"אמרתי לעצמי 'אם אתה נופל, כולם נופלים אחריך'"

גם את טובי המפקדים בצה"ל ואת הקשוחים שבהם שום אימון לא מכין למפגש עם מותו של פקוד בשדה הקרב, ועם העובדה שאין זמן להתאבל ושצריך להרים במהירות את החבר'ה ולהמשיך בלחימה, בידיעה שהמוות יכול להשיג כל אחד מהם - אולי כבר ביממה הקרובה.

"זו היתה כניסה של חייליי למבנה ממולכד", מספר רס"ן אדר וולף, מפקד פלגה בסיירת גבעתי. "היו לנו שני הרוגים במקום, מפק"צ פצוע אנוש ועוד עשרה פצועים, ובאותו רגע אתה ממוקד מטרה ולא מתעסק במה אתה מרגיש, אלא יש אירוע שצריך לצלוח וקרב חילוץ, ואני מדבר על חיילים שרק עכשיו איבדו חברים והם מתנהלים בצורה מדהימה. זוכר שאמרתי בקשר למפק"צים ולסמלים, שהיו בהאזנה, שאנחנו באירוע מחורבן ושאני סומך עליהם שנצליח לצאת ממנו, וגם לטווח הרחוק נתגבר כפלוגה. הבנתי שמעתה יש את 22 בדצמבר 2023, נקודת מפנה בחיי".

ישבנו עם וולף, בן 26, בבסיס בדרום, בעיצומן של ההכנות לכניסה לרפיח. לצידו ישבו סגן ירדן סולמון, גם הוא בן 26, מפק"צ בפלגת העורב בסיירת גבעתי, ורס"ן (מיל') דוד פחימה, בן 28, נשוי ואב לשתי בנות, מפקד פלוגת מילואים בגדוד 9 של השריון. כל השלושה איבדו חיילים במהלך הקרב, שמות ופנים שימשיכו ללוותם לאורך חייהם.

"הייתי בנקודות החיכוך הכי גבוהות שיכולות להיות למפקד במלחמה", אומר רס"ן פחימה. "חטפתי טילים, ירו עלי צלפים ונפצעתי מרסיסים, ואני עדיין פה ויכול לספר על תחושה כנה שאחרי מקרה שבו איבדת חייל, קשה להיכנס שוב לקרב. אתה אומר 'יש לי הרוגים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, והמספר יכול עוד לגדול'. זה החשש. הרי אנחנו נכנסים שוב לתופת, מי מאיתנו יהיה הבא בתור? הפחד לשלומם של אחרים מאתגר מאוד".

פיטסבורג־אור עקיבא־עזה

סגן סולמון יכול היה להיות במקום אחר, בארץ אחרת. הוא נולד בארה"ב וגדל בפיטסבורג, פנסילבניה. כשסיים לימודי תיכון ניסה להמשיך לקולג' ולא התאים, אז הצטרף לאביו בעסקי הנדל"ן. לפני שש שנים הציעו לו שיבוא לישראל ויתגייס לצה"ל. בעוד אחיו בחר להצטרף למרינס האמריקני, הוא הגיע לבית סבתו באור עקיבא עם תיק גב, ומשם התגלגל להיות קצין בסיירת גבעתי. "הצבא תפס אותי בזמן הנכון ובמקום הנכון", הוא משוכנע, "זכינו להיות כעת אלה שמובילים את עם ישראל למלחמה".

7 באוקטובר פגש את סולמון בזמן שהיה בחופשת חג בביתו. הוא מיהר לקפוץ לבסיס האם עם צוותו, ומשם ברכבים פרטיים נסעו לקיבוץ נחל עוז, שהפך לשדה קרב. "זה היה סרט", הוא נזכר, "הגענו לש"ג, החנינו את הרכב ואני זוכר שראינו גופות של משפחה שוכבות על האדמה. הגיע אלי בחור עם כדור ביד וביקש לדעת אם יש פרמדיק. ברמה האישית הרגשתי מוכן אחרי האימונים שעברנו, רק היתה אז תחושה שכל בית שאני נכנס אליו יכול להיות הבית שלי".

