עשו את זה קודם: בחזרה לסיכול הממוקד הראשון ברצועת עזה

שעת צהריים מוקדמת במושב עולש שבשרון. נתן רהב, בן 91, עמד בחוץ וחיבק את אחד מניניו שבא לבקרו. לאחר מכן נכנס לביתו הצנוע, אחרי שהעוזרת סיימה את עבודתה. הוא החזיר את השטיחים למקומם הקבוע, מיקם את השולחן וסירב לקבל כל סיוע. גם בגילו המתקדם הוא חזק וערני, בעל לחיצת יד בלתי מתפשרת.

"כשהייתי ילד במושב כפר הס, והנמלים היו יוצאות אחרי הגשם להסתובב בחצר, אמי היתה שולחת אותי לשים צמר גפן, שיהיה להן חם", הוא סיפר כשהתיישבנו בסלון. "חזרתי לזה כמעט אחרי 90 שנה, וכשיש נמלים על השיש אני לא נוגע בהן, כי אמא לא מרשה. תחשוב שפעם לחסל מישהו בשבילי היה כלום. אתה לא מעלה בדעתך כמה".

אני יכול רק לשער.
"לא, בוביל'ה שלי, אתה לא יכול להעלות בדעתך - ואלה גם דברים שלא ייכתבו בשום מקום. חיסלתי במהלך עבודתי הרבה אנשים ולא צריך לדבר על זה, כי אני לא חי את זה ולא מתגאה, וזה חלף ממני למזלי. אני זוכר את האירועים רק כסיפור מסגרת, אבל מה שעשיתי - איש במדינת ישראל לא עשה לפניי, וגם לא אחריי. אני בטוח".

רהב הוא מגיבורי "נוני, עיוני", סרטה של הבמאית פז שוורץ, שיוקרן במוצאי השבת (6.4) בכאן 11. סרט שבמרכזו הקשר המיוחד שנרקם בין אליעזר (גייזי) צפריר, חברו של רהב לשירותי הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה, לנוני דרוויש, בתו של מוסטפא חאפז, שהיה קצין בכיר בצבא המצרי, והשניים, רהב וצפריר, היו מהאחראים המרכזיים לחיסולו בקיץ 1956.

"היה לי חבר מטבריה, אליעזר כהן, שהסתובב בלוס אנג'לס, ולפני כמה שנים כתב לי 'פגשתי את נוני דרוויש. היא מספרת שהיא בתו של חאפז, שחיסלנו בזמנו, והיא הזמינה אותי לארוחה. היה מאוד נחמד'", נזכר צפריר. "התלהבתי וביקשתי שיחבר אותי אליה. הוא נתן לי את כתובת המייל והתחלנו להתכתב, רק מסקרנות, לא מעבר. זה לא היה פשוט ליצור קשר עם בת של מישהו שחיסלת. בהתחלה היה חשש, אבל היא החלה לדבר כמו אחת משלנו. כתבתי שאני שמח על הידידות שנוצרה ומאחל לה ימים טובים, ואם היא צריכה עזרה - רק שתבקש".

צפריר, שבקרוב יחגוג יום הולדת 90, ורהב גדלו במדינה כשרק עשתה את צעדיה הראשונים. שני אנשים שעברו על בשרם את קשיי הלידה ואת צלקות השנים הראשונות, ולכן היה מעניין לשמוע איך שני נערים, אחד מטבריה והשני מכפר הס, התגלגלו לצידו הקשוח של עולם המודיעין הישראלי.

"איך מנווטים בחיים?" צוחק צפריר. "כילד הייתי די צמוד לאבי, שידע ערבית והסתובב בדרך כלל בשוק של טבריה לצד הערבים. הוא עבד בשביל 'ההגנה', אז מגיל צעיר השתתפתי בכל מיני דברים, כולל מסירת מידע. שמעתי מה מתכננים נגדנו ומי בחר להרים ראש. יום אחד קרא לי מנהל בית הספר: 'מישהו מתל אביב בא לפגוש אותך'. הפכו גם אותי לסייען, ובצבא כבר עברתי קורס פעילות חשאית בשב"כ".

