"בחלום החלפנו מבטים, והוא כמו אומר לי 'זהו, אני לא בא יותר'"

בסיום הפגישה, לפני שנפרדנו, אשירה הסתכלה עלי ואמרה שתומר הבטיח שיחזור בסיום המלחמה, עם הניצחון. במשך שבועות ארוכים היא אחזה במשפט הזה, בתקווה שישוב הביתה, והיא אוחזת בו גם כיום, אחרי שנהרג. "תומר כבר לא יחזור, אבל אני מחכה לניצחון. לחטופים שישובו הביתה, לניצחון על חמאס, לצפון".

זה היה סיומה של פגישה ארוכה, עם הרבה דמעות. ליבי יצא בחודשים האחרונים אל האישה הצעירה הזאת, בת 32 בלבד, שחייה היטלטלו בחודשים האחרונים: מרעיה גאה של מג"ד 13 בגולני לטירוף של השבת השחורה, שבה חייליו נהרגו והוא יצא להציל את העוטף, ועד למלחמה, ולקרבות ולמוות, כשבדרך גם הבת שלהם הופכת לגיבורה של אחת התמונות הזכורות ביותר.

שאלתי אותה למה היא חושבת שדווקא הם, והוא, בלטו בין כל כך הרבה סיפורים, וכאב, וגבורה. היא אמרה שתומר היה איש הצבא האולטימטיבי. "כשהוא היה בקו בנחל עוז, שם הקוד שלו בקשר היה 'קודקוד נשרים', אבל כשהם נכנסו לעזה הוא הפך ל'קודקוד נוקשה'. זה כל כך הלם אותו".

אמרתי לה שאני חושב שהיה עוד משהו. שלצד הנוקשות הזאת, הגולנצ'יקיות הבלתי מתפשרת של שום דבר פרט לניצחון, היה בתומר גם משהו רך וחם. שכולם האמינו בו והלכו אחריו אל הקרב, אבל גם רצו לחבק אותו - ואת המשפחה שליוותה אותו והפכה לציבורית במלחמה.

את תומר פגשתי כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. הגדוד שלו, שהחזיק את גזרת נחל עוז, איבד באותה השבת 41 לוחמים, יותר מכל יחידה אחרת. תומר עצמו הפך לסמל כאשר אמר ללוחמים שנותרו שהם "דור יום הכיפורים, אחד לאחד. בעוד עשר שנים יהיה מג"ד גיבור לגדוד 13, עם לוחמים גיבורים, חלקכם כבר תהיו הורים. הוא יקפיץ את הגדוד ביום כיפור ויספר עליכם, ויראה תמונות של ההרוגים שלנו".

נפגשנו בתחנת הדלק שליד קיבוץ אורים, לא הרחק ממקום הכינוס של חטיבת גולני שנערכה לכניסה קרקעית לעזה. תומר הגיע כמה דקות באיחור, התנצל והתיישב מולי על ספסל קק"ל. "אתה מכיר את אשתי", היה המשפט הראשון שאמר לי. שאלתי מאיפה, והוא סיפר שראיינתי אותה פעם בטלוויזיה. בסיומה של הפגישה הוא ביקש שנעשה סלפי, ושלח לה את התמונה. אשירה זוכרת את הראיון שלה. היא עשתה אותו מטעם עבודתה ברשות הטבע והגנים. "זה היה ראיון פח", סיכמה. אמרתי לה שבזכותו תומר רצה לפגוש אותי, וכך גם נקשרנו.

הראיון איתו, שפורסם בשער של "ישראל היום", הפך לוויראלי כי אשירה הראתה את העיתון לבתם, ארבל, וצילמה אותה כשהיא אומרת במתיקות אינסופית "אבוש", בעודה מסתכלת על תמונת אביה. "זה היה כובש", אומרת אשירה, "לא רציתי להראות לה טלוויזיה במלחמה, וככה יכולתי להראות לה תמונה של תומר. אם הייתי יודעת שזה יהפוך לוויראלי, הייתי מסדרת את השולחן. מזל שלפחות היא היתה לבושה".

