סיפור יהודי-אמריקני חדש: מה עובר על יהדות ארה"ב?

השבת האחרונה בחוצות וושינגטון הבירה היתה נעימה במיוחד. רבים גדשו את שדרת המוזיאונים שבין גבעת הקפיטול לאנדרטאות גדולי האומה, במרכז העיר התנחשל מצעד גאווה צבעוני באווירה של חגיגה וכיף. רק שבמקביל, מול האובליסק לזכר הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, הזדחל מצעד אחר לחלוטין - מצעד השנאה, הבורות והרשע. אלפי מפגינים בתלבושות אדומות, כאפיות ודגלי אש"ף התקדמו על המדרכה המאובטחת בכבדות, מבהירים בשביל מה הגיעו לכאן מרחבי ארה"ב: "לא לשתי המדינות - רוצים 48'", "מהים ועד הירדן", "פרי - פרי פלשתיין", "אינתיפאדה - רבולושן".

רוב המפגינים היו צעירים מאוד, מרביתם אמריקנים לא ערבים. הארגון ניכר היטב - את הסיסמאות הובילה, בכל קבוצה, בחורה צעירה אחרת, מקריאה בצרחות מסרים אחידים מתוך האייפון שלה. דקות ארוכות הלכתי בתוכם, ואף שהעוברים ושבים לא נעצרו ולא הביעו הזדהות, המחזה היה מדכא ומדאיג.

בה בעת, לא רחוק משם, במלון מריוט אדיר הממדים, התחילה להתארגן הוועידה השנתית של ה־AJC, הוועד היהודי האמריקני, ארגון גדול וותיק של יהודי ארה"ב. יותר מ־2,000 נציגים נאספו, מתודלקים בתחושת משבר וחירום, שלא לומר רעידת אדמה. המלחמה בישראל התלכדה עם תחושת המלחמה על הבית שלהם, מה שקיבל המחשה בדמות הפגנת השנאה שצעדה לא רחוק משם.

על הבמה, בדיונים ובקהל, קל היה ללקט חוויות ממה שאנחנו רואים בחדשות יום־יום. מרבית המשתתפים הם יהודים אמריקנים אוהבי ישראל מהזן הקלאסי - לא אורתודוקסים, מי שיותר מ־100 שנה ועד אוקטובר האחרון האמינו שהחיבור לצד הליברלי בארה"ב יבטיח גם את זכויות היהודים וחייהם. לכן הם קידמו את זכויות השחורים, ההיספנים, הלהט"בים והלווייתנים, והנה - משהו מאוד בסיסי התערער אצלם מאז 7 באוקטובר. אף שהסקרים בארה"ב מראים שהתמיכה בישראל אדירה, רבים מהם חווים טראומות שמערערות את הביטחון האישי, לצד ביטחון בכל מה שהאמינו בו בנוגע לקיום שלהם בארצם. פרדוקסלית, דווקא הקשרים של רבים מהמשתתפים עם הליברלים זימנו להם מכה קשה במיוחד - הם מטולטלים מבגידת השמאל האמריקני ומהתפרצות האנטישמיות המבעיתה שלו.

כבר לא נשאר במשפחה

על הבמה המרכזית של הכנס הרבו לעסוק במצב באוניברסיטאות - ההפגנות, השנאה, בגידת רבים מהמרצים, כל מה ששמעתם ועוד. שתי מנהיגות סטודנטים יהודיות מעוררות השראה, אחת מחזית אוניברסיטת קולומביה ואחת מגרמניה, קיבלו פרס על העמידה הנחושה שלהן נגד הפורעים. אבל איש לא ניסה לייפות את המצב, להפך - היה ברור שחזרנו 100 שנים לאחור, לאנטישמיות מבהילה, והשאלה שהוצבה היא איך מתייצבים באפקטיביות מול המפלצת.

בסקר שערך הארגון בקרב יהודי ארה"ב ואשר התפרסם השבוע, העידו 64% מהנשאלים שהאירועים מאז אוקטובר השפיעו על מערכות היחסים שלהם עם אמריקנים אחרים. בה בעת, עלו נתונים מדאיגים לגבי ההשפעה של אלו על ההתנהגות היומיומית שלהם. רבים נמנעים משיחות עם זרים על נושאים הקשורים לאירועים שבחדשות, יש מי שמסתירים את הזהות היהודית שלהם, ורבים העידו על תחושת חוסר ביטחון יסודית.

