יותר משהוא מתגעגע לבית הפיזי, חסר לו האידיאל

כמה חודשים לפני 7 באוקטובר התקשרתי לדוד יענקלה. מאז נפטרה אשתו, עליזה, לפני שש שנים, הוא בסך הכל די פנוי לשיחות. בין היתר דיברנו על ברעם, הקיבוץ שהקים בשנת 1949 ושבו הוא חי. יענקלה היה מרוצה מאוד. אני גר בגן עדן, אמר. הגשמתי את כל מה שרציתי.

בגיל 92 הוא כבר היה הרבה אחרי כל התפקידים האפשריים. "אין תפקיד בקיבוץ שלא מילאתי, חוץ ממזכיר קיבוץ, שנבחרתי וסירבתי - מרכז משק, מרכז ועדת בריאות, מרכז רפת, מרכז הוועדה הפוליטית. הייתי יו"ר מועצת התעשייה של מפעל אלכם, בגיל 23 הייתי המדריך הכלכלי של הקיבוץ הארצי. בלי תעודת בגרות. הייתי מנהל מחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי למבנים חקלאיים, בעיקר לחממות. תכננתי לולים מבוקרי אקלים אחרי שלמדתי את הנושא במשך שלושה חודשים בארה"ב, עד שמישהו הבחין שאין לי תואר של מהנדס, ואז משרד החקלאות הכניס לעניין מהנדסים וקבלנים.

"הייתי בוועדה הכלכלית של הקיבוץ הארצי. חיפשתי והצעתי תוכניות להקמת מפעלים בקיבוצים. בגיל 60 חזרתי לעבוד בקיבוץ. קניתי מפעל כושל, הרצתי אותו ומכרתי אותו ברווח. הייתי יו"ר מועצת הפירות של ברעם, והייתי אחראי על המטעים, על בית הקירור ועל האריזה. הכנסתי שימוש עסקי ברשתות לכיסוי המטעים, וכל הקיבוצים העתיקו את הרעיון. אחר כך הלכתי להיות היועץ הכלכלי של קיבוץ אל־רום ברמת הגולן. בגיל 74 פרשתי, והפכתי לאדם שמתעסק באריכות ימיו ושמשתדל ליהנות ממשפחתו הענפה (שלוש בנות, עשרה נכדים, 11 נינים), שמלעיטה אותו בנחת". חבר שפגש אותו אמר עליו ועל עליזה - שהיתה, בין היתר, מזכירת הקיבוץ הארצי, נשיאת מכללת תל־חי ומנהלת המפעל המצליח של ברעם: "אילו יזמים! אם הם היו באמריקה - הם היו מיליארדרים". אבל יענקלה ועליזה לא רצו להיות מיליארדרים. הם רצו לחיות בקיבוץ.

כשהתקשרתי אליו הוא חי בברעם עם קיקו, המטפל, וניהל שגרת פנסיונרים. יענקלה ועליזה שתלו בגינת הבית שלהם עץ אורן, רקפת והדס, אבל הבנות, שנקראות על שמם, נטעו את עצמן במקומות אחרים: אורנה בצפון תל אביב, רקפת בקיבוץ עין שמר והדס בניו ג'רזי.

את יום הולדתו ה־93 ציין יענקלה במלון קיסר שבטבריה, לשם פונה עם שאר חברי קיבוץ ברעם. ביקשתי ממנו לספר לי על מלחמת השחרור. רציתי פרספקטיבה היסטורית ממי שעבר יותר ממלחמה אחת. זכרתי איך עליזה היתה הולכת לשחות בבריכה גם כששרקו מעליה טילים מלבנון.

יענקלה אמר שמלחמת השחרור היתה קשה בהרבה, גם מבחינת האבידות וגם מבחינת תחושת הסכנה. הוא זכר את אמברגו הנשק של ארה"ב, את אקדחי הסטן מרובי התקלות, ואת המחסור בלוחמים שיחזיקו ביישובים לאחר שנכבשו. ובמלחמת השחרור לא פינו יישובים שלמים למלונות, כמו שפינו את יענקלה.