"דאגתי שייחטף, לא שייהרג"

כמה שבועות אחר כך, כשהציעו לי להיכנס ללב עזה, היה לי ברור שאגיע לתומר. הוא שמח ברעיון, ואישר אותו מייד. נפגשנו בלב מחנה הפליטים שאטי, אחרי שהסתיימה בו הלחימה. דיברנו ארוכות, ואז הראיתי לו את הסרטון של ארבל. הוא התרגש מאוד ומסר לאהובותיו בבית את אהבתו ואמר שיחזור אחרי הניצחון. גם הסרטון הזה הפך לוויראלי, פעמיים: בפעם הראשונה בזמן אמת, כשצולם, ובפעם השנייה אחרי שתומר נהרג.

"ארבל התגעגעה מאוד. תומר לא דיבר איתה כל המלחמה. השיחה הראשונה היתה, נדמה לי, בסוף נובמבר, קצת לפני שנפגשנו. גם איתי הוא בקושי דיבר. רק בהודעות. אחר כך גיליתי שהיתה לו דלקת ריאות ושהוא כמעט איבד את הקול, אבל נדמה לי שזה לא קשור. הוא היה ממוקד במשימה. הבנתי את זה, ושחררתי".

כעסת?
"בהתחלה, בשבוע הראשון, כששמעתי שיש משפחות שמגיעות לשטחי כינוס ואנחנו לא, ואני הרי אשתו של המג"ד - אז מי יגיד לי לא לבוא? אבל שחררתי את זה אחרי הכתבה שלך. אני ממש זוכרת שהלכתי, עשיתי עיסוי לשחרר מתחים, ופשוט סלחתי לו - שהוא לא מתקשר, שהוא לא נותן לי לבוא".

הצעתי לה הסבר אחר. היא הופתעה, וביקשה לדעת. אמרתי שמעבר לאחריות ולפיקוד על מאות חיילים שנשאו אליו עיניים, היה גם ההקשר הפרטי. תומר סיפר שכאשר הגיע באותה השבת לכפר עזה, הוא ראה לנגד עיניו את ביתם בקיבוץ אלמוג. וכאשר חילץ בשעת ערב מאוחרת את התאומים של משפחת ברדיצ'בסקי בני עשרת החודשים, שהוריהם נרצחו, הוא חשב על ארבל.

"אני לא מקנאה בו במה שהוא חווה באותו היום", השיבה בדמעות, "היום שבו הוא נהרג הוא יום ההולדת של התאומים. אני מוצאת בזה נחמה".

ביקשתי שתספר מה עבר עליו באותו הבוקר. את החגים הקודמים הוא סגר, ובחג הזה נשאר סוף־סוף בבית. ערב קודם הם קיימו עם חברים בקיבוץ "ארוחת סיבות", ארוחה שבה כל אחד נותן סיבה למה מגיעה לו צלחת. "הסיבה של תומר היתה שהוא בבית, כי הוא אף פעם לא היה בבית. הוא נכנס לתפקיד ביוני, ומייד יצא לתרגיל בצאלים ואז למבצע בשומרון, ומשם לקו בעזה.

"הוא היה חוזר בחמישי מאוחר הביתה, ובשישי בבוקר מייד יוצא חזרה לגזרה. אפילו כביסה הוא לא היה נותן לי לעשות. היה אומר לי שאני שטחית. עניתי שאני לא יכולה להתלונן, להגיד שקשה לי, שאני לבד, אז לפחות שאעשה את הכביסה המסריחה שלו. ממש רבנו על זה, ובסוף הפסקתי כי פעם אחת עשיתי כביסה ואז הקפיצו אותו, והמדים לא הספיקו להתייבש והוא חזר לצבא עם מדים מטפטפים. וזהו, לא כיבסתי אותם יותר".

היא מספרת שערב חג שמחת תורה, שתומר היה בו בבית, היה רגע נדיר של שפיות, של משפחה, של ביחד. "בערב, כשישבנו עם החברים, הוא סיפר לכולם שהולכת להיות מלחמה. שממש לא רגוע ושהגזרה לא שקטה, ושהוא ממש מרגיש את זה. ואז ב־6:30 טלפון, והוא מזנק, ובדרך כלל אני מנסה לחזור לישון אבל הפעם קמתי והלכתי אחריו לסלון ושאלתי מה יש, והוא אמר לי 'אשירה, בלגן. אני חייב לטוס עכשיו'.

