דברי תא"ל גולדפוס - צלצול השכמה להנהגה

ישראל חזרה השבוע סופית ל־6 באוקטובר. דוגמאות לא חסרות: הן ניכרות מדי יום בצמרת המדינית, שמתעדפת אינטרסים צרים על פני ראייה ממלכתית מרחיבה. הן ניכרות מדי יום גם במערכת הפוליטית, ששבה לעסוק בתככים וברפש מעשי ומילולי ושכחה את מה שנשבעה בשמו רק לפני רגע - "כולנו ביחד".

מי שקרע סופית את המסכה הזאת היה מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס. דבריו שלשום היו אחד המסמכים המכוננים שנאמרו במחוזותינו מאז 7 באוקטובר. הם הציגו את ההנהגה במלוא עליבותה, ומנגד את הלוחמים במלוא עוצמתם. הוא הפריד בחדות בין "הם", שחושבים רק על עצמם ומנותקים מהשטח ומהאמת, לבין "אנחנו", שדואגים לכולם גם במחיר של סיכון חיים יומיומי.

גולדפוס זיקק את מה שחש כאן כל ישראלי בחמשת החודשים האחרונים. את הפער העצום בין העם שהסתער בהמוניו למילואים ולהתנדבות לבין נבחריו שממשיכים לעסוק בקומבינות נכלוליות. הוא בעיקר זיקק את הפער בין האופן שבו המושג "אחריות" צריך להתממש לבין האופן שבו הוא מתממש בפועל. בין אלה שממלאים אותו מול פני האש לבין אלה שחומקים ממנו כמו מאש.

זהותו של הדובר מלמדת על עוצמת השבר לא פחות מהדברים עצמם. גולדפוס הוא טיפוס שתקן, לוחם שייטת קלאסי, מאלה שעובדים ולא מדברים. בשבת השחורה הוא זינק לעוטף ונלחם ופיקד עד שטוהר, ומשם המשיך להילחם עד היום. האוגדה שלו היתה בצפון הרצועה, וכבר שלושה חודשים מובילה את המאמץ הצה"לי בחאן יונס, שעיקרו - לצד פירוק שיטתי של תשתיות חמאס - מרדף אחרי הנהגת הארגון וניסיון לאתר את החטופים.

בעולם מתוקן, בימים כתיקונם, גולדפוס היה שומר את מחשבותיו לעצמו. יש לו רק מה להפסיד ממה שאמר: הוא נחשב למפקד האוגדה הבולט במלחמה שנמצא בליבת הקונצנזוס, וכבר סוכם לתפקידו הבא כראש חטיבת המבצעים בצה"ל, תחנה אחרונה בדרך לתפקיד מרכזי במטה הכללי, שיעבור שידוד מערכות רציני בעקבות המלחמה. בחירתו לדבר מלמדת על עוצמת השבר ועל נכונות לשלם מחיר; כמו שאמר "אחריי" בשדה הקרב הצבאי, כך אמר "אחריי" בשדה הקרב הציבורי.

אלא שגולדפוס הוא לא פוליטיקאי. לקצין צבא אסור לדבר כפי שדיבר. תיקון: מותר לו, רגע אחרי שיפשוט מדים. העובדה שבחר לעשות זאת מלמדת על חוסר אמון גובר בהנהגה ובהחלטותיה - ההנהגה המדינית, שאליה כיוון את עיקר חיצי הביקורת שלו, וההנהגה הצבאית, שממנה הסתיר את דבריו, כולל מחברו הקרוב ובן המחזור שלו בשייטת, דובר צה"ל דניאל הגרי (מחשש שיבלום אותו).

הפתרון הקל, שאותו ינקוט צה"ל בוודאי, יהיה להעיר לגולדפוס או לנזוף בו. אף אחד לא ידיח אותו באמצע מלחמה, בוודאי לא מי שנותרו בכיסאם גם לאחר שכשלו באופן קולוסלי. טוב יעשה הרמטכ"ל אם ישאל את עצמו כיצד ומדוע התרופפה עד כדי כך המשמעת בצבא: מפקד אוגדה אחד (ברק חירם) עושה דין לעצמו ומקבל החלטות שאינן בסמכותו, ומפקד אוגדה אחר (גולדפוס) עושה דין לעצמו וחורג ממה שמותר ואסור לקצינים לומר.

