא שלי אחרי שכבר פורסם על מנחם שלום ז"ל (שנפל גם הוא באותה שבת בתקרית הנמר"ה) שגר 30 מטר מהבית של ההורים שלי, היא הצביעה לעבר הבית ה'נכון', אבל אבא שלי הבין מייד", אומר אמיתי. היום יש בבית אל מעין "ר" של בתים: הראשון של חגי לובר, אביו של יהונתן ז"ל שנפל גם הוא ברצועה; הוריו של אילון; והוריו של מנחם שלום. באמצע יש את ביתו של אוהד בכרך ז"ל, שנרצח בוואדי קלט בתשנ"ה.

"דיברנו אתמול עם מישהו מהמפקדים והוא אמר לנו, 'יש עוד מתנדבים בגילים האלה, אבל הם בדרך כלל בתפקיד פיקודי חפ"קי או בתפקיד אחורי. אילון היה תותחן. 28 שנה תותחן באותו תפקיד. חייל פשוט", מתאר אסף, "כיבדנו אותו על זה. בלב אמרתי לעצמי 'וואט דה פאק' - אני התנדבתי שלושה שבועות וחצי ביחידת הג'יפים בעוטף אחרי 7 באוקטובר, ואילוצי החיים לקחו אותי אחורה. אבל הוא ארבעה חודשים וחצי היה בלבנון, ואחר כך בעזה. משוגע. אבא שלי אמר לו שבוע לפני שנפל, 'אילון תחזור, חיתנת את רחלי. עשית את שלך. תחזור הביתה'. והוא ענה לו, 'אבא, אתה אומר לי לחזור? אתה חינכת אותי שמדינת ישראל לפני הכל. אני אסיים את המשימה והשליחות שלי ואז אחזור'. הוא רץ קדימה כחייל פשוט".

אמיתי: "אני עדיין במילואים ביחידת איתן. רוח ההתנדבות במשפחה היא מאבא ומאמא".

אני שואלת אותו על אחד מבני הדודים שלהם, שנטע סיפרה כי לאילון היו איתו ויכוחים רבים מכיוון שהיה חבר בארגון "אחים לנשק". "אנחנו אוהבים אותו בטירוף למרות שהדעות שלנו הפוכות", מבהיר אמיתי, "לפני המלחמה היתה שנה של 'התנצחויות' בינו לבין אילון, ובסוף ההלוויה הוא נתן לי חיבוק ואמר לי 'בחיים לא רבנו'. אילון בחיים לא רב עם אף אחד - לא משנה מה הדעות הפוליטיות או אם היתה עשייה שלא הסכים איתה".

איך מנהלים ויכוח באווירה הציבורית הזו בלי לריב אחד עם השני?

"מקשיבים לצד השני. מכבדים את המקום שממנו הצד השני מגיע, ומשם נבנה הוויכוח. חייבים לזכור שצמחנו באותה ערוגה. כשאתה זוכר את זה, אתה לא יכול לריב. גם אצלנו במשפחה הגרעינית כל אחד מהאחים יצא בז'אנר אחר".

"חי כדי שלנו יהיה טוב"

גם החיילים הצעירים ששירתו יחד עם אילון, הגיעו לנחם וסיפרו על המלחמה. אסף: "הם השמיעו לנו הקלטה שהם אומרים לו, 'אנחנו בגיל של הילדים שלך'. אז הוא אומר להם, 'אתם יותר קטנים מהם, אל תפרגנו לעצמכם'. הם סיפרו לנו שמבחינתם אילון היה מודל שנתן להם כוח. ידעת שהוא הסבא הראשון הלוחם שנהרג במלחמה הזאת? זה טייטל שמגיע לו בזכות. הוא לחם עם חבר'ה צעירים, שמצאו לידם מישהו עם שבעה ילדים עושה אותו דבר כמותם. בלי מעמדות. אנחנו מגלים עליו ב־24 השעות האחרונות שהוא היה חי בפשטות הזאת. מסוג האנשים הפשוטים שעושים את העבודה".

על הרגע שבו אחיו נהרג מספר אמיתי: "אילון היה בטנק של המג"ד בעבר, הפעם הוא שונמך לטנק של המ"מ. הם היו על מסדרון נצרים במבצע חישוף של בתים, כשמטען גחון רב עוצמה, הראשון בעזה, התפוצץ מתחת לכלי. אנחנו הבנו שאילון נהרג במקום מההדף. היה חילוץ הרואי תחת אש. סיפרו לנו שלקח שעה מרגע שהאירוע קרה עד שהחיילים היו על המסוק. מצב הטנק היה בכי רע, והחיילים נלחמו להוציא את הפצועים וגם את אילון ואיתן. אמרנו להם אתמול שכולם כותבים על אילון ואיתן שהם גיבורי ישראל. עבורנו הגיבורים האמיתיים הם גם אלה שלא נהרגו".