"עזרתי לו להתארגן. בינתיים ארבל התעוררה והתעצבנה, והיה עוד טלפון, ושמעתי את אילן אלחרר, הקמב"צית, מעבירה לו דיווח מלא בקור רוח. שיחה עניינית, דיווח על מלא חדירות, על ירי, והיא אומרת שאין מפקד בשטח, ואנחנו לא מבינים, ותומר שואל אותה לאיזה מוצב הם חדרו, והיא אומרת לו 'תומר, לכל המוצבים, לכל היישובים, יש חדירה בכל הגזרה'. וברקע אנחנו שומעים פיצוצים, ובנות צורחות בחמ"ל ואת אילן מפסיקה ומבקשת מהן ללכת למרחב מוגן".

אלחרר היא אחת הבודדות שהצליחו להיחלץ מהחמ"ל בנחל עוז, שהוצת בידי המחבלים. "בזמן אמת לא ידעתי מי הבנות ששמעתי בטלפון, אבל היום אני יודעת שאלה הבנות שלא שרדו. תומר שמע את זה, ויצא מהבית בידיעה שהוא לא הצליח למלא את המשימה שלו - להגן על היישובים".

נפרדתם?
"הכל היה מהיר מאוד, אולי רבע שעה. בינתיים שמתי את ארבל מול הטלוויזיה, ותומר ביקש שארוץ להביא לו את המדים והנעליים, ובינתיים אמא שלו התקשרה לשאול אם הקפיצו אותו. הוא עוד הספיק להיעלב מארבל שלא רצתה להיפרד ממנו, ואמרתי לו שיניח לה ושישמח שהיא לפחות לא מקשה עליו. 'תן לה חיבוק, וסע'. זה מה שהוא עשה, ואז אמר לי 'אני לא חושב שהסמג"ד שלי בחיים', והתחיל ללכת. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה הדבר האחרון שהוא אומר לי, אז הלכתי אחריו ואמרתי לו 'אני לא מתקשרת, אני לא שולחת הודעות, אני משאירה לך את הקו פנוי לחיילים שלך. כשאתה יכול ורוצה שלח לי הודעה, תתקשר, רק תגיד לי שאתה בחיים'. הוא רץ לאוטו, וזהו".

זאת היתה הפעם האחרונה שתומר היה בבית. יממה אחר כך הוא שלח לה הודעה לפנות בוקר. היא מדפדפת בווטסאפ כדי להגיע אליה, ומתנצלת ש"פעם הוא היה אצלי בהודעות שקופצות ראשונות. לפעמים, כשאני רוצה תזכורת, אני שולחת לו הודעה כדי שזה יעלה לי בחזרה".

הוא קרוי אצלה בטלפון "תומר אהובי". היא אומרת שזה תמיד היה ככה. בהתכתבות ההיא, הראשונה, הוא כתב לה שיש לגולני "איזה 60 הרוגים", וביקש ממנה לא להגיד כלום. את הפרטים היא ליקטה מחברים ומהתקשורת. "תומר שלח לי את מה שקראתי לו ההודעה היומית: 'את בסדר? דואגים לך? יופי, ביי'. בכל המלחמה דיברנו בטלפון אולי חמש פעמים".

דאגת?
"מוזר, אבל לא דאגתי שהוא ייהרג. דאגתי שהוא ייחטף, ואז מה יעשו לו כי הוא בעל ערך. ואם הוא ייפצע אז איזו פציעה תהיה לו, ואיך נתמודד בשיקום. הלכתי להלוויות, ולא דמיינתי את ההלוויה של תומר".

באותם שבועות היא לקחה על עצמה את התפקיד שלו. הוא היה בעזה, והיא נדדה בין הלוויות ושבעות וביקורי משפחות של קצינים וחיילים מגדוד 13 שנפלו, ואצל פצועים בבתי החולים. אפילו ביום הולדתה, 13 באוקטובר, היתה בהלוויה. "לא היו חיילים בהלוויות, כולם היו במלחמה. לא היה מפקד שיספיד, לא היו חברים שיספרו. זה הכי בסיסי. אז הלכתי. לא בשם תומר, בשם עצמי".
שאלתי אותה אם יצא לה לדבר איתו על מה שקרה באותה שבת. מה שהוא שמע מהלוחמים שלו שנותרו בחיים, ומה שעבר עליו בכפר עזה מרגע שהגיע לגזרה. היא ענתה שלא. כשדיברו בטלפון או בהודעות, זה היה קצר וענייני. ובפעם היחידה שנפגשו, הם לא הגיעו לפרטיות.