נשארנו שישה, שניים כבר הלכו

יענקלה (יעקב) זהר נולד בתל אביב, וכך גם אחותו הבכורה בת־חן ז"ל ואחותו הצעירה - אמא שלי, מירה, בת 86. האחיות נשארו בתל אביב, יענקלה הלך להקים קיבוץ על גבול לבנון. אמא ויענקלה לא נפגשו מאז השבעה על אבא שלי, לפני שנה וחצי. כשהצטלמו השבוע יחד, הם נראו דומים מאוד לעצמם בתמונות ילדות. יענקלה אמר שצריך לשבת במקום עם השראה: מרפסת המלון שצופה לכנרת. הוא הזמין בירה. סביבנו רחשו מפונים מברעם, מקיבוץ אילון, מקריית שמונה, ממושב מנות. זרים שהוטלו יחד לאותו בית זמני, כולם מחכים לבשורה.

קשה לך להסתדר עם אנשים שאתה לא רגיל אליהם ושלא אתה בחרת לחיות איתם?

"לי יש כל כך הרבה ניסיון חיים עם אנשים שזרים לי. עבדתי מול כל מיני שכירים. עבדתי עם ערבים, עם הדרוזים שלנו. את זה עשיתי פעם, כשהייתי מנהל".

אבל לא חלקת איתם בית, גם אם הוא זמני.

"קודם כל, לא הזמנתי אותם. אבל גם אם הייתי מזמין אותם - מה יש?"

נוצרים קשרים בין חברי ברעם לבין המפונים האחרים?

"כן, דיבורים כאלה לא מחייבים".

במהלך השיחה ניגשים אלינו מפונים מיישובים אחרים. אחת מהם היא רחל מרמות נפתלי. גם היא פה כבר חצי שנה. היא אלמנה, בתה עובדת בקריית שמונה. קשה לה. "אין על האנשים של ברעם", היא אומרת ליענקלה. "אני מכירה אותך טוב. את כולכם". כמה מכירה? היא מזכירה לו: "אתם הולכים לשיט עוד מעט". מזמינים גם אותה, והיא מצטרפת אליהם.

מי החבר'ה שלך פה? עם מי אתה מדבר?

"עם איפה שיש כיסא פנוי. יש המון צעירים שבקושי מכירים אותי. הדור הולך ונעלם. מהמייסדים נשארנו פה שישה. ואין לך מה לדבר - אתה מפונה. ואני מפונה בעל כורחי.

"זה בסדר, זאת המציאות ואני עובר אותה. אבל יש אנשים שיתמוטטו בדרך. שני חברים כבר מתו פה. בגיל שלי. חברים ממש. אחד מת אתמול. אבל מה זה משנה? החיים של אדם תלויים במבנה הנפשי שלו, ואיך שהוא עובר סערות או בעיות או כל מיני דברים שמתאימים לו דברים או שלא מתאימים לו".

ליענקלה התאימו החיים השיתופיים. "לא הלכתי לקיבוץ כדי לשמור על הגבול", הוא אומר. "הלכתי לקיבוץ כדי לחיות חיים שיתופיים. הם נראו לי אורח החיים המתאים ביותר. לי. וזה קריטי כשאתה הולך לקיבוץ. אם רק הטיפו לך, או ששכנעת את עצמך שזה למען המולדת, למען הצדק - אתה לא תחזיק מעמד. אלה חיים קשים מבחינה מנטלית."

ולך היה קשה?

"לי? לא. אני עשיתי חיים!"

אני מפונה בעל כורחי. זה בסדר, זאת המציאות ואני עובר אותה. אבל יש אנשים שיתמוטטו בדרך. שני חברים כבר מתו פה. בגיל שלי. חברים ממש. אחד מת אתמול

אולי קל לחיות חיים שיתופיים בקיבוץ עשיר כמו ברעם? אלה חיים נוחים.

"נכון, אבל ברעם לא התחיל מחיים נוחים. ברעם זה חיים. זה לא סיפור, לא מפעל ולא הצלחה כלכלית. זה דינמי. אנשים נולדים, מזדקנים, מתחלפים, והקיבוץ נותן חיים כמעט משפחתיים. אם נוציא את הסקס מהמשחק אלה חיי משפחה מלאים, אבל של 300 איש. רק להתחשב באשתך זה חצי חיים. כאן אתה צריך להתחשב ב־300".