רהב התגלגל לקומנדו הימי. ב־1949 הגיע לכפר הס יוחאי בן־נון, מפקדה הראשון של השייטת, וחיפש מתנדבים לפני גיוס. רהב היה בין אלה שמיהרו להצטרף וסופחו לבסיס ביפו, שבו אוחסנו סירות הנפץ של חיל הים, אלה שבמלחמת השחרור הטביעו ספינות אויב. משם נשלח לקורס הנדסה ונותב למה שיגדיר אותו מקצועית - חומרי חבלה.

"חלק מהאישיות שלי"

רהב היה קצין חבלה בבסיס ביפו, עד שב־1953 יחידה 131, שפעלה באגף המודיעין ומטרתה היתה פעולות מיוחדות בשטח אויב, החליטה לגייסו כמדריך בבית הספר ללוחמים חשאיים שבדיוק היה בשלבי הקמה.

"בנו לי מעבדת חבלה בבית ספר בצפון תל אביב, באיזה חור שהיה מכרה כורכר נטוש", הוא נזכר. "אפשר היה לעשות שם אימוני חבלה ואימוני ירי עם החניכים. היה לי שם דוד יציקה להכנת מטענים שהבסיס שלהם היה TNT, ואז הייתי מוסיף חומר שיהפוך אותו ליותר רגיש. מכניסים ומערבבים, לא בחום של יותר מ־70 מעלות, כדי שלא יתפוצץ. באותה תקופה היה מזל שדוד שלי היה סמנכ"ל תע"ש, אז היה קשר ישיר למפעלים ולמעבדה המרכזית, ואם הייתי צריך מנגנון מיוחד הייתי פונה ישירות אליהם. למשל, היה אז עט פרקר מוזהב שנחשב יוקרתי מאוד. ייצרו לי נפץ מחובר לפיקה בתוך טבעת, ובמקום הקישקע של העט הכנסנו חומר נפץ ובזמן הפתיחה נוצר הפיצוץ. זה לא היה הורג, אלא פוצע קשה. לחיסול היו מטענים כבדים יותר".

אתה מסוגל להכין מטען גם כיום?
"בלי בעיה, זה חלק מהאישיות שלי. חומרי הנפץ נשארו אותם חומרים, אבל אמצעי ההפעלה כיום הם אלקטרוניים והרבה יותר משוכללים ומדויקים. מהטלפון סלולרי אתה יכול לסגור עניין. תחשוב שאז ההפעלה היתה מכנית וההליך היה יותר קשה ומסוכן. אחד העוזרים שלי אימן אנשי מודיעין צרפתים ועשה טעות, אז נקטעה לו היד והוא התעוור. אני, כשהייתי מכין מטען, בסיום הייתי קושר אותו לחבל וגורר כדי לראות שהוא לא מתפוצץ מהטלטול, אלא רק מהפתיחה".

נחמה ונקמה

אלה היו ימים שבהם היו לא מעט חיסולים שהגיעו מהוראות של בכירי המודיעין. "חיסלנו סוכנים שחשדנו שהם כפולים", מספר גייזי צפריר, שהיה אז בשב"כ. "נתן היה זה שהכין להם את המתנות המתפוצצות".

בשנות ה־50 החלו להתגבר פעולות האיבה מצד הפדאיון, קבוצות פלשתיניות חמושות שהגיעו בעיקר מרצועת עזה, ששם מפקד המודיעין המצרי מוסטפא חאפז הודיע שהקים יחידות לוחמות כדי שיבצעו פשיטות בגבול הדרומי של ישראל.

באוגוסט 55' היה זה נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר שהזהיר בנאום לאומה: "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם, והם ינקו את אדמת פלשתין. לא יהיה שלום משום שאנו דורשים נקמה, והיא השמדת ישראל".