"זה היה ב־25 בנובמבר, יומיים לפני יום הנישואים שלנו. נפגשנו עם חבר'ה שלו מהימ"מ בלטרון ושם זה שיחה ציבורית, ואז המשכנו להורים שלו, ואצלם לא היה אפשר לדבר על כלום כי רק מלהסתכל עליו אמא שלו היתה מתחילה לבכות, אז דיברו על ספורט ועל זה שהמלחמה מטורפת ועזה עיי חורבות.

"ארבל ישבה עליו כל הזמן, ולא נתנה לאף אחד להתקרב. כשהם ישבו באוטו, בדרך להורים, הוא ישב לידה, ופשוט נרדם. רציתי לשתף אותו, לדבר איתו, להגיד לו שאני חזקה ולספר כמה תמיכה יש לי, אבל הוא פשוט נרדם. הסתכלתי במראה והתמוגגתי. זאת היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את שניהם ככה ביחד, ישנים מאחורה, רגועים, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהלילה אישן רגועה כי הוא לא בעזה, הוא בחוץ".

פשוט אהבנו

את הסיפורים על תומר שמעה מאחרים. גם על מה שאירע בכפר עזה, וגם על המלחמה. "שמעתי שהוא הציל גופת חייל מחטיפה בכפר עזה, ושהוא מנע אונס בזמן אמת - הוא נכנס לבית ומצא מחבל עם מכנסיים למטה. אין לי ספק שהדברים טלטלו אותו, בטח הקטע עם התאומים. תומר היה אבא חרד. אם לארבל היה קצת חום, אני הייתי אומרת שנעשה לה אמבטיה והוא ישר היה מציע לקחת אותה למיון".

הם הכירו לפני 14 שנים כשתומר היה קצין צעיר בגולני, והיא בת שירות, מדריכה ברשות הטבע והגנים. "המג"ד החליט שהם צריכים קצת חינוך, וגרר אותם לטיול זריחה במצדה. אני ישנתי שם בשק שינה כדי לפגוש אותם בזמן, וכשהם ירדו מהאוטו תומר הסתכל על כל המדריכים, הצביע עלי ואמר 'זאתי נראית הכי צעירה, אז היא בטח הכי פחות חופרת - ניקח אותה'.

"זאת היתה הדרכה גרועה. הם לא נתנו לי הזדמנות. פשוט הניחו את התיקים והלכו לישון. אחר כך קצת דיברנו, וזהו. הוא השיג את הטלפון שלי מחברה, ואני בכלל לא רציתי לצאת עם קצינים כדי שלא יתפסו עלי תחת. כל הזמן התחילו איתי חיילים, וזה לא שינה לי. אבל אח של החברה שכנע אותי, ונפגשנו. חיכיתי לו בתחנה המרכזית בירושלים, ובכלל לא ידעתי איך הוא נראה. חייכתי לכל מי שעבר, עד שהוא הגיע, וחייך, וזה היה מספיק טוב. איכשהו קנינו אחד את השנייה.

"הוא היה כל כך שונה ממני. שני אנשים ערכיים, עם תפיסת עולם דומה, עם רקע שונה לגמרי. אני מגיעה מרקע דתי והוא ממסורתי. אני מתנחלת והוא הכי עירוני שיש. אני אוהבת רוק ישראלי ומדברת אנגלית והוא הכי חיים משה ואיל גולן ושלמה ארצי. אני הייתי מזמינה לימונענע גרוס והוא שתה קפה. איך זה עבד כל כך טוב? פשוט אהבנו".

היא הדריכה אז בצפון ים המלח והיתה בודדה, כי תומר היה בצבא, והם בחרו להתגורר בקיבוץ אלמוג כי היתה לה שם חברה מהעבודה. ארבל נולדה בקיבוץ, ותומר היה מגיע כמו איש צבא - אחת לשבועיים-שלושה, לפעמים קופץ באמצע השבוע בקטנה.