אלא שהבעיה אינה צה"לית בלבד. ליתר דיוק: צה"ל הוא החלק הכי קטן שלה. בשבוע שבו הרב הראשי לישראל הודיע שעדיף לעזוב את הארץ כדי שלא להתגייס, גולדפוס ולוחמיו בהחלט רשאים להרגיש פראיירים. ולא רק בגלל זה: גם המשך הזרמת הכספים לשימון הברגים הקואליציוניים על פני מטרות לאומיות חשובות פי כמה (מכון וולקני שעומד בפני סכנת סגירה הוא דוגמה אחת, לא יחידה) מלמד שבר הסלטים פתוח כבעבר לטובת מי שסמוכים אליו.

הכל אמור היה להיות אחרת אחרי השבת ההיא. כולם היו אמורים לעשות הכל, ללא יוצא מהכלל. במקום זאת הפערים בישראל התחדדו עוד יותר. אלה שמשרתים (בסדיר, בקבע, במילואים), משרתים יותר. אלה שמשלמים מיסים, משלמים (וישלמו) יותר. אלה שמתנדבים, מתנדבים יותר. ואלה שנהרגים, נהרגים יותר. למרבה הצער, זאת אותה הקבוצה שעושה הכל - משרתת, משלמת, מתנדבת ונהרגת - בעוד חלקים גדולים בחברה הישראלית חיים בזכותה ועל חשבונה.

זאת מציאות מופקרת, שבה הדמוקרטיה הישראלית הפכה תפקידים: במקום שהממשלה תשרת את העם, העם משרת אותה. חבורה של אנשים חסרי כישורים ממלאת תפקידי מפתח ועסוקה בניפוץ שיטתי של כל מה שנבנה פה בעמל וביזע: הצבא והכלכלה, החינוך והבריאות, המשפט והחקלאות. אין חלקה טובה שלא עוברת השמדה שיטתית, כחלק מהפיכת מדינת ישראל מנס חד־פעמי לטרגדיה היסטורית.

בדרך לאבד את הצפון

ישראל נמצאת על סף תהום. מי שלא מבין את זה חי בסרט. היא רחוקה מלהשיג את מטרותיה במלחמה בעזה, והיא רחוקה מלהשיג אותן בלחימה מול חיזבאללה. במקום להתקרב ליעדים - היא מתרחקת מהם בהתמדה, והעולם מתרחק ממנה. הישראלים, כדרכם האופטימית, בטוחים שבעוד רגע הכל יסתדר. הם לא רואים - או לא רוצים לראות - את הרכבת שדוהרת לעברם: את זאת שמאיימת על ישראל מבחוץ, ואת זאת שמאיימת עליה מבפנים.

ישראל עומדת בפני סכנה של אסון כפול. החיצוני הוא תוצאה של המלחמה בעזה. ארה"ב מזקקת אותו טוב מכולם. אחותנו הגדולה, משענת קיומנו, מי שבלעדיה אין לצה"ל דקה אחת של אוויר ללחימה ולישראל אין שנייה אחת של חסד מדיני, מנסה לצעוק כבר חודשים שאנחנו בוורטיגו. לא בגלל המלחמה בחמאס - היעד הזה של השמדת הארגון מקובל על הממשל לגמרי - אלא בגלל האופן שבו הוא מבוצע.

המלחמה תקועה. צריך להגיד את זה בפה מלא. ישראל לא מצליחה להתקדם להכרעה ולהגיע לרפיח ולמחנות הפליטים של מרכז הרצועה - הצעד האחרון בדרך לפירוק השלד הצבאי של חמאס והמוסדות השלטוניים שלו. אפשר להתווכח לנצח מדוע המהלך הצבאי לא התחיל ברפיח; במבט לאחור זאת אכן נדמית כטעות, אבל הוויכוח מתעלם מנתוני הפתיחה: מהעובדה שרוב כוחו הצבאי של הארגון היה מרוכז בעיר עזה, והיה צורך לפרק אותו במהירות האפשרית כדי שלא ימשיך לאתגר את העורף וכדי שלא יפריע לפעילות הקרקעית, ומהעובדה שרוב האזרחים היו מרוכזים בעיר עזה, וספק אם אפשר היה לנייד אותם באותה הקלות אחרי חודשים ארוכים של לחימה.

לו ישראל היתה מתנהלת אחרת, רפיח לא היתה הופכת לשם שכל ילד בעולם מכיר. אפשר היה לסכם עם האמריקנים והמצרים את מה שצריך: עם האמריקנים את העניינים ההומניטריים שמשגעים אותם בגלל תמונות הזוועה שמגיעות מעזה ונחסכות מהצופים הישראלים, ועם המצרים את הבקרה על הגבול כדי למנוע בריחה המונית של פליטים פלשתינים לשטחם.