אותו חודש היה רווי פיגועים שהגיעו עד לרחובות ולכפר מנחם שבשפלת יהודה. 15 ישראלים נרצחו בפעולות הרצחניות, אבל מבחינת רהב היה זה מותו של סגן רועי רוטברג, ממגיני קיבוץ נחל עוז, ששינה אצלו את המשוואה.

בסוף אפריל 1956 רוטברג, שהיה מפקד אזור, שמע על חבורת קוצרים מעזה שהגיעה לסביבת הגבול, ויצא על סוסתו לראות מה קורה שם. מתברר שהיה במקום מארב של לוחמי פדאיון, הוא נורה למוות וגופתו נגררה לשטח העזתי ושם עברה התעללות קשה.

למחרת, בהלוויה בקיבוץ, נשא שר הביטחון משה דיין הספד, שנחשב לאחד הנאומים הבולטים בתולדות המדינה. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", אמר דיין באותו נאום. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו".

עד היום רהב מצטט את סוף ההספד של דיין. "הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו".

רוטברג, בן 21 במותו, היה בן דודו של רהב. "רועי היה צעיר ממני בשלוש שנים", הוא מספר, "משפחתו גרה בתל אביב ונהגתי לבקרם הרבה, ובתקופת מלחמת העולם השנייה רועי עבר אלינו למושב, למד איתנו בתל מונד. היינו מאוד מיודדים, וכשהוא נהרג נשבר לי הלב, כי הוא היה יותר מבן משפחה. הפדאיון עשו אז מה שעשו לנו ב־7 באוקטובר, רק ביותר קטן, ואותו רצח הגיע מהוראה ישירה של מוסטפא חאפז. לכן כשביקשו ממני להכין מטען שיחסל אותו, בשבילי זו לא היתה רק נחמה אלא גם נקמה. הייתי צריך לסגור איתו חשבון".

נדע לפי הרוח

עד לאותו יום לא חוסלה אישיות בכירה כמו חאפז, שדרגתו היתה בכבאשי, השקולה לאלוף־משנה. רק באפריל 1956 הצליח להכניס 200 אנשי פדאיון לישראל שרצחו ופצעו, ונשיא מצרים נאצר הגיע בכבודו ובעצמו לעזה כדי ללחוץ את ידו של הגיבור הלאומי.

היה זה דיין שהורה על פעולת החיסול בחודש יולי 1956, והיא הוטלה על יחידה 504, שהיתה אחראית להפעלת סוכנים סמויים מחוץ לתחומי המדינה. "אני וחברי צדוק אופיר הפעלנו סוכן שכינויו היה דיטה (מוחמד סולימן אל־טלאלקה, א"ל) ונחשד ככפול", מספר גייזי צפריר, שהשתייך ליחידה.

"הבאנו אותו ואת השייח' שגייסו ל'שטינקריאדה' בבאר שבע, שהיתה מין דירת אירוח. עשינו איתם משחק. אמרנו שעוד מעט יביאו לחדר ארוחת צהריים, ואז יצאנו והשארנו אותם לבד. אני ישבתי בחדר סמוך שהיתה בו מראה כפולה ומכשיר הקלטה. איך שהדלת נסגרה שמעתי אותם מקללים אותנו 'אינעל אבוכום', ואז השייח' שאל את הסוכן 'מה שלום חאפז?' - זה היה האישור שהיינו צריכים כדי להבין שהוא אכן סוכן כפול".

הוחלט לנצל את שירותיו הכפולים של אותו סוכן. מפעיליו הישראלים אמרו לו שהם מבקשים שיעביר ספר שמיועד לאיש שלהם בצד השני של הגבול שהוא לא פחות ממפקד משטרת עזה, ספר שמכיל הוראות להעברת מסרים בקשר. כל מה שהוא צריך זה לדפוק על דלת המשרד ולהשאיר שם חבילה. במודיעין ידעו שרוב הסיכויים שהספר יגיע לידי ראש המודיעין המצרי חאפז. "הסוכן שאל 'איך תדעו שהמשימה בוצעה?'" מספר צפריר, "אמרתי לו 'הרוח תוליך את הכל'".

