"מכיר את האמירה הזאת שהיו אומרים על העוטף, שהוא 95 אחוזים גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום? אז כשהייתי מקבלת את נערי שנת השירות (שי"ן ש"ינים, ד"פ) הנהדרים לקיבוץ שלנו, הייתי אומרת שזה 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום, אבל אנחנו נחיה איתו, וכשהאחוז הזה יגיע, נדע להגיד לכם שהוא מגיע. כי ככה זה היה. סבב ועוד סבב, תמיד היתה התרעה כזו או אחרת של התחממות הגזרה. אבל כשהגיהינום קרה באמת, לא ידענו לומר שזה כך".
גם ארבעה חודשים אחרי, הלם ותסכול אירועי השבת ההיא עדיין נוכחים בקולה. נעמה בכר, "ניר יצחקית מבטן ומלידה", מסיימת את דבריה, משתתקת לרגע ומביטה אל האופק. מתחת לשמי הערבה נדמה שמבטה מנסה למתוח קשת של תקווה, שמתחילה בבית המלון "יו ספלש" בקיבוץ אילות ונגמרת בשדות סביב קיבוץ ניר יצחק, בדרום עוטף עזה.
השבוע עלה קיבוץ ניר יצחק לכותרות בעקבות שחרור החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן בידי כוחות הביטחון. אך כמו שאמרה אחת מחברות הקיבוץ: "אנחנו שמחים בשביל קלרה שהחזירו את החטופים, אבל השניים ששוחררו אינם חברי קיבוץ, הם רק התארחו ונחטפו אצלנו. נשמח כשיחזירו את הגופות של טל חיימי ואורן גולדין מעזה, וכשנדע מה עלה בגורלו של ליאור רודאייף".
הגורל האכזר קשר בין שחרור החטופים לבין ההודעה על נפילתם של רס"ן (מיל') יאיר כהן, סא"ל (מיל') נתנאל יעקב אלקובי ורס"ל (מיל') זיו חן למחרת. אנשי ניר יצחק הכירו היטב את השלושה. "הם ישבו בקיבוץ וניהלו לנו את הפינוי. נתנאל היה המפקד של הקיבוץ, ויאיר היה אחראי התיאום והקישור עם כיתת הכוננות ומי שנשאר שם", מספרת בכר.
אנשי הקיבוץ הכירו תודה פומבית על כך ש"הגיעו בליל 7 באוקטובר לקיבוצנו ושמרו עליו במשך חודשיים. הם היו שם למעננו ברגעים הקשים ביותר עד שחולצנו, ונשארו לשמור על הבית שלנו. אנו מוסרים תנחומים למשפחות ומודים לאנשי המופת שנהרגו בהגנה על מדינתנו". זו מורכבות של קהילה שאולי לא מיומנת בהלכות הג'ונגל התקשורתי, אבל בחלט יודעת מהם הערכים שלפיהם היא חיה.
כלוב של זהב
"אנחנו יושבים בדרום העוטף, לא על נחל הבשור או הפריחה האדומה. רוב האנשים היו מגיעים לשדה הנוריות של ניר יצחק ומעלים משם סלפי. בסך הכל אנחנו קיבוץ מאוד נחשב במועצה, בערך 500 איש, עם קהילה חזקה, תרבות וחינוך מאוד חזקים", אומרת בכר.
"אני חייתי שם את החיים הכי טובים שיכולתי לבקש. משפחה, ילדות עם חגים וטקסים. הייתי מורה בבית ספר, עמוד תווך בקהילה הזו, יוצרת חיים וממלאת אותם באירועים ובטקסים, וזה היה בדם שלי. החיים שלי הושקעו בזה. הייתי מאוהבת במקום, גם אם ידעתי שאני חיה בכלוב של זהב".
זהב אני מבין, אבל למה כלוב? נשמע גן עדן.
"עם סבא קומוניסט, ואבא פעיל שלום, שהיה עושה הסעות לחולים מעזה, ידעתי שמעבר לגדר אנשים חיו בצפיפות ולא באושר. מוצדק או לא מוצדק, עזוב לרגע את הוויכוח הפוליטי מה הביא אותם למצב הזה - הם, חמאס או ישראל - מתוך זה שיש שם שטח צפוף שאין לו לאן לגדול, ובתוכו אנשים מתרבים, ברור שלא יכול לצמוח מזה משהו טוב. אף פעם לא חייתי באשליה שמי שנמצאים בסיטואציה כזו אוהבים אותי. בתרחישים האופטימיים שלי חשבתי שנהיה רואנדה ונעשה מודל פיוס, אבל לא חשבתי שהם יהיו חברים שלי אחר כך, וגם לא רציתי להיות חברה שלהם. לכן זה היה כלוב של זהב.