שאלתי אותה אם היא חיה בשלום עם הבחירה שלו להתחתן גם עם הצבא. היא השיבה שתומר הפך את זה לבחירה שלהם. "לפני כל תפקיד הוא הסביר לי את המשמעות - מה התפקיד, לכמה זמן חותמים, כמה הוא יגיע הביתה, איזה מענק הוא יקבל - ואז אמר שאם זה לא מתאים לי, הוא חותך מייד. אף פעם לא אמרתי לו לא".

לפני שנכנס בפעם הראשונה לעזה, הוא התקשר אליה. היא היתה בנסיעה, והוא אמר שלא יהיה זמין לזמן ממושך. היא הבינה מייד, וביקשה שלא ישכח להביא לה מתנות מהדיוטי פרי. היא מחפשת שוב בהתכתבויות ביניהם, הנה הודעה שבה היא כותבת לו "תתחדש על התספורת", אחרי שראתה בטלוויזיה שהוא הסתפר, והנה תגובה שלו על תמונה של ארבל עם משקפי שמש, אותם המשקפיים שהחזיק אצלו במשרד, ושהיא קיבלה בארגז אחרי מותו. "את המשקפיים שלו לא החזירו לי".

בשלב הזה, היא אומרת, תומר כבר היה כוכב המלחמה. "מלך העולם שמי יכול עליו. אם יש מישהו שהתכונן למלחמה, שידע מה מצפה לו בפנים, זה תומר. הוא לא ויתר על שום שלב ושום פרט, וגם היה עם הכי הרבה מורל ורעל בעיניים". היא, כאמור, לא דאגה שימות, אלא מה יהיה כשיחזור: "איך הוא יתמודד עם האובדן של הלוחמים, עם ייסורי המצפון, אם יסכים ללכת לטיפול וכמה ערבי גיבוש נצטרך להרים בבית החדש בקיבוץ".

כבר עברת לבית החדש?
"עדיין לא. בונים אותו. זאת שמחה מהולה בעצב. זה הדבר שהכי קשה לי עם המוות שלו, הבית, כי זה שלנו. את כל הבחירות עשינו יחד. אני בכלל לא מרגישה שזה הבית שלי, ההפך. מילא היינו מתרוקנים בשביל הבית הזה עד השקל האחרון, כמו שתכננו, אבל המשכנתא נסגרה מהביטוח, ואני זוכה לכל הלוקסוס הזה בלעדיו. יש לו את המטבח־חוץ שהוא רצה, ואת המקרר בירות, והוא לא יכול לבוא בחמישי הביתה מאוחר, לפתוח אותו ולהוציא. מה שוות כל ההנאות האלה בלעדיו? מה אני צריכה טלוויזיה ענקית בסלון, ומקלחת נורמלית במקום המקלחת הצבאית, ואת כל החלל הענקי הזה אם אין לי איך למלא אותו? מה שווה הבית אם המשפחה בשבר? אני מעדיפה להישאר בשבר של הבית עם כל הזיכרונות של איך הוא שכב על הספה, ואיך נשמעים הצעדים שלו כשהוא פותח את הדלת".

הבית הזה מגיע לארבל. וגם לך.
"אני יודעת שמגיע לי, אבל אני לא מרגישה ראויה. זה לא שווה. בא לי להיכנס ביחד איתו, אבל הוא לא יחזור, ולכן אין לי ברירה אלא להגשים אותו בבית. יש לי חברות שאפילו לא הספיקו לקנות בית. אני לפחות מסודרת. יש לי עבודה, יש לי קרן השתלמות, עשינו ביטוחים, יש לי קהילה מדהימה וחפ"ק שדואג לי לכל דבר, יש לי ילדה חמודה להפליא שהלוואי שכל הילדים שלי יהיו כמוה, אבל אין לי את אהבת חיי, את הדבר הזה שנותן לי סיבה לקום בבוקר ולפקוח את העיניים".

שאלתי לגבי מחשבות על ילדים נוספים אחרי שהיא הזכירה את זה. היא סיפרה שעשתה קצירת זרע אחרי שתומר נהרג. שהם דיברו על ילדים נוספים, ובאחת מהודעות העידוד ששלחה לו ביקשה שאם יש לו שם טוב, שישלח לה ולא ישמור לעצמו. "חשבתי שזה ייקח לו כמה ימים, אבל הוא ישר שלח לי שלושה שמות שתואמים את המלחמה".