כמה מצער שדווקא נתיב החיבור לשמאל הקלאסי, שבו בחרו רוב יהודי ארה"ב במטרה לבסס את הזכויות שלהם כמיעוט, הניב תוצאות הפוכות, ומי שהפכו למגיני זכויות היהודים ועם ישראל הם דווקא הרפובליקנים השמרנים

בד בבד, המפגשים האישיים האקראיים סיפקו שפע של סיפורים מטלטלים. שתי יהודיות מבוגרות מלוס אנג'לס סיפרו לי בארוחת ערב על ניתוקי יחסים עם חברים ומכרים, בגלל ההאשמות שלהם נגד ישראל. אחת סיפרה על החברים של הבן שלה - עורך דין ליברלי בעל אג'נדת שמאל שגרתית, שניתקו איתו את הקשר בגלל ההאשמות נגד ישראל. השנייה לא מדברת עם הנכד שלה, בן ה־22, לאחר שזה התריס כלפיה שעצם קיומה של מדינת ישראל גרם להקמה ולקיום של חמאס. ובצד אלו שמעתי על מקרים הפוכים - נציגה שנכחה בכינוס סיפרה על בת אחת שלה שהיתה פעילה פרו־פלשתינית והתהפכה לטובתנו אחרי 7 באוקטובר, ובת אחרת שלה נעשתה פעילה למען היהודים וישראל.

ישראלית לשעבר שגרה בג'רזי סיטי שיתפה אותי בתחושת הזעזוע שאוחזת בה בחודשים האחרונים. בין היתר, אחרי שגילתה שמורה בבית הספר של הבת שלה, בת ה־10, דחפה לתלמידים ספר פלשתיני המוחק את קיום מדינת ישראל, בעוד ילד אחר בכיתה דקלם מסרים פרו־פלשתיניים.

זעזוע כפול

מי שמחוברת ללב הבעיה היא אלכסנדרה הרצוג, אחיינית של הנשיא ושל השגריר שלנו בוושינגטון, שגרה בבוסטון ומשמשת סגנית מנהלת מחלקה ב־AJC. הרצוג עוקבת אחר החומרים החינוכיים באוניברסיטאות ובבתי הספר, ורואה את הקשר האנטי־ישראלי־ציוני מתפתח זה שנים.

"הבעיה הגדולה ביותר באוניברסיטאות", היא אומרת, "שהרבה ראשי אוניברסיטאות לא מקבלים אחריות ולא אוכפים את החוקים שלהם להגנה על הסטודנטים מפני אנטישמיות. אבל זה לא רק הפגנות - יש מקומות שבהם לא נותנים לסטודנטים יהודים להיכנס לארגוני סטודנטים". נשמע כמו דרישת שלום מווינה ומברלין של טרום מלחמת העולם השנייה. "האנטישמיות בהתגלמותה היא דבר חדש להרבה יהודים אמריקנים", אומרת אלכסנדרה, "יש אידיאליזם בארה"ב, והיהודים חשבו שהם בטוחים לחלוטין כאן. פתאום הם מבינים שהם לא בטוחים כפי שהיו". הזעזוע כפול - הוא כולל את האיום על ישראל, שנתפסה כמקום מפלט פוטנציאלי, וכמובן התחושה שארה"ב עצמה כבר לא בטוחה כפי שהם חשבו.

חלק מקריסת הקונספציה מתבטא באכזבה מהמחשבה הקלאסית של היהודים האמריקנים הליברלים, שאם הם יעודדו חינוך לפלורליזם ויתחברו לזרמים הדמוקרטיים הפתוחים, ושאם בנוסף הם ישפיעו על ישראל להיות ליברלית ויציגו אותה ככזו, זה יעזור ליהודי ארה"ב והעולם. כחלק מהמגמה הזו הובילו בארגון לפני כשנה משלחת לרמאללה, להיכרות ולחיבור עם הרשות והפלשתינים. זה לא בדיוק עבד, כידוע, כפי שברור גם לבני שיחי.

