להבדיל בין ביקורת לבין אנטישמיות

המילים הללו נכתבות בגובה 30 אלף רגל, בטיסת אל על בחזרה לישראל, אחרי עשרה ימים סוערים של מסע בין קהילות יהודיות בניו יורק. ביקרתי שם כבר פעמים רבות, אבל בניגוד לפעמים קודמות, הסוגיה הבוערת והנוכחת ביותר שהונחה על השולחן שוב ושוב כמעט בכל מפגש או שיחה היתה: אנטישמיות.

הרושם שקיבלתי הוא שדברים השתנו. ההפגנות בקמפוסים מעוררות בהלה של ממש בקרב צעירים יהודים וההורים שלהם. הקולות שדורשים מדינה פלשתינית "from the river to the sea" נשמעים לא מעט, ואף שהם למעשה קוראים להשמדת ישראל, הם מוגנים לא פעם בידי חופש הביטוי הקיצוני שהחוקה האמריקנית מאפשרת. למותר לציין שרוב המפגינים לא ממש יודעים באיזה ים או באיזה נהר מדובר, אבל זה כמובן לא מפריע להם להפגין בקול. לא מעט דוברים ששמעתי מבהירים שיש כאן תהליכים מדאיגים של עלייה באנטישמיות.

צריך להיזהר מאוד בהגדרת המושג הזה, אנטישמיות, וחשוב לשים לב לא להרחיב אותו יותר מדי. כי מי שקורא לפגיעה ביהודים מעצם היותם יהודים הוא בוודאי אנטישמי, ומי שמתנגד לציונות באשר היא וקורא להשמדת מדינת ישראל גם הוא אנטישמי לגמרי (אף שמתברר שיש כמה יהודים שתומכים ברעיון המחליא הזה). אבל בשנים האחרונות יש לי תחושה שנעשים בתוכנו ניסיונות עקשניים להרחיב עוד ועוד את הגדרת האנטישמיות, בעיקר כדי להדוף כל ביקורת ולתייג אותה כשנאה אכזרית מצד עוכרי ישראל, ובכך לחסוך כל ניסיון להתמודד איתה ברצינות.

כך הפכו החרם על ההתנחלויות לאנטישמיות, הביקורת על מדיניות ממשלת ישראל לאנטישמיות, וגם הקריאות להפסקת המלחמה בעזה הן סתם אנטישמיות בעיני כמה דוברים ופוליטיקאים. אני לא שותף לרוב הקולות האלו, והייתי שמח שכולם יתמכו בנו בצורה יותר ברורה וחד־משמעית, אבל לא כל אי־הסכמה עם הנעשה במדינת ישראל היא אנטישמיות. מה גם שאם כולם אנטישמים וצריך להילחם בהם בעוז - קשה מאוד לעשות את זה.

הפוליטיקאים שמסבירים לנו שכל מי שמעז לומר משהו נגד מדיניות הממשלה הוא בעצם אנטישמי שמשתף פעולה עם האויבים שלנו, מזכירים לי מחשבה שהטרידה אותי בזמן מהפכת מי־טו, שהסעירה את העולם לפני כמה שנים, שבה עוד ועוד נשים סיפרו על הפגיעות המיניות שחוו. המאבק באלימות המינית הוא מאבק קדוש, חשוב וראוי מאין כמותו, אבל צריך להיזהר מלכרוך יחד מקרים של הטרדה מילולית עם מקרים של התעללות פדופילית. כי אם הכל נמצא באותה החבילה והכל נמצא באותה דרגת החומרה, זה אמנם מסביר עד כמה התופעה נפוצה, אבל זה גם יוצר זילות שלה.

קל להדוף ביקורת בטענה שהיא סתם אנטישמיות, אבל כשאנחנו עושים זאת אנחנו מפסידים שותפים פוטנציאליים שהיו יכולים לעמוד לצידנו. יש לא מעט קהילות וארגונים שתומכים בישראל, אף שיש להם ביקורת רבה על הממשלה שלנו. כשאנו מתייחסים אליהם כאויב אנטישמי, ולא כחבר ביקורתי, אנחנו דוחקים אותם לחיבוק החם של האויבים שלנו ובסופו של דבר פוגעים בעצמנו.

בפרשת "בחוקותי", התורה מתארת את הקללה ואת הפורענות הצפויות לישראל אם חלילה יסורו מן הדרך ולא ישמרו את מצוות התורה. מעניין לשים לב שבין שלל הקטסטרופות והעונשים שמופיעים בפרשה, חוזרת ומודגשת דווקא הפרנויה: "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יז), ובהמשך: "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף" (שם, לו). במבט ראשון, קשה להבין מדוע מוסיפה התורה את הפרנויה כפורענות נוספת מעבר לצרות המלחמה הרגילות. אם יש אויב אמיתי שרודף אחרינו - מה מוסיף החשש מפני האויב המדומה?

המציאות של החודשים האחרונים מבהירה את הדבר היטב. כדי לנצח במלחמה חייבים להתמקד באויב האמיתי, כי הרי ריכוז המאמץ הוא אחד מעקרונות הלחימה היסודיים ביותר. כמו כן, כדי להצליח להביס את האויב צריך לכרות בריתות עם שותפים שיחזקו את השורות וישתתפו במאבק. אך מי שמוכה בפרנויה, נרדף בידי כל "קול עלה נידף" וחושד בכל אדם שהוא בעצם נגדו ורודף אותו - לאט־לאט מאבד את בעלי הברית ואת השותפים שלו. כך הולכת האנרגיה שלו ומתפזרת לשפע של חזיתות, במקום שימקד אותה באויב האמיתי.

הפרנויה יוצרת חיבוק חם של רחמים עצמיים ושל "העולם כולו נגדנו", וממלאת את הנפש בתחושת חשיבות עצמית שבה אנו חשים חשובים עד כדי כך, שכולם עסוקים בנו ורק רוצים ברעתנו. לאסוננו, כמה פעמים בהיסטוריה זה אכן היה נכון, אבל צריך להיזהר מלהתבוסס בתחושה הזו. פרשת "בחוקותי" מלמדת שלראות בכולם אויב זו קללה גדולה, ושפרנויה היא לא מה ששומר ומגן עלינו - היא עלולה להיות מה שמונע מאיתנו לנצח.