את מסוגלת לראות את עצמך מתחילה את התהליך?
"תן לי לעבור את הקושי הנפשי של לעבור בית, ושארבל תהיה מסוגלת להכיל את השינוי, ואז נתחיל".

הפעם האחרונה שהם היו בקשר היתה ב־3 בדצמבר. היא מחפשת את ההודעה, ומוצאת: "אהובה שלי, יש לי בדיוק דקה קליטה אז אני שולח הודעה. אוהב אותך המון, מחר אנסה לחייג".

"חגים? לא מבינה מה חוגגים"

אבל הוא לא צלצל למחרת, וגם לא בימים שאחר כך. הגדוד שלו היה עמוק בלחימה בעזה, ואז החלה הלחימה בסג'עייה. מבחינתה הוא היה בפעילות, והכל בסדר. ואז, ערב לפני שנהרג, ארבל אמרה לה 'אמא, אבא לא חוזר'. היא הסבירה לה שאבא מפקד ושצריך לסמוך עליו, אבל הלכה לישון בתחושה רעה וקמה לא טוב בבוקר. "לא הצלחתי לתפקד כל היום, הייתי מוסחת, מה שאמרו לי נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. הדלקתי נר חנוכה עם ארבל, ואז ב־7 וחצי בערב הגיעה הודעה שיום הכיף שתוכנן למחרת למשפחות של גולני בוטל, ולא הסבירו למה. הבנתי שקרה משהו, שלחתי הודעה לקצינת הנפגעים של גולני וכתבתי לה שהתבטל לי מחר ושאני פנויה לביקורים אצל משפחות".

היא התיישבה ליד הטלוויזיה, ולא שמעה שום דבר חריג, ואמרה לעצמה שבטח מדובר במשהו כל כך גדול שמחר היא תתעורר לבוקר שחור. היא התלבטה אם לסדר את הבית, להיכנס להתקלח ולעבור לפיג'מה, ואז שמעה את דלת הרשת נפתחת וצעדים של נעליים צבאיות, וחשבה לעצמה שהמשהו הזה שקרה כל כך נורא, שתומר הגיע הביתה כדי לספר לה בעצמו.

הדפיקות בדלת ב־9 וחצי קטעו את המחשבות שלה. היא חשבה שזה מוזר, כי תומר גר בבית אז למה הוא דופק בדלת, וכשפתחה ראתה מולה שלושה אנשים. ועדיין, חשבה, תומר רק נפצע. הוא אל־מוות. יהיה בסדר. הרי היא עברה בשבועות האלה בכל בתי החולים וראתה הכל. גם אם זה ייקח כמה שנים, הם יתגברו. זה עדיין לא אומר שהוא נהרג.

"הם התיישבו. והיה מתח כזה באוויר, והוא לא הגיע ממני. אני הייתי בטוחה שהוא חי. ואז התחיל הטקס הקבוע: 'אשירה, היום בשעות הערב, בשכונת סג'עייה בעזה, תומר נהרג'. נשברתי. זה היה נורא".

ארבל התעוררה כמה פעמים בערב ההוא, והיא שלחה אותה בכל פעם לישון. על המוות של אבא שלה היא סיפרה לה רק אחרי ההלוויה, שהתקיימה בהר הרצל בירושלים, כדי שגם להורים של תומר יהיה נוח לפקוד את קברו.

מה ארבל אמרה?
"שזה לא יכול להיות. שאבא היה ממש חזק ושהחיילים שלו עזרו לו".

היא כועסת עליו?
"בהתחלה היא כעסה עליו, ואמרה שזה לא פייר שאבא עם החיילים שלו ולא איתה, ועכשיו היא פתאום אמרה שלכולם יש אבא ולה אין. כשהוא לא היה בקו הם היו עושים שיחות וידאו בכל לילה, ובאפטרים הוא היה מוציא אותה מהגן".

ואת כועסת עליו?
"מה פתאום, למה שאכעס עליו? אני שמחה על כל מה שהוא הצליח, ומתבאסת שהוא לא הספיק יותר".

