לפיד חזר לאותו השטיק ושלף מהכובע את בואש המחמד

אימפריות נפלו. הבבלים, הפרסים, החיתים והפרתים, היוונים והרומאים, כולם נלכדו בבולעני ההיסטוריה. ורק העם היהודי, זעיר שבזעירים, תשוש כוח, מושפל לא פעם, עם שראשיתו קדמונית ללידת האומות גדולות, עדיין מתלוצץ עם רופאיו. 

טומי לפיד ז"ל היה דווקא יהודי פיקח, אבל שנאתו לחרדים גברה עליו עד שאמר פעם דברי הבל: "אם תחשוב על עשרות מיליוני שעות שיהודים עם המוח הנפלא שלהם השקיעו במרוצת הדורות בשאלת 'שור שנגח'; אם היו משקיעים את אותן האנרגיות הנפשיות במדע, כל העולם היה נראה אחרת. בוזבזו 2,000 שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי־פעם עלי אדמות".

המחויבות לתלמוד תורה, השקלא וטריא התלמודיים, הם שהציבו את היהודים בחזית האינטלקטואלית. נטולי אדמה משלהם, תחת רדיפות ואפליה, התפתחה חברה של עילית אינטלקטואלית. הענקנו לעמים את משה ואת המונותיאיזם, את ישו ופאולוס, את שפינוזה, מרקס, פרויד ואיינשטיין. בתמורה קיבלנו לא פעם רדיפות, פרעות, פוגרומים ושואה איומה.

הגיבור הרוחני של היהדות אינו שאהיד רצחני נוטף דם מפגיון או יוגי סגפן שלא גוזר ציפורניים. גם לא נזיר שתקן, אלא תלמיד חכם עוקר הרים וטוחנם, מעיין המתגבר ובור סוד. מזמין אתכם לקפוץ לישיבת פוניבז' בחצות הליל. לא תראו תשוקה אינטלקטואלית כזו בשום אוניברסיטה או מכללה אקדמית.

חזרת העם היהודי להיסטוריה היא בגדר נס, אירוע סטטיסטי בעל שיעור היתכנות אפסי. "עמים התרוממו ונעלמו, מדינות פרחו ונבלו, מהפכות סערו על פני האדמה", כתב היינריך היינה, "והם, היהודים, היו רכונים על ספריהם, ולא הרגישו כלל בסופת הזמן שחלפה על ראשיהם". אולם כעת סופת הזמן אינה שמועה רחוקה, אנו גולשים עליה. הסטטיסטיקה לא משקרת. העם היהודי, אלפית אחוז מהאנושות, עם שבמאה הקודמת נטבח באופן שיטתי, מחזיק ב־188 זכיות בפרסי נובל. 22.4 אחוז מכלל מקבלי הפרס.

הכל טוב ויפה, אבל פרסי נובל לא מסתערים במלחמה קיומית על המדינה, וצריך לוחמים בצבא הקטן מדי שלנו. גיוס חרדים, תפוח האדמה הכי לוהט והכי משומש ב־20 השנים האחרונות, שוב מתגלגל מיד ליד.

שמעתי השבוע את לפיד מדבר בכמה הזדמנויות. האיש נראה גמור. כמו ליצן עצוב בקרקס, שמנסה להצחיק קהל שכבר הלך הביתה. לפיד חזר לשטיק הישן ושלף מהכובע את בואש המחמד המשפחתי. שנאת חרדים. בקול ניחר וזועם הוא התפייט על דפיקות בדלת בלילה. הוא לא יפספס הזדמנות.

תסלחו לי, אבל נושא גיוס החרדים והחלוקה בנטל (אין באמת שוויון בנטל, לא לחרטט) הוא רציני מדי מכדי שלפיד יעשה עליו שוב דמגוגיה זולה. פתרונות אינסטנט הם בדיוק ההפך ממה שצריך להיבנות ולהבשיל אחרי עבודת הכנה רצינית.

שלא תטעו, אני לא מטומטם. אני מריח את הסיבוב מקילומטרים. גיוס חרדים הוא עבור הרל"ביסטים והשמאל עילה טובה לפירוק הממשלה, הם רק צריכים לבצע שינוי בכיתוב על השלט בהפגנות. כשמדברים על גיוס אסור לשכוח את ההסתה הפרועה, על גבול האנטישמית, שהתחוללה כאן נגד הציבור החרדי בזמן המחאה נגד הרפורמה. עכשיו מנסים לנצל את אותה אנרגיה כדי להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמת מדינה פלשתינית. אם ללפיד או לגנץ היתה אפשרות להקים קואליציה עם החרדים, הייתם שומעים מנגינה אחרת.