"בבוקר השבת ההיא אילן בן זוגי היה מוטרד מזה שכל העובדים שלו מעזה היו אמורים להיות בפרדס כשחמאס פלשו. בממ"ד, בכל הזמן שתקפו אותנו, אילן קיבל המון טלפונים מעזה, מבני המשפחה של העובדים, ששאלו איפה הם. בדיעבד התברר שהחמאסניקים חיסלו גם את כל העובדים שלנו מעזה".
זה סיפור מטורף.
"כן. המציאות בעוטף אף פעם לא פשוטה. ברגע שהם פרצו את הגדר ונכנסו - קיבוץ ניר יצחק נכבש. הם בחרו לגנוב, להרוס, לשבור את הכל. הם אולי בחרו לא לשרוף אותנו, אבל נכבשנו. לכן המצב שלנו מורכב. הבתים ברובם עומדים על תילם, ואני יודעת שהכל שם. בית חלומותיי שריהטתי ועיצבתי עם הגינה הכי יפה שיש מבחינתי, עומד ומחכה לי. אבל נפשית אני לא יכולה לחזור לשם, כי אין לי ביטחון בחיים שלי שם".
מה נדרש מבחינתך כדי שתחזרו לחיות בעוטף?
"אני לא מוכנה לחיות בתוך הקו הירוק בלי הביטחון שמדינת ישראל תגן עלי. מבחינתי - חייתי בקונצנזוס. ואני לא מדברת איתך על שעה של הפקרות, אני מדברת על יומיים, שעוד היו מחבלים בשדות!"
איך הילדים שלך מרגישים ביחס לזה?
"מבחינת הילדים שלי אין מצב שלא נחזור, אבל מה הם רוצים? הם רוצים את החיים שהיו להם לפני כן. בית זה לא רק המרחב הפיזי. הילד שלי מתגעגע לחוג הכדורסל, עם מאמן שמת, מתגעגע ללמוד עם החבר'ה מהכיתה שלו. ואלו משברים קבועים, ויש בכי וכעסים, אבל ילדים מסתגלים מהר. הוא קם והלך לבית הספר וחוזר עם חבר חדש, ואז שואל אם נישאר עוד שנה באילת. אני אומרת לו לחכות שיגיע הקיץ כאן, שיחליט אם הוא רוצה להישאר", צוחקת בכר.
אנחנו משוטטים בבית המלון בעל השם האמריקני והעיצוב הראנצ'ו־ספרדי. עצים ממלאים את צהוב הערבה בירוק יוקרתי. על הדשא המטופל בין הבתים נפרסה חצי כיפה, וממנה נתלו רצועות ומתקני משחקים לילדים. שורות של אופניים בגדלים שונים עומדים לצד החדרים הממוספרים. לצד חלק מהם יש בריכות קטנות, והכל נדמה כמו תפאורה של סרט מדע בדיוני, נקי וכמעט מושלם מדי. בכר מבחינה במבטי.
"זה אחלה בית מלון, אבל בתי מלון מעוצבים ככה שזה ייראה לך טוב ביומיים הראשונים ואחרי זה אתה תעזוב. כשאתה מתחיל לחיות פה הרבה זמן, אתה מתחיל לראות את הדברים אחרת. תראה, אלו חדרי הכביסה שלנו", היא מצביעה על שתי מכונות שעומדות לחלוטין מחוץ להקשר העיצובי. מאוחר יותר במרפסת החדר היא תזהיר אותי לא לדרוך "על המטבח שלי" - כלומר גזייה קטנה. הארון, שמותאם לאורחים קצרי מועד, מלא ספרים ומזכרות מהבית, וציור של טרקטור חורש שדות מסתיר את כספת המלון.
"בהתחלה שיכנו אותנו במלון קיסר באילת, והם עשו עבורנו מעל ומעבר. הלוואי שכל המדינה היתה מגיבה כך, בלי להתנשא ובלי להסתכל עלינו ברחמים ובפטרונות. הם לקחו אותנו ביד ואמרו 'אנחנו איתכם, תגידו לנו איך לעזור לכם'. אבל מאוד קשה להחזיק קהילה במרחב של שמונה קומות שנפגשת רק בלובי.