גם סוגיית היום שאחרי היתה אמורה להיות אינטרס ישראלי מובהק. אחרי שישקע האבק, מי שיישאר כאן לחיות עם עזה זה אנחנו, ולא אף אחד אחר. ממשלה אחראית היתה הופכת כל אבן כדי לחפש פתרון שיקים ברצועה שלטון אחראי, מתון וידידותי יותר, או לכל הפחות כזה שיהיה קיצוני ועוין פחות, בידיעה שככל שיהיה שם עם מי לעבוד - כך פחות תיקים ייפלו על ישראל.

מה שקורה בפועל הוא ההפך הגמור. במקום למגר את שלטון חמאס, ישראל מנציחה אותו ומעמיסה על עצמה. אי אפשר להילחם במשך חודשים בשטח כבוש (על פי כל ההגדרות המשפטיות הבינלאומיות) מבלי לתת מענה לצורכי האוכלוסייה. זה בדיוק מה שהעולם צועק, וממשלת ישראל לא מבינה או לא רוצה להבין: שאם אין גורם אחר, יש חמאס, ואם אין חמאס - ישראל אחראית.

ישראל תקועה גם בגזרה הצפונית. ברמה הטקטית צה"ל מנצח: יש לא מעט אנשי חיזבאללה הרוגים, והארגון איבד גם נכסים צבאיים רבים (אם כי לא את המרכזיים שבהם). ברמה האסטרטגית ישראל מפסידה: הצפון מפונה כבר חמישה חודשים, ולתושבים אין שום אופק לחזרה הביתה. כל הסקרים מלמדים שרבים מהם כבר לא ישובו; הצעירים מצאו מקומות חליפיים, רשמו את הילדים למוסדות לימוד וחלקם גם מצאו עבודה חדשה, ולא ירצו להסתכן שוב במגורים בחבל ארץ שעתידו לא ידוע.

אם הממשלה לא תתעשת, ישראל תאבד את הצפון. זה תהליך הפיך שדורש החלטות מהירות וביצוע נחוש. הראשונה היא מדינית־צבאית: להחליט לאן רוצים לקחת את המערכה מול חיזבאללה. אם להסדר - לפעול להשגתו; אם למלחמה - לגבש את כל התנאים לניהולה.

במצב הדברים הקיים, ועל רקע הנתק המחריף בזירה המדינית, לישראל אין לגיטימציה למלחמה נוספת. חיזבאללה מבין את זה, ולכן מקפיד שהלחימה לא תהפוך למלחמה. מבחינתו כל יום שעובר הוא ניצחון במאבק הנצח שהוא ופטרוניו מנהלים להשמדת ישראל בדרך של החלשתה השיטתית.

ההחלטה השנייה היא אזרחית. הממשלה לא הקימה עד כה מינהלת לטיפול בצפון, כפי שעשתה בדרום לאחר 7 באוקטובר. התוצאה היא ניהול כושל - לעיתים שערורייתי ממש - של שלל הצרכים של התושבים: בחינוך, בעסקים, בחקלאות, ברווחה.

ראשי ערים ומועצות מספרים על המשמעויות: על התרסקות העסקים (בעיקר הקטנים), על נשירה גלויה ואפורה מהלימודים, על בעיות של סמים ופשיעה, על משפחות שמתפרקות, ובעיקר על היעדר כתובת.

בשם הציבור הישראלי

זה מחבר אותנו לאסון השני, הפנימי. ישראל שכחה את מה שקרה כאן עד לערב המלחמה. במקום להפוך את האסון לתקומה, היא חזרה להילחם בעצמה. עדויות קיימות בכל פינה: מהאלימות המשטרתית בהשראת השר העבריין שממונה עליה, דרך המינוי (או ליתר דיוק - אי־המינוי) של שופטים בידי מי שרק לפני דקה היה האדריכל הראשי בתוכנית ריסוקה של ישראל, ועד לביטול פרס ישראל רק משום שאחד הזוכים לא בא טוב למישהו(י) בעין.

נדמה שכל שר, במקום להרחיב אחריות ולצמצם אגו, נוהג הפוך. זה נכון גם באופוזיציה, וגם באופוזיציה שבתוך הקואליציה. הפרישה של חברי תקווה חדשה מהמחנה הממלכתי היתה מפגן של אופורטוניזם בכסות של דאגה למדינה. היא לימדה את האזרחים, שוב, שהכיסא והתפקיד לפני הכל. זאת גם התשובה לשאלה המתבקשת כיצד עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ומדוע לא נקבעו בחירות כדי להחליף את הממשלה שאחראית למחדל הנורא בתולדות המדינה - צעד הכרחי בדרך הארוכה לתיקון.