והצלחתם?

"אתה מצליח על ידי זה שאתה מקהה את הבעיות. מה עושים במשפחה?"

משפחה זה חמישה אנשים. אתם כמעט 700 נפשות.

"גם כדי שמשפחה תשרוד צריך להקהות ניגודים. אין זוג שמגיע מוכן לעולם. יש תהליכים בתוכו שמקהים ניגודים, הבדלי דעות, הבדלי רגישות".

ולאורך השנים הצלחתם לעשות את זה?

"אמרתי שזה דינמי. ברעם השתנה כל הזמן. כשבאנו לקיבוץ לא היתה לנו אפילו משפחה אחת. ואחר כך נולדו ילדים, ומכל דבר כזה היינו צריכים ליצור איזושהי אווירה".

הממשלה פירקה את הקיבוץ

יענקלה עלה על הקרקע כמה חודשים אחרי תום מלחמת השחרור. הוא קיבל פטור מגיוס כדי להדריך בקן השומר הצעיר בחולון. בגיל 19 כבר מונה לגזבר הקיבוץ הצעיר, 50 איש בסך הכל.

"אמרו לי: תהיה גזבר ובא כוח של הקיבוץ - אז הייתי גזבר. לפני זה לא ראיתי צ'ק בחיים, לא היה לי חשבון בנק. לא ידעתי מה זה שטרות חוב. והנה - חתמתי על שטרות לעוד 20 שנה לסוכנות היהודית.

"הקיבוץ התקיים מעבודות בקרן קיימת, בייעור. בכל בוקר כשראיתי מהחלון את האוטובוס ממנרה מגיע - הייתי מתלבש מהר ונוסע איתו עד מירון, וממירון אוטובוס לצפת, עובר בכל הבנקים, ואחר כך עולה על אוטובוס לטבריה למשרדים של קרן קיימת ושל הסוכנות.

"כשהייתי בתפקידים היתה לי דרך שעבדתי לפיה. אני עבדתי לבד. קיבוץ הוא דמוקרטיה, אבל אם יש לך תפקיד רציני - האדם שממלא את התפקיד מחליט לבד, וגם עושה לבד. אני החלטתי הרבה דברים לבד. אני חסיד גדול של..."

של "יענקלוקרטיה"?

"לא, אני חסיד גדול של הוועדה המסדרת, של מרות חברתית, ושום דמוקרטיה. דמוקרטיה היא המשטר הכי חלש שיכול להיות. הגרועים יכולים לנצל אותה".

ואיך ברעם עכשיו? בתור קהילה ומשפחה וקיבוץ?

"את תופסת אותי בזמן לא טוב בשביל שיחה רצינית כזאת. אני לא יודע מה יהיה המשך התהליך. העניין הזה עשה לנו שיבוש מערכות אדיר. הקיבוץ מתיימר בעצם, כמו בכל משפחה, לעסוק בכל הבעיות שמעסיקות את האנשים. וכשהוא לא עושה את זה - הקיבוץ מתערער. קיבוץ ברעם עשה את זה טוב.

"לא שהיה מחסור בבעיות. יש בני אדם - יש בעיות. אבל אנחנו לא אמרנו לאנשים 'זבש"ך'. אין זבש"ך. יש קיבוץ. הקיבוץ יכול לפתור את הבעיות טוב, והוא יכול לא לפתור טוב. יש רק בני אדם בברעם, לא מלאכים וגם לא אנשים מוזרים. אין לנו גאונים, אבל גם אין לנו את המטומטמים. איכשהו חסכנו לעצמנו את שני הצדדים של האוכלוסייה, ועם זה התמודדנו והסתדרנו. עכשיו הממשלה נכנסה לנו לעצמות. היא נכנסה למערכת שלנו, לפתור בעיות של האנשים שלנו. אם הפינוי היה בלי ממשלה, היינו פותרים את כל הבעיות לבד".

איך הייתם פותרים?