"היתה אפשרות לעבור לבית אבות בבאר שבע, יותר קרוב לניר יצחק. אבל לא היה ברור מה מסגרת החינוך שלנו שם. אז הסכמנו לעבור ולהתפשר על מלון כמו קיבוץ, כדי שנוכל להיות כל הקהילה ביחד, ואנשים הסכימו לגור רחוק מהקיבוץ, ובמלון כזה, כדי שהחינוך והקהילה יישמרו".
מה לגבי האפשרויות האחרות שאת רואה לעתיד לבוא? את חושבת לעבור למקום אחר? ארץ אחרת?
"אם היית מדבר איתי בהתחלה הייתי אומרת לך שכף רגלי לא תדרוך בקיבוץ יותר. אבל אילן אמר שלא מקבלים החלטות תחת אש, הוא חשב שזה פחד. אתה יודע, לפני כמה חודשים מלאו לי 40, ומצאתי את עצמי במשבר הגיל עם התהיות האלה. אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות הרבה יותר עם המשפחה שלי. לנסוע ולחוות מקומות אחרים, ושיהיה לי זמן ללמוד לנגן בגיטרה, והנה תסתכל". בכר שולפת שתי גיטרות שנתרמו להם, ומראה לי על איזה אקורד היא תקועה עכשיו. "והנה, הכל קרה", היא מחייכת חיוך גדול ועצוב.
"אני הכי רוצה לחזור הביתה, אבל אני מבינה שאני רוצה לחזור לבית שהיה לפני 7 באוקטובר, לתחושת הביטחון. ואני כמעט מצליחה להביא את עצמי לחשוב על האפשרות לחזור הביתה ככה, אבל אני לא יכולה לדמיין את המציאות הזאת כי אני מבינה שזה דמיון. אני לא מכניסה את עצמי למקום הזה כי אני בתוך שנייה מתאהבת בזה שוב, בתוך שנייה. ואני לא מוכנה לחזור לזה.
"בגלל זה אני לא רוצה להגיד לך אם אחזור או לא. אני לא רוצה להיות נחרצת ואני לא יודעת להגיד כן או לא כי לא ברור לי. זה כמו לשאול 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה'. מה עונים לדבר כזה? לספר לך מה החלומות שלי? אני לא יודעת! ומי בכלל יכול לדעת? אני אפילו לא כועסת, ונראה לי שבתוך השלבים של האבל אני בעיקר מיואשת. אני נגררת. שום פעולה שאני עושה לא מטעינה אותי בכוחות, ואני רק רוצה שהחברים שלי יחזרו הביתה, חיים או מתים, כדי שנוכל לקבור אותם".
הכי קרוב לקיבוץ
בכר צריכה לחזור לעיסוקיה הדיגיטליים לפני שהילדים יחזרו מבית הספר. אני נפרד ממנה ומשוטט במשעולי המתחם. חלק מהדלתות הכחולות של חדרי המלון פתוחות ומאפשרות הצצה פנימה. בחדר אחד זוג מבוגר יושב וקורא, בחדר אחר אישה צעירה בוהה במסך.
לצד הלובי יושב פרלמנט ותיקי הקיבוץ עם הקלנועיות ההכרחיות ולצידם בני נוער ממוסכים. בזמן שהילדים בבית הספר, המרחב נדמה מחוץ לזמן ולמקום. בניגוד לחוויית בית המלון, כאן כל האנשים מכירים זה את זה. ניד ראש, התעלמות שוות נפש או משפט שממשיך שיחה רבת שנים, נפרסים בשקיפות בין שוכני המתחם. בניגוד לחוויית הנופש הפרטית, שמתענגת על כל רגע של מנוחה, כאן המנוחה מלאה במתיחות ההמתנה. יוצרת הווה בלי הוויה, "סתלבט בקיבוץ" בגרסת בוטיק קפואה.
אלה חיימי יושבת מחוץ לחדרה. טל בעלה נרצח בידי חמאס, וגופתו עדיין ברצועת עזה. ב־7 באוקטובר היתה חיימי בתחילת הריונה, וכעת הוא נוכח במלואו. בין שזה צל האובדן ובין שאלה החיים שמתפתחים בקרבה, חיימי הרבה יותר ברורה לגבי העתיד לבוא.