בינתיים, במעבדת הנפץ בתל אביב, רקח רהב את החומר שאמור היה לחסל את מי שהורה לרצוח את בן דודו. "הנצרה היתה עטיפת הספר, וכשהסרת אותה המנגנון השתחרר", מספר רהב על התכנון. "אז פתחתי את הספר במרכזו, חתכתי ריבוע עמוק, יצקתי לתוכו תערובת עם טרי־ניטרו־טולואן ושלחתי לדרך, זה הכל בוביל'ה".

צפריר זוכר שהם לקחו את הסוכן לאזור נחל עוז, חיכו שיעבור את הגבול והמתינו עוד פרק זמן עד ששמעו פיצוץ, והבינו שהמשימה בוצעה: "היתה שמחה. הרגשנו טוב, כי בסך הכל הייתי צעיר בן 22 וזה היה מבצע ענק. חאפז מת בבית החולים, לא סתם, אלא אמר בערבית לפני הפרידה 'עשיתם לי את זה, כלבים'".

המצרים לא הודו שהקצין הבכיר שלהם נהרג בפעולה ישראלית מתוחכמת, אלא סיפרו שנהרג אחרי שרכבו עלה על מוקש. גם בעיתונות הישראלית נכתב שהקצין נרצח על ידי פלשתינים, משום שאף אחד לא קיבל אחריות להתנקשות. משפחתו של חאפז חזרה לקהיר, ושם פגשה את נשיא מצרים נאצר, שליטף את הילדים היתומים ושאל מי מהם ינקום את מות אביו.

הסוד שחיכה אצל סבתא

נוני דרוויש היתה בת 8 כשאביה, מוסטפא חאפז, נהרג. היא אף פעם לא התכוונה לנקום את מותו. יותר מאוחר למדה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, הכירה תרבויות חדשות. בסוף שנות ה־70 היא ומשפחתה היגרו לארה"ב.

דרוויש למדה להכיר את הקהילה היהודית באמריקה, ונקודת המפנה בחייה היתה כנראה פיגוע הטרור במגדלי התאומים. דרוויש החלה לכתוב אז על טרור, רדיקליזם מוסלמי, הפכה למרצה מבוקשת וב־2004 הקימה את ארגון 'ערבים למען ישראל' והסבירה: "תמיכה בישראל אין משמעה 'אנטי־ערביות'. אני אוהבת את העם שלי, אבל כדי שהשלום יקרה עלינו לבצע קפיצה גדולה, גישה חדשה - מחילה וחמלה".

דרוויש ביקרה בארץ כמה פעמים. ב־2006 גם נפגשה עם הנשיא משה קצב, ועדיין לא שמעה על נתן רהב ובטח לא על גייזי צפריר, שהחל להתכתב איתה רק לפני כמה שנים בעזרת חבר טברייני שחיבר ביניהם. "הפסקנו להתכתב לתקופה מסוימת, עד שיום אחד באה אלי הבמאית פז שוורץ וסיפרתי לה את הסיפור", נזכר צפריר. "היא נדלקה ואמרה 'בוא נעשה על זה סרט'".

שוורץ הגיעה לסלון ביתו של צפריר ממש במקרה. "סבתי, נעמי, נפטרה בזמן הקורונה", היא מספרת. "בשבעה היינו ממש מעטים וחשבנו שידענו על סבתא הכל, אבל אז מצאנו בבוידעם קופסה ועליה היה כתוב 'סוד'. זו אמנם היתה אריזה של אבקת כביסה מפעם, אבל בפנים היה סוד אמיתי: מכתבי אהבה מצהיבים של סבתי כשהיתה בת 16, שאותם כתבה לאהובה באותה תקופה, יהודה כהן. מכתבים מ־1947 על השנים סביב הקמת המדינה. אמרתי שאני רוצה למצוא את יהודה. התחלתי לחפש ונודע לי שהיה מסתערב בפלמ"ח, ואחרי זה גויס למוסד והיה ממפעיליו של אלי כהן.