עם השנים שיניתי עמדות בנוגע לגיוס החרדים. הבנתי שהתנגשות וכפייה אינן מתכון להצלחה. ואני גם לא אתכחש לשותפות הפוליטית ולזהות היהודית. ועם זאת, איני מוכן להתעלם מהשאלה המוסרית אבל גם הפרקטית. חסרים חיילים. צבא מקצועי הוא חלום באספמיה. חייבים עוד חיילים. ומוסרית, ללבוש מדים של צבא יהודי אחרי 2,000 שנה זו זכות קדושה, לא עול. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!

אחרי מלחמת העצמאות נפגשו החזון איש ובן־גוריון, ושם נשאו את משל העגלה הריקה והמלאה והולדת הסטטוס קוו. בן־גוריון טעה לחשוב שהציבור החרדי יתפוגג לכדי שמורת טבע קטנה. זה לא קרה. עולם התורה בישראל הוא הגדול בהיסטוריה היהודית. שיא כל הזמנים. ההצלחה הזאת לא נולדה בחלל ריק. כי בזמן שהעגלה המלאה גדלה והרבתה תורה, בעגלה הריקה נשאו גם ארונות קבורה. חברת הלומדים החרדית שגשגה כי הפרויקט הציוני הגן עליה וטיפח אותה.

אי אפשר לכפות שירות בצבא, זה צריך לבוא מהבנה ברורה של הציבור החרדי שבלי צבא חזק וגדול, כלומר חבירה שלהם לברית הגורל, לא תהיה מדינה יהודית ולא תהיינה ישיבות. אנחנו צריכים פגישה מחודשת בין החזון איש לבן־גוריון.

ופה יש להדגיש נקודה חשובה. לא רק בפוניבז', בחברון ובפורת יוסף לומדים תורה, אלא גם בישיבות ההסדר. בירוחם, בשדרות, בבית אל, בגוש עציון ובשבי חברון. והלב דואב כמה עדינו העצני נפלו במלחמה. כמו דוד המלך, "כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ". זכינו לחיות בדורם של דמויות מופת, שהיו גם תלמידי חכמים אוהבי תורה וגם לוחמים עזי נפש. קדושים. כי זה לא סותר.

לכן זה לא קם ונופל על חשיבות לימוד התורה, אלא על משהו אחר. החשש האמיתי, המוצדק - להיטמע. לאבד זהות. מאז ראשית ימי ההשכלה נתונה היהדות החרדית בתחושת מצור. ההחמרה, הסגירות, הן תוצאה של האיום החיצוני. תלמיד ישיבת הסדר דתי־לאומי בא מהחברה הישראלית, מכיר את ההוויה וחולק ציוויליזציה משותפת עם החילוני. אבל שימו עצמכם בנעלי בחור ישיבה מבני ברק, כשהוא נכנס בשערי טירונות צה"לית. השפה, הסלנג, היחס לגוף. הציוויליזציה שלו שונה לחלוטין.

"הפער העצום בין אורח החיים החרדי לבין ההווי הצה"לי הנוכחי מונע אפשרות מעשית לגיוס חרדים", צייץ לפני כשבוע עו"ד שמעון נטף. "אני שירתי בגדוד החרדי־כביכול 'נצח יהודה', ואני יכול לספר שבסבירות גבוהה אם הייתי יודע למה אני נכנס - כנראה לא הייתי מתגייס. הייתי החרדי ה'אמיתי' היחיד בפלוגה, ואולי בגדוד כולו. בקורס מ"כים, לדוגמה, נתקלתי בקושי רב סביב סוגיית כשרות המטבח. אכלתי גבינה ולחם".

עו"ד נטף צודק. צה"ל לא באמת מוכן לקליטת רבבות חרדים. החשש של החברה החרדית שהצבא יפגע בזהות החרדית הוא חשש מוצדק. לכן צה"ל חייב לספק תשובות ברורות ומנומקות איך הוא עונה על החשש. אי אפשר להכריח חייל חרדי לעבור חינוך מחדש פרוגרסיבי.

בינתיים, הצבא שלנו פרטאץ'. בדיון שנערך בשבוע שעבר בוועדת חוץ וביטחון, התברר שנציגי אכ"א של הצבא הגיעו בלי נתונים מי שוחררו בעשר השנים האחרונות מצה"ל. זה לא רציני ולא מעשי ללכת לתוכנית לאומית שאפתנית של גיוס אלפי חרדים, בלי עבודת מטה מסודרת שמבוססת על נתונים אמיתיים ומפרטת צרכים ויכולות. כל עוד הצבא לא מתייחס ברצינות לנושא, עולה החשד שאין באמת רצון לגייס חרדים.