"אנחנו לא נחזור לפני ששנת הלימודים הנוכחית תסתיים. הילדים צריכים לסיים את השנה, כי לנתק אותם שוב יהיה סיוט רציני. המלון הזה הוא הכי קרוב שיש לקיבוץ, אבל אלה לא הבתים שלנו ואנחנו עדיין לא ברמת עצמאות מלאה. אני מאמינה שנחזור. זה היה רק טבעי שהוא קם באותו הבוקר להגן על הקיבוץ. זה הדבר שהכי היה חשוב לו בעולם - הקיבוץ והמשפחה שלו. טל נפל על הגנת הקיבוץ, ואנחנו נחזור אליו רק אם המקום יהיה בטוח. זה הכל".
מה זה אומר בטוח? עידן הסבבים שהיה לפני כן זה בטוח?
"תשמע, אני לא בעלת תפקיד צבאי או מדיני או כלום. אני אזרחית פשוטה שרוצה לגור בביטחון, וב־7 באוקטובר לא היתה לי תחושת ביטחון. אני רוצה להרגיש כמו שהרגשנו שהילדים יכולים לצאת החוצה להסתובב ולא יקרה להם שום דבר. לא חוזרים לשיטת הסבבים והטפטופים. הכל צריך להשתנות לגמרי. איך - אני לא יודעת להגיד.
"ברור לי שזה צריך להגיע ממהלך מדיני כמו שתמיד חשבתי. אני לא חושבת שבכוח נפתור את המצב הזה. מובן שכל המערכות התומכות צריכות לחזור, החינוך והחיים במועצה כולה צריכים לחזור ולהשתקם, זה לא רק ניר יצחק. ומעל הכל - החזרת החטופים. לא יכול להיות שאנחנו נחזור לבתים כשהם עוד לא חזרו".
איך את מרגישה ביחס למבצע שחרור החטופים?
"זה מאוד משמח שהצבא שלנו שחרר את החטופים. שיא היכולת הצבאית, מבצע כל כך מוצלח. וזה מעלה כל מיני שאלות, איפה זה היה ב־7 באוקטובר? מודה, לפני שידעתי שטל נהרג, מאוד חששתי מהפשלות של הצבא בזמן שמנסים לשחרר חטופים. פחדתי שייהרג מהפגזות או משהו כזה. ושלא ישתמע לא נכון - אני סומכת על הצבא; אני לא סומכת על מי שמעליהם".
אז לא היית רוצה לראות עוד מבצעי חילוץ?
"מבצעים כאלה כל כך מסוכנים לחיילים, צריך עסקה. בסוף אף אחד לא נהרג בעסקה. וכל אלו שמדברים על עסקת שליט, רק אחוז מזערי חזר לעסוק בטרור, וגם בו מדינת ישראל צריכה לטפל. מטבע הדברים, זה ברור שעיקר המאמצים מושקעים בחיים, אבל אסור לשכוח גם את הנרצחים. זה גם חלק מתחושת הביטחון, שאנחנו יודעים שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר הנה את מי שצריך".
הסאבטקסט של הדברים שלך ברור, ועדיין נראה שמשהו עוצר אותך מלומר אותו מפורשות.
"אני משתדלת להימנע מפוליטיקה כי טל לא היה מרשה שזה יהיה על הגב שלו. העובדה שזה קרה לא הופכת אותי לבעלת דעה פוליטית משמעותית יותר. אני מחכה שטל יחזור, ואז ארגיש חופשייה יותר לומר את הדעות שלי. כרגע יש לי תחושה שאני לא יודעת כמה המנהיגים שלנו יעשו הכל כדי להחזיר את מי שצריך. את עיקר הזמן אני מקדישה לילדים. זו ההחלטה שקיבלתי כבר בהתחלה, כשחשבתי שטל חי. אמרתי שהוא היה מסתדר שם, ושטל היה רוצה שאדאג לילדים שאיבדו גם אבא וגם את הבית. בן דוד של טל לוקח חלק פעיל במטה החטופים, ואני כאן עם הילדים שהתקבלו מאוד יפה באילות. זה חשוב לשיקום ולהחלמה".