אותה אכזבה נרשמה גם בחזית של יצירת קשרים עם הציבור ההיספני האדיר בארה"ב, המונה יותר מ־60 מיליון אמריקנים. מי שעמלה על כך מטעם ה־AJC היא דינה סיגל ואן, ילידת מקסיקו בעצמה, שמתגוררת כיום בוושינגטון. דינה השקיעה מאמצים רבים בחיבור עם הארגונים ההיספניים, אפילו הביאה משלחת של מנהיגים היספנים אמריקנים לביקור בישראל לפני כשנה, בין היתר בעוטף. רק שכל אלו נעלמו מאז 7 באוקטובר - איש מהם לא התייצב לצד ישראל והיהודים, והשתיקה שלהם רועמת.

"השתנינו מאז 7 באוקטובר", אומרת דינה, "הציפיות שלנו השתנו. תמיד האמנו ב־AJC במלחמה עבור כל המיעוטים, כי זה בעקיפין עבודה עבורנו, ונראה שזה לא עובד. אנחנו מחשבים מסלול מחדש".

מי שאנטישמיות לא חדשה עבורו הוא דניאל שוומנטל, מנהל הנציגות של AJC במטה האיחוד האירופי בבריסל. לגבי האנטישמיות אומר דניאל: "הבעיה היא שצץ איום חדש שהוא מעבר לרשתות החברתיות ולאיומי הטרור, שמפניהם הממשלה שלך מגינה עליך, למרות החומרה שקיימת בכך. עכשיו אתה מאוים ברחובות, בקמפוסים, במקומות עבודה, מטיחים בך בפרצוף. תוסיף לזה שכמה ממשלות, כמו בבלגיה, עושות דמוניזציה למדינת היהודים ומלבות את האנטישמיות - זה בלתי נסבל".

פתח לתקווה

כמי שנולד בגרמניה ומתגורר בבלגיה, דניאל עוקב אחר המגמות הפוליטיות והחברתיות באירופה במבט מפוכח, הוא מדבר על השינוי החיובי שחל בשנים האחרונות במערכת היחסים של ישראל מול אירופה, שיפור שהתמוטט כמה חודשים אחרי המלחמה, עם החרפת המגמה בממשלות אירופיות וההחלטות של התובע ובית הדין בהאג. בהקשר הזה, ההערכה היא שהנסיגה בתמיכה שלנו באירופה נובעת מהיחס המנוכר והעוין של ממשל ביידן בחודשים האחרונים. מאז שבבית הלבן התחילו להאשים אותנו בהפצצות חסרות הבחנה ובהרג חפים מפשע, גם חלק מהידידים שלנו באירופה יישרו קו.

אבל דניאל סבור שהציבור הכללי באירופה לא נגדנו, טענה שמקבלת חיזוק מתוצאות הבחירות שהיו השבוע לפרלמנט האירופי והעלייה המרשימה בכוחן של מפלגות הימין. העלייה הזו מבשרת טובות גם ליהודים וגם לישראל, שלא לדבר על ההיפוך המושגי שבמסגרתו השמאל העולמי הפך לאנטישמי, אויב שלנו, בעוד הימין בחלקו הגדול הוא ההפך הגמור.

הפרדוקס הזה משתקף, למשל, בפלורידה הפרו־יהודית וישראלית במובהק, שאליה טסתי מייד לאחר הכנס בוושינגטון. ברוח הזו, סטודנטית יהודייה ממיאמי שפגשתי בכנס בוושינגטון העידה כי היא לא חווה בפלורידה שום דבר ממה שמאיים על מרבית יהודי ארה"ב במקומות אחרים. וזה ממש לא מפתיע - המדינות שבהן ניכרת דומיננטיות של תומכי הרפובליקנים, במיוחד היכן ששולטים מושלים רפובליקנים חזקים כמו רון דה סנטיס בפלורידה, או גרג אבוט בטקסס, המצב שונה לחלוטין.

דה סנטיס - אוהד מושבע של ישראל והעם היהודי, ריסק את תחילת ההפגנות האנטישמיות באוניברסיטה בעיר טמפה עם שוטרים שירו כדורי גומי ועצרו 130 מפגינים. אבוט הודיע שהמפגינים באוניברסיטת אוסטין הם תומכי טרור ועוברים על החוק, ושלח את המשטרה לעצור ולחנוק את המחאה המרושעת מייד עם תחילתה.

