כבדם וחשדם: איך צריך להתייחס לימין שכבש את אירופה

לאנדרו סטנדלי לא היה אכפת. בשלהי כהונתו כאן כשגריר האיחוד האירופי, באמצע העשור הקודם, שיתפתי אותו ברשמי טיול קצר בלונדון על מסגדיה המתרבים כבר אז. סטנדלי, בריטי במקור, הגיב במשיכת כתפיים לנופה המשתנה של מולדתו. "לי לא אכפת אם זו כנסייה או מסגד או מה הלאום, כל עוד נשמרים הערכים האירופיים", אמר. זו היתה אמירה טיפוסית של פקיד אירופאי טיפוסי.

ואולם כבר בתחילת המילניום היו מי שהרימו דגל. העיתונאית האיטלקייה המנוחה אוריאנה פלאצ'י טבעה בתחילת שנות האלפיים את המונח "אירוערביה", כשם קוד לנפילה העתידית של היבשת הלבנה. ההיסטוריונית היהודייה־מצרייה־בריטית "בת יאור" כתבה ספר באותו השם, שבו פירטה את העתיד הקודר של אירופה תחת התחזקות האסלאם מבפנים. מלאני פיליפס, סופרת בריטית ויהודייה גם היא, חיברה את הספר "לונדונסטאן" כדי להזהיר את מי שחשבה שהם חבריה. כשהתברר שאינם כאלה - עלתה לארץ.

הנשים הללו ואחרים הוקעו בשל האזהרות שהציגו. האשימו אותם בשנאת האסלאם ואפילו באנטישמיות. הממסד האירופי לא רק אטם את אוזניו, אלא יצא למלחמת חורמה נגד כל מי שהעז להתריע. התקינות הפוליטית לא אפשרה לדבר על האיום הנשקף למערב מהצפתו בידי אסלאמיסטים שכופרים בערכיו היסודיים.

אלא שבעוד נביאי הזעם מושתקים ומודרים, ההמונים החלו להתעורר. הם עוד לא הפנו אצבע מאשימה לאסלאם, אבל ביטאו שאיפות לאומיות שנדרסו תחת רעיון האיחוד האירופי, המוחק את הזהויות הפרטיות של כל מדינה ועם.

זה היה הרקע לנטישת הבריטים את האיחוד האירופי בברקזיט של 2016. זה היה ההסבר לעלייתה של מארין לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית" של צרפת, לסיבוב השני בבחירות לנשיאות כבר ב־2017 ושוב ב־2022. בדומה לה, קנצלר אוסטריה הימני והמבריק סבסטיאן קורץ כבש בקלות את השלטון עד שהופל בתרגיל שטרם הוברר לחלוטין ב־2021. גורל דומה פקד את סגנו, איש מפלגת הימין הרדיקלי, היינץ־כריסטיאן שטראכה.הרשימה נמשכת לאיטליה, שם ג'ורג'ה מלוני, שמוצאה

הפוליטי בקצה הימני של הסקאלה, נבחרה לפני כשנה וחצי לראשות הממשלה. עוד קודם לכן, בצד המזרחי של היבשת, עוצמתו של הגל הלאומי היתה עזה. בוורשה כיהנה במשך עשור ממשלה שהרימה על נס את הלאומיות הפולנית, תוך שהיא נאבקת בדרישות האיחוד האירופי לפתוח את שעריה למהגרים מהמזרח התיכון. בהונגריה כשלו כל הניסיונות להפיל את שלטונו של ויקטור אורבן הימני. גם הוא התעקש על קליטת מהגרים שיעמדו בדרישות החוק, ולא ישנו את האופי הלאומי מבפנים.

די לבלבולי המוח

בתגובת נגד, הממסד האירופי "הנאור" עשה הכל כדי להזיז מהדרך את הממשלות בבודפשט ובוורשה. הן הוצגו כ"לא דמוקרטיות" (קמפיין שלא דילג גם על ישראל). מי שהמשיך לדבר נגד ההגירה סומן כ"אסלאמופוב", וככזה ש"פועל נגד הערכים האירופיים". פורום וישגראד, שאיגד ארבע מדינות שמרניות (פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה), התפרק. בהמשך הממשלה בפולין נפלה והוחלפה בידי דונלד טוסק, בכיר לשעבר באיחוד.

אין לכך הוכחות אמפיריות, אולם יש מקום להניח שמתקפת הזוועות של חמאס עמדה ברקע המודע או התת־מודע בשיקוליו של הבוחר האירופאי. הרוב הדומם שתומך בישראל מבין את מה שהממסד משתיק

כל זה קרה כאשר כמעט כל מדינות היבשת ספגו פיגועים מבית היוצר האסלאמי, במינונים משתנים. מאחורי חלק מההתקפות עמדה איראן. במקרים אחרים היו אלה יוזמות של דאעש, אל־קאעידה ומטורפים אחרים. ישראל, אגב, לאורך כל השנים, הצילה את חייהם של אלפי אירופאים כשהעבירה מידע מודיעיני יקר ערך לשירותי הביון במערב, כולל ניסיונות להפיל מטוסים.