"האדם היחיד שהצלחתי להצליב מידע לגביו היה גייזי צפריר, אז נפגשנו בדירתו. שאלתי אותו על יהודה, ותוך כדי שמעתי את סיפור חייו. לפני שהלכתי התעניינתי אם מכל הקריירה יש אירוע שהוא זוכר במיוחד, ואז סיפר שהשתתף בחיסולו של מוסטפא חאפז והוא מתכתב עם בתו, שמתגוררת בלוס אנג'לס, וחולם לפגוש אותה. אמרתי 'יש סרט, תודה סבתא', ויצאתי לדרך עם שותפי ליצירה, הבמאי אוריאל סיני".

בשיאו של הסרט, שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, מגיעה דרוויש לישראל לפגוש את צפריר. לרהב הוצע להשתתף, אך הוא סירב בנימוס. "אמרתי שאני לא הולך לפגוש מישהי שחיסלתי את אבא שלה", הוא מחייך, "לא הרגשתי בנוח".

בשום אופן אסור לספר

בספטמבר 2022 חיכה צפריר לדרוויש בשדה התעופה עם זר פרחים. "היא שמחה לבוא", הוא מספר. "קיבלתי אותה בחיבוק ובנשיקה ונעשינו חברים. היא היתה אצלי בבית ולקחתי אותה לעוטף עזה, לגבעות שמול נחל עוז, ושם סיפרתי את הסיפור שלי. נוני החלה לבכות וליטפתי לה את היד. היא התרגשה, אבל אף פעם לא חשתי אצלה כעס או שנאה על מה שעשינו לאביה. אני קורא לה גם עכשיו 'נוני, עיוני' (עיניים שלי, א"ל)".

לנתן ולגייזי יש אינסוף סיפורים מקריירה מודיעינית ארוכה, חלקם חסויים עד היום. הם שירתו יחד ביחידות המודיעין, ואחרי זה כיכבו בשורות המוסד. במשך שנים סייעו למורדים הכורדים בעיראק. נתן הביא אליהם גם את דוד היציקה הוותיק ולימד את המורדים פרקים נרחבים בתורת החבלה. ועדיין, אף שעברו עשרות שנים, הם נזהרים לנדב פרטים מיותרים, חלק מהכשרתם לשמירה על סוד.

"כשהייתי בכורדיסטן עשיתי שגיאה עם אבי", מודה צפריר, "לא סיפרתי לו לאן אני נוסע, למרות שהוא בא משם על חמור כתינוק. אבל אז לא גילינו פרטים על העבודה וממש הצטערתי, כי הוא נפטר כשהייתי שם, וכשבאתי להלוויה וסיפרתי למשפחה מהיכן אני מגיע, הם אמרו כמה חבל שאבא לא ידע".

רהב עשוי מאותו פס ייצור נוקשה של פעם. "בשום אופן אסור לספר", הוא מדגיש. "למזלי הגדול, לא התבקשתי לרשום את פרטי המבצעים. יכול להיות שחלק מהדברים נמצאים בארכיוני המודיעין, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם. אני חי היום וחושב על מחר. אין לי שנאה ולא קנאה. עסקתי בדברים מאוד קשוחים, וכעת אני במקום אחר לגמרי".

בכל זאת, תן טעימה.
"היה חיסול הנספח הצבאי המצרי בירדן, אבל אני לא זוכר פרטים. אומר לך את האמת: הייתי מחסל, ביצועיסט. מזמין את הפיתוח, אומר מה לעשות - ואת התוצאות היו רואים בשטח. כשהייתי צריך לטפל בסירחון, היה לצבא מבנה בדרום אשקלון ושם הייתי מחזיק את מי שצריך, וכשהיה צריך לחסל חיסלנו. אין לי נדודי שינה. כיום על כל דבר מדברים, ואילו בתקופתנו הסיסמה היתה 'יד לפה, סתום את פיך'".