את פחימה פתיחת המלחמה תפסה בביתו ביישוב יקיר שבשומרון, ומשם הזניק את לוחמיו לימ"ח, כדי שיצטיידו ויזדרזו לסייע לעוטף המדמם. "כמילואימניקים האימונים שלנו לא תכופים, והנשקים אפילו לא היו מאופסים", הוא מחייך קלות. "היינו בלי אפוד קרמי או פק"ל, ואתה רק עם נשק שהוצאת מהימ"ח ואין לך מושג אם הוא בכלל עובד, אבל היתה באותו יום הבנה שזקוקים לנו. היו שם חיילים שלא ראיתי בחיי. חיילים חדשים ששמעו שיש מלחמה ובאו, ומה שחיבר אותנו באותם רגעים לא היה הידיעה שאני מ"פ תותח, אלא הצרה הגדולה. אז אספתי את חייליי ואמרתי שאנחנו רבים ושאנחנו נצליח, ושהטוב והאמת איתנו. זוכר שכמה שעות לאחר מכן נכנסתי לבית בקיבוץ כיסופים וראיתי מזלג מגואל בדם. חשבתי לעצמי שיש סיכוי שמישהו נלחם על חייו עם מזלג, וכשאתה מבין את הסיטואציה אי אפשר שלא להתגייס, גם במחיר שיהיו לנו נפגעים. אם אתה יודע מה אתה עושה ומאמין, זה הדבר היחיד שמחזיק אותך להיות בראש ושהאחרים יבואו אחריך".

רס"ן וולף מכיר היטב את הדברים שעליהם מספר פחימה. "נכון שהופתענו ב־7 באוקטובר, אבל כשהבנו את סדר הגודל, כל יחידה שאני מכיר נלחמה כמו שציפתה מעצמה. באופן אישי חודשיים וחצי לפני המלחמה מוניתי למ"פ בסיירת. הלוחמים שנלחמו בעזה במשך חצי שנה הוכיחו את עצמם, ואם צריך הם ייכנסו שוב, עם כל הקשיים שחוו. כשאתה רואה את הדברים בעיניים, אתה מבין שאנחנו נמצאים במצב של להיות או לחדול".

חייל מבין את המשמעות של האפשרות ליפול בקרב?
סגן סולמון: "זה תמיד שם. אנחנו מזכירים לעצמנו בכל יום שאנחנו משחקים עם החיים בעבודה, ואם לא נהיה מדויקים, מקצועיים ונחושים, המחיר יהיה כבד. גם אם אתה באיזה מקום משוכנע שאתה מוכן לבאות, אני יכול להגיד שאישית, במלחמה, יש 'עד לאירוע שעברנו' ויש 'אחריו'".

"בפנים יותר קל"

סגן סולמון מדבר על התקרית ב־24 בפברואר שבה נהרגו חייליו - סמ"ר עידו זריהן ז"ל וסמ"ר נריה בלטה ז"ל. "זה היה בחאן יונס", הוא מספר. "אני וכמה חיילים התלווינו לסמ"פ, ואילו החיילים שנפלו היו בפעילות במקום אחר. אתה נמצא במוכנות, ולפתע מקבל הודעה בקשר על אירוע עם נפגעים. הסמ"פ אמר לי 'קרה כך וכך, לא יודע בדיוק פרטים אבל אני חייב ללכת. תישאר עם החבר'ה'. אמרתי שאין בעיה, ומאוחר יותר קיבלנו את השמות. זה נופל עליך. פעם ראשונה שאתה מתמודד עם מוות של חייל מהצוות. אז אתה מתחיל לראות על החבר'ה איך כל אחד מהם מעכל את ההודעה, מתייחד עם עצמו ועם החברים. יש דינמיקה אחרת".

רס"ן פחימה איבד שניים מחייליו בתקריות שונות במהלך הלחימה - את רס"מ (מיל') גיל פישיץ ז"ל ב־2 בנובמבר ואת רס"ל (מיל') שי פיזם ז"ל ב־15 בדצמבר. "גיל נהרג בצפון הרצועה, ממש בסופה של התקפה משמעותית שביצענו", מספר המ"פ. "הוא יצא לסייע בטנק, חטף ירי מצלף והוא סיפור מדהים בפני עצמו. מדובר בחייל שהיה חולה במחלה קשה והסתיר אותה כי רצה להתגייס, וכשבאו לבשר למשפחתו הם חשבו שבאו לספר שהוא נפטר מהמחלה. האירוע השני היה בחאן יונס עם שי פיזם ז"ל, שנולדה לו בת שבועיים לפני כן. שי ביקש להיכנס לקרב. היה חסר לנו טען, אז הוא החליף את הטען ובערב החליף מפקד שנפצע ועבר מטנק לטנק. הצוות שלו יצא בלילה להתקפה מקומית, חיסל מחבלים, ובדרך חזרה קרסה על שי מרפסת והוא נהרג במקום. אני זוכר את הטנק שלו חוזר למגנן. פינינו את שי, כיסינו ונהיה שקט מסביב. משהו קורה בין אדם חי לאדם מת, איזה רגע שבו הכל נעצר".

ואתם מבינים שהמלחמה נמשכת ושאין זמן להתאבל.
פחימה: "בשתי הסיטואציות שעברנו נדרשה מנהיגות. היה צריך להמשיך את ההתקפה ולהחזיר את האנשים לתפקוד. היה רגע שאמרתי לעצמי 'אם אתה נופל, כולם נופלים אחריך'. זה לגייס כוחות ולהוביל את המסגרת קדימה. במקרה הראשון זה היה לצאת להתקפה מיידית. יש משהו יותר קל בקבלת בשורה כזו כשאתה בפנים, מאשר בבית, שאז זו קטסטרופה ואין מה לעשות. בפנים יש יכולת להגיב, אתה בעל העוצמה והמחבלים עדיין כאן. במקרה של פיזם פינינו אותו מהטנק, אספתי את אנשי הצוות שלו, הכנסתי אותם לטנק שלי, נסענו לנקודה שבה נהרג ותקפנו. הם היו צריכים את זה ואני די פקדתי עליהם, ובדיעבד זה היה מהלך מצוין. זה נתן להם תחושה של מסוגלות, ולא של שקיעה. הרי יש אין־סוף למנעד התחושות והרגשות סביב האחריות לקחת אנשים לקרב, ולא להחזירם הביתה".

וולף: "יש פעולות שצריך לעשות, לפעמים בכוח. אחרי שאירע פיצוץ המטען, נשארו חמישה לוחמים מהצוות שנפגע, שהיו רלוונטיים להמשך הלחימה וידעתי שאני צריך אותם, וגם חלילה לא רציתי שהם ייכנסו לפוסט־טראומה בעתיד. צריך להפעיל אותם, גם אם הם לא רוצים. היה חשש, היה פחות נעים, אבל הווליום במלחמה, אל מול החיים הרגילים, הוא הרבה יותר חזק. דברים שאתה לא יכול להכיל בחוץ, בפנים אתה מכיל".

רס"ן וולף איבד בתחילת התמרון את חברו לסיירת, מפקד הפלגה רס"ן יהודה כהן ז"ל, וב־22 בדצמבר נפלו לוחמיו סמ"ר ניר קנניאן ז"ל וסמ"ר בירהנו קאסיה ז"ל. סרן הראל איתח ז"ל, המפק"צ שנפצע אנוש באותה תקרית, נפטר כשבוע לאחר מכן.