"שיבקשו סליחה"
לובי המלון מלא ספות חומות. ביניהן עומדות מנורות קקטוס לבנות, שמרחוק נראות כמו עדר של מומינים. מבעד לחלונות השקופים ניתן לראות בריכה ענקית ומעוצבת, הפרוסה מתחת ללובי. לאורך כל השעות במלון הבריכה נותרה ריקה משחיינים, בעוד המציל מנמם לצידה. בקומה שמעל מצוי חדר האוכל. בניגוד לחדרי האוכל הקיבוציים, כאן יש מחיצות עץ ומתחמים שמאפשרים פרטיות או אשליה שלה. כמה נשים יושבות ודנות במעלות הגבר שהן רוצות להכיר לאחת מהן: "היתרון - הוא לא מהעוטף".
ביום ראשון הקרוב חברת הקיבוץ הגר שקד־דואני תצא לפנסיה לאחר עשורים של עבודה במפעל הקיבוצי "כימידע". אני חושב מתי הפעם האחרונה שמישהו סיפר לי שהוא יוצא לפנסיה בזמנה, עולם הולך ונעלם.
"אני לא ממש שמחה. יש לי הכל ואין לי כלום. אני לא בבית, לא באזור שלי. אנחנו פליטים מודרניים, רק לא ישנים מתחת לקרטונים ולניילונים", היא מחווה לעבר חדר האוכל, "אנחנו פליטים או עקורים, זה אותו הדבר מבחינתי. ממשלת ישראל די זרקה אותנו לכלבים. ראש ממשלת ישראל וכל השרים שלו, בואו אלינו, תרדו על הברכיים כמו המלך חוסיין. תבקשו סליחה על 7 באוקטובר ותגידו שנעשה הכל כדי שזה לא יקרה שוב.
"15 שעות הייתי בממ"ד, ושמענו רק יריות וקולות. היו אצלי בבית, שרפו לי את האוטו, שברו לי את הבית. מה שהציל לי את החיים זה משהו שעשיתי לפני 16 שנה, ואני לא יודעת למה. פשוט שאלתי למה אין וו נעילה מבפנים לממ"ד. אמרו לי 'לא צריך', אמרתי שיכול להיות שמי שבפנים יצטרך פרטיות, אז הוספתי את הוו. וכששאלו אותי באיזה רוחב תהיה הנעילה, אמרתי שאפילו קנה של רובה לא יישאר שם. לא חשבתי על חדירות.
"במשך שנים אמרו לאנשי העוטף - יאללה, מה אתם רוצים? בנינו לכם גדר במיליארדים, אז יאללה 'לכו לעזה'. אבל ברגע האמת הם פרצו את הגדר. כמה התרעות היו של אנשים פרטיים ותצפיתניות... רוב המתריעים היו מתריעות, נשים, ולכן לא התייחסו אליהן.
"ואגב, שאפו לצבא על המבצע לחילוץ החטופים, ושאפו על זה שלא היו הרוגים במבצע הספציפי הזה. אוי ואבוי אם איזו אם של חייל צעיר היתה יודעת שבנה נהרג כדי לחלץ חטוף בגיל 70".
מתי את חושבת שתחזרו הביתה?
"נחזור כשתהיה מציאות ביטחונית אחרת. אני לא ראש הממשלה או שרה, זה העניין שלהם לפתור את זה. אנחנו ישראלים. משלמים מיסים, מגדלים ילדים, הולכים לצבא, וגם לנו מגיע לחיות בביטחון במקום שלנו. נקודת המוצא שלי היא 'סאב קוץ' מילגה', שזה בהודית - הכל אפשרי. רק מה המחיר שצריך לשלם".
מה המחיר?
"לא יודעת. כל מה שצריך בשביל שחבל הארץ המדהים שלנו ימשיך להתקיים. אל תשכח שעיקר הירקות של המדינה מגיעים מהאזור שלנו".
ומה יקרה אם הממשלה תגיד - חברים, נגמר בית המלון. יש ביטחון יחסית די סביר כמו שהיה קודם. האם תחזרו?
"אין לי מה להגיד לך. אנחנו נתפרק, לא חושבת שנוכל לחזור. אני לא רוצה ירי ארטילרי מדי פעם ולא רוצה לשמוע שוב על טפטופים. ואולי זו התשובה לשאלה שלך, שאנחנו נחזור כשהטפטוף יהיה רק גשם מבורך, ולא טילים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו