אל תשכחו מי הרע האמיתי בסיפור של החטופים

מלכתחילה תכנן חמאס לחטוף ישראלים לא רק כעוד אחד מסממני הברבריות שלו, אלא כנשק אסטרטגי. ארגון הטרור בנה על מעשיהן של ממשלות ישראל מאז עסקת ג'יבריל, ועל המערך הנפשי של אזרחי ישראל שאפשר עד עתה שחרור אלפי מחבלים תמורת קומץ שבויי מלחמה. לכן נחטפו כל כך הרבה ישראלים, לכן היו ביניהם גם נשים וילדים. הם נלקחו לעזה כנשק מכריע מערכה.

כדי לדעת את כוונותיו של חמאס, לא היה צורך ביכולת פרשנית מעמיקה או במודיעין מסווג. הדברים גלויים ומתועדים. שבוע לאחר פתיחת המלחמה כבר חשף הנשיא הרצוג בראיון לרשת CNN מסמך שבו מציג חמאס, בפירוט מזוויע, את "מדריך הלוחם, גרסת הג'יהאד". מחבלי חמאס מתודרכים לענות ולהפחיד את החטופים, ולא להשתדל לשמור אותם בחיים. מסמך שנתפס בחאן יונס לפני כחודש מפרט את האסטרטגיה: הגברת הלחץ הפסיכולוגי על ישראל דרך הפצה של תמונות וסרטוני חטופים, וניסיון לשכנע את הציבור בכך שהמשך הלוחמה יקטין את הסיכוי להשבתם. חמאס עוקב באדיקות אחרי התקשורת הישראלית, וככל שהוא קולט שסע בחברה - הוא מעוניין להעמיק אותו.

בהתחשב בעובדה שהציבור הישראלי מודע לטיבו הסדיסטי של חמאס, כמו גם לתפיסתו את רגישותה של החברה הישראלית לחיי אזרחיה, מפתיעה העובדה שהמאמץ לשחרורם הצליח להפוך למוקד של מחלוקת צורבת. הרי הדאגה לשלומם והרצון להשיב אותם הביתה הם נחלת הכלל. כך גם ההכרה בסכנות של עסקאות שאחריתן לעודד חטיפת אזרחים ישראלים גם בעתיד. גם ראייה מפוכחת של חמאס ועזה כולה כמאורת רשע נמצאה במרכז ההסכמה הלאומית.

על בסיס ההסכמה הזו נכנסה מפלגת המחנה הממלכתי לממשלה, והחזרת החטופים נקבעה כאחד משני יעדי המלחמה. הממשלה לא רק קבעה, אלא גם פועלת: 109 הוחזרו במסגרת עסקה, שלושה - בהתערבות צבאית. לוחמי צה"ל פועלים ללא הרף בחיפוש אחר חטופים ובניסיונות לחלצם, חיים או מתים. במהלך פעולה להשבת גופות החטופים זיו דדו ועדן זכריה, נהרגו שני לוחמים: איל מאיר ברקוביץ' וגל מאיר איזנקוט, בנו של השר גדי איזנקוט. ההתעקשות להשיב את אלה מבין החטופים שנהרגו או שנרצחו בידי חמאס, גם במחיר סיכון לוחמי צה"ל, מקובלת על הציבור.

לא שלא היתה מחלוקת מלכתחילה, ואכן נרשמו הבדלים בין ימין לשמאל. על פי סקר של דיירקט פולס מנובמבר, 30% ממצביעי הקואליציה תמכו בעסקה לעומת 76% ממצביעי האופוזיציה. העסקה יצאה אל הפועל, הלחימה התחדשה, וחמאס העלה את הדרישות. באמצע פברואר השתנתה התמונה. 67% מכלל הציבור מתנגדים לשחרור מחבלים עם דם על הידיים, 76% מתנגדים לעסקה בכל מחיר, 84% - רוב שקשה בדרך כלל למצוא בסקרי דעת קהל - מתנגדים להפסקת הלחימה.

אלא שכל ההסכמות הללו מתנגשות חזיתית בסנטימנט התקשורתי והקפלניסטי, זה שרואה בנתניהו את שורש כל רע, כאשם תמידי, כמי שמעדיף את הישרדותו הפוליטית על פני האינטרס הלאומי.