"במקרה של החיילים שלי הרגשתי שזה עלי", מודה רס"ן וולף. "אמנם בגבולות הגזרה של המלחמה דברים כאלה יכולים לקרות, אבל ברמת האחריות רציתי להחזיר אותם הביתה בשלום, ואחריות היא שם המשחק. אמרתי שיש לי שתי מטרות. האחת - לעמוד במשימה ולא משנה כמה, למה ומתי נידרש, והשנייה - וזה גולם בכל הפעילויות וההחלטות שלי כמ"פ - זה להחזירם הביתה, ולא עמדנו בה. על סוגיית האשמה אפשר לדבר, אבל על האחריות אין שאלה. איך שלא תהפוך, אתה האחראי, ובנסיבות המבצעיות אתה יכול לספר לעצמך אלף ואחד תירוצים, אבל בסוף יש עובדות וזה משהו שאתה לוקח להמשך ומכורח הנסיבות אתה נפגש עם זה ביום־יום, כי המשפחות ימשיכו לחיות עם האובדן עד יומן האחרון".

פחימה: "אתה לוקח אחריות, כי תרצה או לא, אתה מכניס אחריך איקס חיילים לקרב, ובהחלטות שלך, ימינה או שמאלה, נמצא הגורל. המלחמה היא אירוע משנה חיים, וכשיש אובדן הוא צורב משהו בתוכך. זו חותמת שהמלחמה תשאיר לעד, כי יש מישהו שנותר בקרב והוא היה חייל שלך. שי פיזם ז"ל נהרג בדיוק ביום ההולדת שלי, ג' בטבת. זה אצלי לתמיד".

איך מתאבלים בזמן מלחמה?
סולמון: "ראיתי את התנודות בהתנהגות הלוחמים שלי, איך עברו מקיצון לקיצון. רגע הם ביחד, מחייכים ושמחים, ואז באמצע הלילה אתה פוגש חייל עומד בעמדה ובוכה. לא אשכח שיום אחרי שאיבדנו את החברים לצוות, יצאנו לפעילות ותוך כדי אחד הלוחמים עמד בחיפוי, ביצע את המשימה ברמה הכי גבוהה ובכה. נתתי לו צ'פחה על הגב, וכשחזרנו מצאנו זמן לשבת אחד על אחד. הוא ידע שאני שם בשבילו".

וולף: "תמיד אומרים שמ"פ הוא יצור בודד, שאוכל את הקש לבד, אבל אני מוצא קצין, קצת מעל הפלגה, ומשתף אותו בתחושותיי. אמנם לא לעומק הדברים, אבל אתה אומר לו 'איזה חרא גדול'. הרי ידעתי שמקרה של מוות יתפוס אותי מתישהו, כי אי אפשר לברוח מהסטטיסטיקה. במידה מסוימת אתה לא רוצה להכחיש את מה שעברנו, או לטאטא מתחת לשטיח, אבל מצד שני אתה לא רוצה לפתוח מעגלי שיח שעלולים להציף דברים שלא בטוח שצריך בשלב הזה. יש מתח שאתה חי איתו".

פחימה: "אחרי מותו של שי פיזם ניסיתי להבין מה יכול להרים את הרוח בפלוגה, ובפעם הראשונה במלחמה הבאתי את מה שאני יודע לעשות - נגינה. ביקשתי שיכניסו גיטרה, ולילה אחרי ישבנו ושרנו שירים שקטים על ארץ ישראל ועל המשמעות של 'אין לי ארץ אחרת'".

"לא מפחד מהמוות"

לשלושת הקצינים לא יצא להשתתף בהלוויות חייליהם מאחר שהלחימה נמשכה ללא הרף, אבל בהזדמנות הראשונה הם מיהרו להגיע למשפחות החללים כדי להבהיר שהקשר איתן מעתה יהיה רצוף. "היה משמעותי לצוות שלי לפגוש את המשפחות", מודה סגן סולמון. "לפני כן שלחנו אליהן מכתב שבו כתבנו שאנחנו ממשיכים להילחם, וכשיהיה זמן נבקר אותן ושעד הנצח אנחנו בשבילן לכל דבר. כולנו משפחה".

וולף: "בורכתי במשפחה מדהימה, ואבא שלי לקח על עצמו את הנושא והוא מושקע חזק מאוד בקשר עם המשפחות השכולות, כי הוא הבין שיש לו בן מ"פ שצריך את עזרתו. גם אמרתי לו שאשמח שייצג אותי. המשפחות השכולות מגיעות אלינו הביתה ויושבות עם הוריי".