פה ושם צצו נתונים מזעזעים על אלימות בתוך השכונות המוסלמיות פנימה, בפרט כלפי נשים. הם הוצנעו עד מהרה כדי לא לקלקל את חגיגת ה"רב־תרבותיות". בפועל, שכונות שלמות בערים הגדולות של מערב אירופה הפכו לאקס־טריטוריה. מהומות פרצו בהן מעת לעת, בלי יכולת של הרשויות להשליט סדר.

במקביל, חופש הביטוי, שאמור היה להיות ערך יסודי במדינות המכנות עצמן "דמוקרטיות ליברליות", נרמס תחת איומי אלימות ופיגועים. שחיטתו בהולנד של הקולנוען תאו ואן גוך ב־2004, וכך גם הפיגוע במערכת "שארלי הבדו" ב־2015, ועוד עשרות מקרים מפורסמים פחות של חיסול המתריעים בשער, עשו את שלהם. אירופה הממסדית והצבועה השתתקה מרצון, מה שאפשר לאיומים הפנימיים להמשיך ולהתפתח.

כל זה הלך והחמיר עד לבחירות לפרלמנט האירופי השבוע. בפעם הזו הבוחר האירופאי שלח מסר חד כתער לנבחריו: די לבלבולי המוח על הגירה כמעט חופשית, די לבזבז כסף על מלחמת האקלים שעולה לנו ביוקר, די לכניעה המסחרית לסין. אין לכך הוכחות אמפיריות בינתיים, אולם יש מקום להניח שמתקפת הזוועות של חמאס עמדה ברקע המודע או התת־מודע בשיקוליו של הבוחר האירופאי. הרוב הדומם שתומך בישראל מבין את מה שהממסד משתיק.

רק ההתחלה

אף שהתפנית ברורה, תוצאות הבחירות עדיין לא מבשרות על התעוררות סופית של אירופה מהאשליות ועמידה נכוחה מול פני הסכנה. הסיבה הראשונה לכך היא שגם הימין המלא־מלא של אירופה רוצה לעצור כניסת מהגרים חדשים, אך לא ממש יודע מה לעשות בישנים. כלומר, לאף אחד אין תוכנית מעשית כיצד לפרק את הסכנה שכבר רובצת על אירופה מבפנים.

שנית, הממסד האירופי לא עומד באותו המקום של הציבור הרחב. כלומר, ילחצו הפוליטיקאים הימניים ככל שילחצו - הפקידות, האקדמיה, התקשורת ושאר בעלי השררה ביבשת יאטו את התהליכים, או יסכלו אותם, כמיטב המסורת של הביורוקרטיה האירופית. מאיפה זה נשמע לנו מוכר?

המורכבות השלישית נוגעת לנו, העם היהודי. מצד אחד, כמעט כל מפלגות הימין תומכות בישראל תמיכה חד־משמעית. מצד שני, בעורקים של לא מעט מחבריהן זורמת אנטישמיות עתיקה. כך במפלגתה של מארין לה פן הצרפתייה, שנוסדה בידי ניאו־נאצים ועדיין לא טוהרה די הצורך. כך במפלגת "הקונפדרציה" הפולנית, שמפיצה שנאת יהודים קלאסית, וכעת נהפכה לשלישית בגודלה בפולין.

כלומר, בהקשר היהודי אין גושים, אין כללים, וגם אי אפשר להסתמך על ההגדרות האירופיות ל"ימין קיצוני". ישראל וההנהגה היהודית יצטרכו לבחון כל מפלגה וכל נציג לגופם, כדי לדעת האם הם נגועים בשנאה הנושנה או לא. אין דינו של אוהב ישראל חירט וילדרס ההולנדי כדינו של הפולני גז'גוז' בראון, ששרף בחורף חנוכייה בסְיֵים בפולין, וכעת נבחר לפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הקונפדרציה הנ"ל. יש מקרים סבוכים במיוחד, כמו "אלטרנטיבה לגרמניה" שתומכת בישראל באופן נחרץ אך בה־בעת אנשיה נתפסים שוב ושוב באמירות אנטישמיות.

בשורה התחתונה - המהפך נותן מקום לניצוץ של תקווה. ההתחזקות המשמעותית של הימין באירופה, שמבין היטב את האתגרים אשר ישראל מתמודדת איתם, צפויה להביא להקלות בלחצים עלינו. זה כשלעצמו טוב. מעבר לכך, ככל שאירופה תבין טוב יותר את הסכנה הנשקפת לעולם הדמוקרטי מכוחות הרשע, כך מרחב התמרון המדיני שלנו יהיה גדול יותר.