כי הוא בחר להיות בצבא, ולא איתך.
"אנחנו בחרנו. זאת היתה בחירה משותפת. ואם הוא לא היה בצבא הוא היה בשב"כ או במוסד או בעבודה ביטחונית אחרת. הוא היה איש ביטחון".

את ליל הסדר עשתה עם משפחות שכולות אחרות, אבל לא מצאה את מקומה, ובבוקר החג חזרה הביתה. "קשה לי עדיין עם החגים. אני לא מבינה מה חוגגים", היא אומרת. ביום הזיכרון היא תפקוד קברים של חברים ופקודים של תומר, המשך למסע השכול שהוא היה עושה בכל שנה. "אין לי מה לעשות בהר הרצל. אני שם כל הזמן", היא אומרת.

את ארבל לקחה לשם בפעם הראשונה לפני כמה שבועות. אשירה ניקתה את הקבר וסידרה את הפרחים, וארבל ישבה וציירה. זה הזכיר לי את הסרטון מתחילת המלחמה, ושאלתי לגביו. אשירה אמרה שזה מצחיק, כי זו היתה הפעם הראשונה שארבל קראה לתומר "אבוש". רגע זך כזה, קצת מצחיק קצת עצוב, שהפך לאחת מתמונות המלחמה.

היא משקיעה את זמנה בדאגה לארבל, ולעצמה. עושה יוגה, מטופלת ומשתדלת לסייע איפה שאפשר וצריך. לגולני היא נקשרה מרגע שפגשה את תומר, ובמהלך המלחמה החלה לענוד שרשרת עם עץ הזית שמסמל את החטיבה. "קיבלתי אותה מחווה פלאי, אשתו של המח"ט הקודם", היא מספרת. "בשבעה גם ארבל קיבלה שרשרת כזאת. גם היא כבר הפכה לגולנצ'יקית. כשהיא מציירת, הצבעים הראשונים שהיא מוציאה מהחבילה הם ירוק, חום וצהוב - הצבעים של גולני".

לא מזמן סיימה אשירה לעבור על הבגדים ועל החפצים של תומר ולארוז אותם בקופסאות לקראת המעבר לבית החדש. היא מקווה ששם הגעגוע יפחת קצת, או יקבל מסגור אחר. מאז תחילת המלחמה היא חלמה עליו שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה לפני שנהרג, ובחלום הוא פשוט עמד לידה, הכין לעצמו קפה, והיא זוכרת את עצמה רגועה. "זה היה החלום הכי טוב בעולם", היא אומרת.

"בחלום השני הוא היה מגולח, תפס אותי ואמר לי 'בואי אלי, התגעגעתי אלייך. תראי איך דאגתי לך', כאילו בידיעה שהוא מת אבל שהוא משאיר לי את הכל מסודר - את הבית, את ארבל, הכל. ובחלום האחרון הוא הגיע רכוב, אני לא זוכרת אם זה היה טרקטורון או קלנועית כזאת של הקיבוץ, וכמעט לא החלפנו מילים, רק מבטים בעיניים, ולאט־לאט הדמות שלו התפיידה, והרגשתי שהוא נפרד ממני, שהוא אומר לי 'זהו, אני לא בא יותר'. ומאז הוא לא הגיע אלי".

היא כותבת לעצמה, לא באופן מסודר. והיא בוכה, הרבה, גם כשהיא עם ארבל, גם כשהיא לבד. היא מסתכלת בכל לילה בתמונות שלו, ושלהם, ונכנסת להודעות ששלח לה, ונאחזת בזיכרונות. פה הם היו לפני שנה, והנה חלום משותף, ותוכניות לטיולים וחופשות שכבר לא יתקיימו. והיא בעיקר גאה בו - המונח המדויק שהיא משתמשת בו הוא מתגעגאה, שילוב של המילים מתגעגעת וגאה.

בהלוויה של תומר הקדישה לו אשירה את "לא יפריד דבר (בינינו לעד)" של דני סנדרסון. בשבעה הגיע סנדרסון לשיר לה את השיר, והיא התרגשה מאוד. כשנפגשנו, שאלתי אותה אם היא רוצה שנלך להופעה שלו, והיא דמעה שוב. "אשמח מאוד. בשביל תומר".