פחימה: "בהלוויה ובשבעה היו נציגים מהפלוגה, וגם אשתי הגיעה. זו מציאות מורכבת, אבל ההתמודדות קלה יותר כשמאמינים במה שעושים, ואני מאמין שאנחנו צריכים להילחם ובמלחמה יש מחירים. כמו שהם נהרגו, כך אני העמדתי את חיי לפני חיי החיילים הרבה פעמים. כשנפגשתי עם המשפחות אמרתי להן שמותר לכעוס ולשאול שאלות קשות, ובגלל זה הגעתי ויש לי אחריות מלאה. הן הגיבו באהבה ובחיבוק, כי זה בעצם הקשר לילד שלהן, לאח, לבן הזוג. הן רצו לראות מי הוביל אותו לקרב ולדעת שלא מדובר במשוגע, או באחד שלא מחשב סיכונים. זה עדיין לא הוריד מהתחושה שצריך לחיות איתה, וגם אמרתי שם 'אני רוצה לבקש מכם סליחה שלא החזרתי אותם הביתה בשלום'. חייבים לציין שהקרב היה מוצדק, ולא איזה דו"צ. אלה הם חיינו".

לחיים שלכם אתם חוששים?
וולף: "הפוך. יש משהו במוח האנושי, שעד שלא פגשת דבר מסוים, אתה חושש ממנו. 'פחד מוות' זו אולי ההגדרה, אבל כשאתה נפגש זה אמנם נורא וגרוע, אבל המוח כבר יודע איך להתמודד. אז אני יכול להגיד על עצמי שהסתכלתי למוות בעיניים, וזה גרם לי לקחת אותו למקום של פחות פחד ולהבין שיש מסביבי משהו שהוא הרבה יותר גדול מחיי האישיים, ולא רק במובן של שליחות. יקרה מה שיקרה".

פחימה: "אנחנו צוחקים ואומרים 'לא בתוכניות שלנו למות במלחמה, יש הרבה דברים שעוד צריך להספיק'. אני לא מפחד ממוות, אני פשוט לא רוצה להפסיק את חיי ושאנשים יצטערו עלי. בגילוי לב, התעסקתי עם הרבה מתים בעברי כשהתנדבתי בקבורה בחברה קדישא ברחובות, עיר מגוריהם של הוריי. זו לא הפעם הראשונה שהוא קרוב אלי. המוות עצמו הוא לא העניין. מה שנקטע, נעצר, זה העניין, וודאי שהפחד קיים ותמיד יהיה וזה לגיטימי וחייבים לפחד, רק חשוב שהוא לא ישתק, אלא ייתן זהירות ודריכות".

ואיך המשפחה מתמודדת עם הפחדים שלה?
סולמון: "אני מכיר את הוריי. אמא שלי מתגוררת בארה"ב ואני משתף אותה רק במה שמתאים, ואילו את אבי אני משתף קצת יותר, אבל גם הם יודעים למה אני פה ויודעים שאני שלם עם מה שאני עושה ועם הדרך שבחרתי. הם שם בשבילי".

וולף: "המשפחה שלי מושקעת חזק במלחמה, ואני תמיד אומר שלי הרבה יותר פשוט מאשר להם, כי אני שולט במצב והם די נשלטים בסיטואציה ואין להם יכולת השפעה, חוץ מלתת לי שקט. אני לא שונה מאף לוחם ביחידה, ו־95 אחוז מההורים מבינים את הסיטואציה ואם הם מתקשרים זה רק מסיבות טובות, לפרגן או לעזור, ולא בבקשות כמו 'תוציא את הילד עכשיו'".