"כבר פתרנו. כשקיבלנו את ההוראה לפנות, לא אמרו שישלמו לנו משהו. ברגע שהחליטו לפנות את שדרות, הממשלה תקצבה, טיפלה בחוזים עם בתי המלון, ואז אפשר היה לבצע. כי אתה לא יכול להגיד ל־25 אלף איש 'זבש"כם, תקימו אוהלים, מה אכפת לנו'. אבל אז זה כלל את כל המפונים מכל הארץ. אנחנו בינתיים כבר פינינו את עצמנו, על חשבוננו, למלון אחר. יצאנו בשני אוטובוסים, במכוניות פרטיות, ואחרי חמישה ימים השגנו עסקה טובה יותר כאן, במלון קיסר. במלון הקודם היינו כמעט 200, ועכשיו אנחנו 110. עזבו הרבה".

לאן?

"לדירות שכורות. הממשלה נותנת לנו לעשות מה שאנחנו רוצים".

אז בעצם חצי קיבוץ לא כאן. איפה הם עכשיו?

"כל אחד פותר בעצמו את הבעיה של עצמו. מי שלא פתר - נמצא פה. יש כאלה ששכרו דירה בטבריה. יש גם כאלה ששכרו בתל אביב. מי שיכול להרשות לעצמו דירה מתקבלת על הדעת על חשבון המדינה - הוא יכול גם לצאת ברווח".

אז כאילו קצת התפרקתם.

"לא קצת, אבל מקבלים החלטות. את שמעת על זום? הוא מחריף את כל היחסים הבין־אישיים. איזה מזל שאת לא מצלצלת אלי בזום. אני לא משתמש בזה. כל השיחות וכל הדיונים - אני לא משתתף. תעשו מה שאתם רוצים שם".

אחרי שהמלחמה תסתיים - בניצחון מוחלט, כמובן - מה לדעתך יקרה? כולם יחזרו לברעם?

"יש לי תשובה מצוינת: אני לא יודע. אבל מה שאני כן יודע זה שהממשלה נכנסה לתוך מערכת השיקולים הפרטית שלנו".

אבל חברי ברעם הם לא הפרט, הם ארגון. יכולתם לקחת את הכסף שכל פרט קיבל, והקיבוץ, כארגון, יחליט מה לעשות בו.

"אה, להעמיד את החבר במבחן? הוא יקבל 6,000 שקלים בכל חודש, ייקח את הצ'ק ויעביר אותו למזכירות ויישאר בלי גרוש. נהדר. איזה מבחן קל".

יענקלה, ברעם מבוסס על אידיאולוגיה והוא עובד ככה מאז 1949. אתה העברת לקיבוץ את כל הירושה שלך. עמדת במבחן.

"אבל זו מערכת אחרת. לא קיבלתי את זה מהממשלה, ולא קיבלתי את זה באופן קבוע שיבטיח את עתידי. ובכלל, זה מבחן אישי די קשה".

מה היית עושה אילו אתה היית זה שמנהל את הקיבוץ עכשיו?

"בדיוק כמו שעשיתי בהתחלה של קיבוץ ברעם: כל החשבונות - של הקיבוץ. אין כסף פרטי. אני לא רוצה שיתערב לי הון זר, והממשלה היא הון זר שמתערב בניהול החיים שלי. והייתי מנסה להעביר את זה בהחלטה דמוקרטית, שהקיבוץ מתפקד יחד. אמנם הממשלה היא נהדרת, ונותנת כסף - אבל שתיתן כמו בתקופה שבה עלינו להתיישבות. היא לא נתנה אף גרוש לאף חבר שעלה להתיישב. את כל הכסף היא נתנה לקיבוץ. להתיישב, לבנות, לעשות - אפילו פרנסה יומית. עכשיו הכל אישי".

ביקור, מולדת

לפני שבועיים נסע יענקלה לביקור בקיבוץ. "הבית היה קר, כי לא חיממו אותו הרבה זמן. השקיתי את העציצים, בדקתי את המקרר, לקחתי כמה דברים וחזרתי למלון".

מה קורה עכשיו בקיבוץ?

"נמצא שם מי שצריך להיות שם".

אתה מקנא בהם שהם שם ואתה פה?

"לא", אומר יענקלה. "אני כל כך משופשף. לא כועס ולא מקנא. אני לא מוטרד מדברים שאני לא יכול לתרום להם. אבל כשיגידו לי לחזור - אני אחזור בתוך רגע. עם הפיג'מה הייתי חוזר".