זכור במיוחד כתב החוץ של חדשות 13, גיל תמרי, שקבע נחרצות שנתניהו "רוצה את החטופים מתים". עדינה יותר היתה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "איך ניתן לשכנע ככה את הציבור שמה שעומד לנגד עיניו של ראש הממשלה זה שחרור החטופים? ‏איך אפשר להאמין לו, כשהימים נוקפים ושום דבר לא מתקדם. איך אפשר שלא לחשוב שהאינטרס שלו הוא אחד: להאריך את המלחמה כדי למנוע את מה שמצפה לו אחריה. הפגנות, מחאות, ועדת חקירה ממלכתית, בחירות".

חמאס עוקב באדיקות אחרי התקשורת הישראלית, וככל שהוא קולט שסע בחברה - הוא מעוניין להעמיק אותו

הלהט הרל"בי הכתים את הדיון בעניין החטופים, למעשה ניסה לבטל אותו לחלוטין. נכון, הגישה הימנית הבסיסית הדגישה אחריות לאומית ואינטרס כללי יותר. משמאל - התמקדו בדאגה לחיי החטופים וגם העלו טיעון לאומי חזק: המדינה הפקירה את תושבי הדרום ב־7 באוקטובר, ועליה לעשות הכל כדי להשיב אותם. ואפילו את המחלוקת הזו אפשר לנהל בבגרות ובאחריות: מה זה "לעשות הכל", מהי הדרך היעילה ביותר להחזיר את החטופים, כיצד מבטיחים שעסקה לא תסכן את כלל אזרחי המדינה. במקום זה קיבלנו את ח"כ מיקי לוי זועק בכנסת: "אני אומר בשם סיעתי, כל מחיר, כל מחיר", וראש סיעתו ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד הבטיח: "ניתן לממשלה רשת ביטחון לכל עסקה שתחזיר את החטופים לביתם ולמשפחתם". ומי שלא שותף לנכונות להסכים לכל עסקה? הוא כמובן רשע.

השבוע התראיין השר סמוטריץ' לרשת ב', ובתגובה לדרישת המראיין להכריז על החזרת החטופים כיעד החשוב ביותר של המלחמה השיב: "זה לא הדבר הכי חשוב, חשוב לנצח. האמירות 'בכל מחיר' הן לא נכונות. זו לא תחרות... צריך להחזיר את החטופים, צריך להפעיל לחץ על חמאס. אני אומר למשפחות החטופים שאנחנו מחויבים להביא אותם הביתה, אנחנו הולכים לישון עם זה בלילה והופכים כל אבן". לפיד גינה אותו בתוקף: "המתקפה של סמוטריץ' על משפחות החטופים היא חרפה מוסרית. אנשים חסרי לב לא יכולים להמשיך להוביל לתהום את מדינת ישראל".

כבר ידענו מחלוקות פוליטיות שהתיימרו להציג את עצמן כמאבק מיתולוגי בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. כך קיבלנו את מחאת קפלן, שציירה את צמצום עילת הסבירות כקץ הדמוקרטיה. קשה לומר שהדרך הזו הביאה הרבה תועלת. ההתעקשות של האופוזיציה ושל התקשורת למסגר את הגישה לשחרור חטופים כעניין של מאבק בין טוב (בכל מחיר) לרע (לחץ צבאי ועסקאות ברוח מתווה נובמבר) היא המשך של הניסיון לצייר את נתניהו, את מפלגות הימין, את הציבור הימני, ואפילו חלק ממשפחות החטופים כאחראים לכל פורענות. זהו ניסיון מעורר סלידה להפוך גם את הדאגה הלאומית לחיי החטופים לעוד סיסמת בחירות.

אלא שהניסיון הזה כשל. בלחץ משפחות החטופים התפטר יועץ המטה רונן צור. ואולי גם הציבור הבין סוף־סוף שהרע המוחלט בסיפור הזה הוא חמאס. בו צריך להילחם, ואותו צריך למוטט. לא רק לטובת החטופים שעדיין בידיו, אלא גם כדי להציל את הקורבנות הבאים.