כמה מצער שדווקא הנתיב הקלאסי אשר בו בחרו רוב יהודי ארה"ב מאז ומעולם, במטרה לבסס את הזכויות שלהם כמיעוט, נתיב החיבור לשמאל הדמוקרטי, הניב תוצאות הפוכות. כמה מאלף שמי שמתייצבים והפכו למגיני זכויות היהודים ועם ישראל, מגיני ערכי העולם הנאור כולו, הם דווקא הרפובליקנים השמרנים.

הדיסוננס והבלבול הזה ניכרים אצל רבים מבני שיחי, אם כי התיעוב והחשש מדונלד טראמפ אישית מקשה להסיק מסקנות פוליטיות פנים־אמריקניות. סקר שפרסם ה־AJC השבוע מגלה שעדיין 61% מהיהודים הנשאלים יצביעו לביידן. מדובר בשיעור נמוך מזה של הבחירות הקודמות - אז הצביעו לדמוקרטים 85% מהיהודים, מה גם שהסקר נערך בחודשים מארס-אפריל, לפני גילויי הבגידה הבוטים הטריים מוושינגטון. אבל ברור שהאסימון לא נפל אצל יהודים רבים.

דווקא בנוגע לכיוון של ישראל עצמה ניכרה פתיחות גדולה. השתתפתי בפאנל של עיתונאים ישראלים, שבו הייתי היחידי אשר קרא להפסיק לספר לעצמנו מעשיות על פרטנרים פלשתינים ופתרונות קסם אמריקניים. הסברתי שהתנועה הלאומית הפלשתינית, כולל אבו מאזן ושות', רוצים לבוא במקומנו ולא לצידנו. התגובות מהקהל, שהולעט שנים בחזונות השווא של אוסלו וההתנתקות, היו אוהדות. מנהיג של קהילה קונסרבטיבית משגשגת מפלורידה שהשתתף בוועידה עצר אותי והצהיר בלהט: "הסכמתי עם כל מילה שלך, חייבים לפעול אחרת ולחשוב מחדש".

התקווה החדשה

בתור לטיסה בדרך לארה"ב נתקלתי בעורך דין יהודי מניו יורק, שבדיוק חזר מהתנדבות של שבוע ביישובי העוטף, מגיע מיום עבודה מפרך בצביעת בתים שנפגעו. פגשתי אותו שוב בוועידה בוושינגטון, רתום כולו למאבק היהודי־ישראלי. בארוחת בוקר שוחחתי עם מתנדבת צעירה מהברונקס, ניו יורק, המגויסת לפעילות היהודית, בעוד אחיה התגייס השבוע לצה"ל, מכוון ליחידות הקרביות ביותר. על הבמה המרכזית של הכנס חזרו בכירי הדוברים שוב ושוב: "דווקא עכשיו אנחנו גאים במיוחד להיות יהודים", מביעים תמיכה נחרצת במדינת ישראל ועומדים לצידנו.

ברוח הזו, הסקר שערך הארגון מבסס את המגמה: 57% מהיהודים הנשאלים אמרו שהם מרגישים מחוברים יותר לישראל ולזהות היהודית שלהם, 17% אמרו שהם החלו להגיע לבתי כנסת מאז ההתקפה של חמאס. כמו בתקופות רבות בהיסטוריה הדוויה שלנו, דווקא העלייה באנטישמיות וברדיפות יצרה נחישות להתייצב מול - להתחבר לשורשים היהודיים ולמדינת ישראל.

סיכמה את המצב אביטל ליבוביץ, המנכ"לית של AJC בישראל: "אין ספק ברצון העז של יהודי התפוצות לאחדות, כאשר 7 באוקטובר מסמן עידן חדש עבורם, עידן של קרבה למדינת ישראל והעצמת תחושת הזהות היהודית, כל אחד בדרכו". ואילו השחקן האמריקני היהודי מייקל רפפורט, שהופיע גם הוא על הבמה המרכזית, מיצה בשתי מילים את המסר כלפי כל האויבים שלנו: "FUCK THEM", וזכה למחיאות כפיים היסטריות מהקהל.