נבחרינו דואגים רק לעצמם. יש בהם כמובן יוצאים מהכלל (כמה פעמים אפשר להישען על עלה התאנה משה ארבל מש"ס), אבל הכלל הוא עלוב לתפארת. הפער בין הביצועים שלהם לביטחון העצמי זועק לשמיים. הוא מופיע בכל סקר ומחקר, שמלמדים עד כמה אזרחי ישראל לא מרוצים מהתפקוד של מוסדות הציבור ושל מי שעומדים בראשם.

מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם אתמול, עולה שהתמיכה בממשלה ובכנסת ירדה משמעותית בחצי השנה שבין יוני לדצמבר 2023. התמיכה ברשויות המקומיות עלתה, ובעיקר התמיכה בגופי הביטחון - בצה"ל ובמשטרה. בהיעדר אבא בממשלה שאפשר להפנות אליו עיניים ולסמוך עליו, הציבור תולה את תקוותו בלובשי המדים, מתוך הבנה שהם זה אנחנו.

הנתונים עצמם מצמררים. רק ל־23% מהציבור יש אמון בממשלה (בהשוואה ל־28% בסקר הקודם), ורק 19% מביעים אמון בכנסת. מנגד, צה"ל זוכה ל־86.5% תמיכה, והמשטרה ל־58.5% (בהשוואה ל־35% בסקר הקודם, תוצאה של הפער בין תפקוד המשטרה בשנה הסוערת שקדמה למלחמה לבין תפקוד שוטריה בשבת השחורה).

זה מחייב את משרתי הציבור - ובעיקר את לובשי המדים שבהם - לאחריות־יתר, בידיעה שהציבור נושא אליהם עיניים ורואה בהם מי שצריכים למלא את הוואקום המנהיגותי. על חלקם אפשר לסמוך שיתעלו לגודל המשימה: הם קיבלו אחריות מלאה לחלקם באסון, ופועלים ללא ליאות לתקנו. אבל גם ביניהם יש כאלה שהמשיכו הלאה, כאילו דבר לא אירע; חלק מהאחראים בצה"ל לכישלון הנורא בטוחים שהמלחמה מירקה אותם, ושהם ימשיכו לשרת גם אחריה. חלקם גם מדבר בטרמינולוגיה ובביטחון עצמי שלקוחים מעידן אחר, ומעלים חשד שהלקח הבסיסי ביותר של הצורך לדבר בסימני שאלה ולא בסימני קריאה נשכח באותה מהירות שבה נלמד.

הבלבול המוחלט הזה מלמד, שוב, על בעיית מנהיגות. הרמטכ"ל הרצי הלוי לא יוכל לחמוק ממעשה: החלק הקל יהיה מול גולדפוס; החלק הקשה יהיה מול הציבור ומול ההנהגה. הלוי נושא בחלק מרכזי של כשלי 7 באוקטובר, אבל יש לו משא חשוב מזה: חובתו לציבור הישראלי. בשמו הוא חייב להתייצב מול הממשלה ולומר לה ביושר את מה שגולדפוס אמר - שחובה עליה להיות ראויה לעם ולמדינה.

רבים מנבחרי הציבור מיהרו לצדד בגולדפוס. זה היה צפוי: כך הם יוכלו לצדד גם באחרים שקרובים יותר לליבם. זה היה גם משעשע: בעשותם כך הם לימדו כי לא הבינו דבר ממה שאמר. עיקר ביקורתו היתה עליהם - על חדלונם, על קוצר ראייתם, על העדפתם את ה"אני" על ה"אנחנו", על העובדה שהם בורחים מאחריותם הקולקטיבית לאסון שקרה ומקדמים במעשיהם את האסון שיקרה - החשש שישראל לא תנצח במלחמה. וחמור מכך - שהיא תשוב ותילחם בעצמה, כפי שעשתה עד לערב המלחמה.

בימים אחרים דבריו של גולדפוס היו מתויגים בסמיכות לאלה של יאיר גולן מנאום "התהליכים" המפורסם. אבל אנחנו בימי מלחמה, שבהם לכאורה מותר להגיד הכל. אז זהו, שלא: קציני צבא אמורים לנהוג אחרת, בדיוק משום האמון הרב שהציבור רוחש להם ולניקיון פעילותם ומחשבתם. העובדה שזה לא התנהל כך מלמדת שמשהו יסודי מאוד נשבר בישראל, ומכיוון שכך - כדאי שהציבור יקשיב היטב למה שגולדפוס אמר, כי זה היה צלצול השכמה, אולי אחרון, רגע לפני שלא ניתן יהיה עוד לתקן את השבר.