מלחמה משנה, מבגרת.
וולף: "לגמרי. שום דבר לא יגרום לך לחשוב שמדובר באנשים בני 20. החיילים האלה עברו דברים שלדעתי בני 50 לא עברו. מכת הפתיחה שחמאס נתן, גם נתנה לנו חוסן מנטלי להמשך. זו היתה כאפה שגרמה לנו להיכנס לווייב חזק שאולי קשה להסביר למי שלא חווה אותו, אבל אף אחד מאיתנו, לא אני, לא המג"ד ולא אחרון הלוחמים, הוא לא סופרמן ולא גיבור־על אחר. הגבנו בהתאם למה שצריך. בכנות, אני לא חושב שיש מישהו בתפקיד יותר טוב משלי בצבא, ובאופן כללי אני מתקשה לחשוב על מישהו שנמצא בתפקיד יותר משמעותי ממה שאני עושה, וזה נכון לגבי כל הקצינים שמתמרנים בתוך עזה".

עזה־תאילנד־עזה

השלושה ערים לוויכוח שמתנהל במדינה בחודשים האחרונים. יש כאלה הטוענים שהפסקת הלחימה תמורת עסקה לשחרור החטופים תגרום לכך שמותם של הנופלים היה לשווא, ולכן צריך להמשיך במתקפה עד להכרעת חמאס.

"אני לא מאמין במילה הזו 'לשווא'", מדגיש רס"ן פחימה. "אני יכול להבין את התחושה המורכבת. יש בכלל מחיר שמוכנים לשלם בשביל שמישהו ימות? לא באמת. לכן אם זה קרה, זה קרה משיקול דעת ומתוך אין ברירה. אציין שאת שני הקרבות שבהם איבדנו חיילים ניצחנו בוודאות, ובכל המלחמה, בטקטיקה הצבאית, ניצחנו, אז זה לא היה לשווא. מה המדינה תעשה ואסטרטגית מה יקרה, זה לא התחום שלי. אני בסך הכל מפקד".

וולף: "בשתי האפשרויות שעומדות בפנינו, הם לא מתו לשווא והנתונים ברורים. אם יש עסקת חטופים הסיבה היחידה לכך היא מנוף הלחץ שייצרנו על חמאס, והסיבה המרכזית היא הקרבות שעשינו בתוך עזה.

האויב הבין את גודל האירוע, ומי שמקבל החלטות בחמאס הבין שהוא לא רוצה את זה גם ברפיח. אם תהיה עסקה היא תהיה חתומה על מי שנפל, ואם נצטרך להיכנס שוב פנימה ולהשמיד את חמאס עד הסוף, ודאי שאף אחד לא ירגיש תחושת החמצה. זה לא בשיח בכלל, מבחינתי לפחות".

בעוד וולף וסולמון הם קצינים בצבא הסדיר, פחימה הוא קצין מילואים שביום־יום מתעסק במוזיקה ובעבודות עץ. לפני חודש הוא שוחרר משירות מילואים ארוך, ומייד נסע עם אשתו ובנותיו לחופשה בתאילנד, אבל באמצע הוקפץ חזרה על רקע ההכנות לכניסה לרפיח.

"אתה חווה את הדיסוננס המטורף בין השקט ועצי הקוקוס, שנורא קורצים, לבין ההבנה לאן אתה הולך ועבור מה", הוא מחייך. "עמדתי קודם מול הפלוגה שלי וחשבתי, מה אתם עושים פה, חבורה של עשרות אנשים מבוגרים שביחד שווה מיליוני שקלים, בעלי עסקים, משפחות. מה אתם עושים פה, משוגעים? אני לא יכול להסביר. זה כנראה משהו שורשי. הרי אנחנו לא ששים לקרב, ואני מת שיהיה שלום, אבל זו זכות גדולה. אני יודע להגיד על עצמי שבסופו של דבר, ברגע שיכולתי לבחור, בחרתי באחיי, במשפחה ובהצלת החטופים. אתמול פתחנו את הבוקר בביקור באתר המסיבה בנובה, וכשאתה רואה את הפרצופים ואת הדמויות אתה אומר 'רגע, 7 באוקטובר עדיין לא נגמר, יש אנשים שעדיין שם'".

טוב למות בעד ארצנו?
רס"ן פחימה: "אדר, אם צריך נמות מחר, לא?"
רס"ן וולף: "עדיף לחיות, אבל חד־משמעית, זה נראה לי ברור. רואים את זה במעשים שאנחנו עושים, ולא רק בדיבורים".