ובכל זאת, צפריר היה חברו הקרוב של מפקד צד"ל אנטואן לאחד, ועד היום נמצא בקשר עם משפחתו. הוא מילט את היהודים והישראלים שהיו באיראן ממש עם תחילת המהפכה בסוף שנות ה־70. "הייתי נספח באיראן", הוא מספר. "היו איתם יחסים מצוינים, ולא שמנו לב איך הופ, גלשנו למהפכה. בתוך זמן קצר הפכתי שם לממונה על תוכנית החירום לפינוי הישראלים והיהודים שרוצים לעזוב את איראן".

הנבואה שהתגשמה

רהב היה זה שאימן בשנות ה־50 את היהודים המצרים, שגויסו על ידי אגף המודיעין להטמין פצצות במצרים. החוליה נתפסה, שני ראשיה - ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר - הוצאו להורג והשם שהוצמד לפרשייה היה "עסק הביש", אירוע טראומטי שנחרט בספרי ההיסטוריה.

"אלה היו חבר'ה שלי", רהב מוכן הפעם לנדב קצת מידע. "כתבתי אז למפקד בית הספר ללוחמים חשאיים, גדעון מחניימי, שלדעתי אסור לתת להם גפרורים ביד, בטח לא חומר נפץ, כי הם לא בנויים לזה. הם היו יהודים נפלאים, מסורים, עם נשמות מדהימות, אבל הומניים מדי ובטח לא אגרסיביים. הפעילות הזו היתה מנוגדת לאופיים".

חווית הרבה אקשן בחייך.
"כן, אבל זו תקופה אחרת. שמע, הייתי אז עם אנרגיות מהפעילות החשאית ועוד הייתי מסוגל להרוג מישהו, אז היה רופא שהמליץ לי ללכת לעסוק בציד וזה פתר את הבעיה. הייתי נוסע עם אשתי המנוחה יעל, והיא היתה מאירה בלילה עם פרוז'קטור בזמן ציד ארנבות, וביום נסענו לרמת הגולן כדי לצוד חזירי בר. זה הרגיע אותי - שפכתי הרבה דם של ארנבות וחזירי בר".

לפני שנפרדנו ביקש רהב שאקרא משהו שכתב בראש השנה 1999. "רכבת דוהרת לתוך קיר. פיסת הקרקע והמקום הידועים כמדינת ישראל הינם אוסף של שבטים נודדים, שהתקבצו על מנת להקים מדינה. התארגנות ניגודים שבטית זו של עדרים רומסים ונרמסים נמצאת כיום בתהליך פנימי של התפוררות חברתית וערכית, מלווה בשחיתות, ביורוקרטיה ושנאה עם קיטוב קשה. אין חוקה, אין תוכנית אב מחייבת, אין חינוך כללי ומערכת החינוך קורסת. אין מנהיגות ערכית ואחראית. הדת מעורבת בהנהגת המדינה וחוקיה, וכוהניה ורבניה הפכו אותה קרדום לחפור בו. אובדן ערכים וקריסת מערכת החינוך מובילים לאובדן המדינה. אני בספק אם יחגגו כאן את חגיגות המאה".

רהב הסתכל עלי ואמר בעצב: "כל מה שכתבתי אז רק הלך והחמיר, והיום כואב לי. אני לא יכול לראות חדשות בטלוויזיה ואני לא קורא עיתונים, כי זה משגע אותי. המדינה היתה צריכה להיות במקום לגמרי אחר, וזה רק עניין של הנהגה. אנחנו פעלנו בזמנו כדי שתקום פה חברת מופת, והיום אני שואל - בשביל מה נתנו את מיטב שנותינו, ובשביל מי?"

מאחל לך בריאות ועד 120.
"עד 119 זה בהחלט מספיק".