לצד הכאב, גם הסוגיות הפוליטיות לא נשארות מחוץ לבית האבלים. "מישהו פתח את נושא החרדים ואמרתי לו שצריך לעשות שינוי, אבל אם לא ידברו על העומק - זה סתם בלבולי מוח", אומר אסף, "תראו כמה אחוזים מהאוכלוסיה עושים מילואים". אמיתי: "אני עובד בחברה של 350 איש, רק שמונה גויסו. מתוכם חזרו שניים, לא כי מישהו נפל אלא כי מקומות העבודה דוחקים את משרתי המילואים".

אסף: "אילון חינך תלמידים שהם לכאורה ההפך ממנו. איך בן אדם שהוא ההפך הגמור מייצר חיבור כזה? זו הפשטות שלו, הוא היה התותחן ולא החפ"ק, הוא לא ראה שונות. כשנותנים את הלב והוא פועם, הוא ידע לראות את התלמידים שלו. אני לא הייתי התלמיד של אילון, אבל מאז תחילת השבוע אני תלמיד שלו. מנסה להפנים איך להיות כזה".

כדי להשלים את דמותו של המחנך הלא שגרתי אני משוחחת עם דניאל בארי, מנהל אמי"ת איתן במעלה אדומים. "אילון היה אצלנו שבע שנים אחרי שחינך בבנימין. כשהיה בחפיפה לכיתה חדשה, הוא אמר למורה שהחליף: 'אני לא רוצה לשמוע על התלמידים כלום - תן לי להכיר אותם כדף נקי'. לפני פתיחת השנה הגיע אל התלמידים, בית אחרי בית, סיפר על המשפחה שלו והם הרגישו מאוד בנוח לספר לו על עצמם. הוא היה אדם גדול במעשים קטנים, כמו שאמרה אחותו בהלוויה, והוא מאוד אהב את עם ישראל וארץ ישראל וחי את זה. 

"כששאלנו אותו בין הסבבים 'עד מתי?' בטקס שערכנו למורים מגויסים, אילון ענה שהוא בודק את עצמו מול הצעירים לראות שהוא בקצב, וכל עוד הוא לא עול על הפלוגה אלא עוזר לה, הוא רוצה להיות שם במלחמת הקיום של העם הזה. אילון חי כדי שלעם ישראל יהיה טוב יותר, וזה מה שאנחנו מעבירים כצוואה שלו לתלמידים ולמורים: להוסיף טוב בעולם".

אמיתי: "הבקשה שלנו היום בצורה מאוד עדינה היא להיות קצת אילון. במה? בכל דבר. הוא התנדב ב'ידידים', היה הסנטר בבית, היה עבור הכלל ועבור הפרט. ראה את כולם, ולא ראה הרבה את עצמו. תמיד אומרים שאלוהים לוקח את הטובים, ואני אגיד לך למה - כי הטובים נמצאים תמיד קדימה".

ידידיה, שממעט לדבר לצד אמו אך ניצב בחזית מאז נפל אביו, אומר לנו: "אנחנו רוצים לחזק את עם ישראל ולהגיד שאנחנו מבינים שזה עם שחי במורכבות. דברים שרואים מפה לא רואים משם. אנחנו רוצים לחזק את המנהיגים ולשלוח להם תבונה לנצח את המלחמה הצודקת והנכונה הזאת. היא על החיים שלנו".

לפני שאני יוצאת, אני שואלת את נטע מה יהיה עם החתונה. "היא תקרה בזמן שהיא תקרה. אנחנו צריכים לעכל את הדברים. בנחת. זו דרך החיים של אילון - בנחת. הוא נתן לי מלא מקום - תחלמי, תגשימי, תעופי, לכי תעשי את המפעלים שלך. לפעמים אני מסתכלת וילד בוכה ואני אומרת 'רגע, איפה אילון', וזו את, נטע. רק את. תלמדי לחיות עם זה. תפעלי. צעד־צעד. אנחנו נמשיך כי זה מה שהוא רצה. רוצה. זה הוא. אנחנו נהיה שמחים. נהיה משפחה הכי שמחה והכי גדולה. מלא חתנים. ועוד כלה ומלא נכדים, כי אילון היה מטורף על המשפחה שלו".

אסף: "חשוב לי להגיד שאילון השאיר לנו מורשת, לא רק במותו ציווה לנו את החיים אלא ציווה לנו גם איך לחיות - במסירות נפש, בפשטות בצניעות. אל מול כל הסיסמאות החלולות שאנחנו שומעים מכל עבר כל היום - הגיע הזמן שנלמד מדור הניצחון את הערכים, את האומץ ואת סדר העדיפויות הנכון בחיים".