הדרך ארוכה: האנשים מהעוטף שמפגינים נחישות מול תבוסתני האולפנים

הנסיעה שלנו מאופקים לכפר עזה נמשכה 35 דקות מסויטות. על הנייר ידעתי שהעיר רחוקה מהרצועה, ומאז המלחמה כבר ביקרתי בבארי, בשדרות, בזיקים ובנקודות אחרות בעוטף. אך רק השבוע, כשגמעתי את הדרך ההפוכה לזו שעשו רוצחי הנוחבה בבוקר שמחת תורה, הפנמתי את עומק החדירה שלהם ללב הארץ. ב־6:30 בבוקר הם דהרו ברכבי הפיק־אפ הלבנים ובאופנועים על פני 30 ק"מ בערך, מדלגים במכוון על יישובים רבים לאורך הדרך, ובהם פטיש, מסלול וביה"ח עדי נגב. כל זאת - כדי להרוג יהודים דווקא באופקים.

"ביומן של המוקד העירוני נרשמה העדות הראשונה על חדירת מחבלים ב־7:02, אבל אנחנו יודעים שהטלפונים הראשונים למוקד הגיעו לפחות עשר דקות לפני כן". כך סיפר השבוע ראש עיריית אופקים, איציק דנינו, לקבוצת עמיתים של "מכון גשר למנהיגות", שבמסגרתה ערכתי את הסיור בדרום.

כבר עשר שנים מכהן דנינו בתפקיד ראש העיר. במשמרת שלו אופקים עברה מהפך. אחד הנהלים שהוא ומנכ"ל העירייה יורם נחמני קבעו, היה פתיחת מקלטים בכל פעם שבה יש מתיחות וחשש לירי רקטות. "כששמענו את האזעקות הראשונות ב־6:30 בבוקר, המחשבות שהעסיקו אותי היו: איך הגענו למצב שיש אזעקות, והמקלטים לא פתוחים? מה יעשו 20 אחוז מהתושבים שאין להם ממ"דים?" סיפר בגילוי לב. "כשנגמרו עשר הדקות שבהן הייתי בעצמי בממ"ד, הרמתי טלפון למנכ"ל כדי לשמוע אם היו נפילות או נפגעים. הוא אמר לי בפעם הראשונה שיש מחבלים בעיר, אבל לא באמת הבנתי את האירוע. חוליות של מחבלים באופקים?!"

רק טלפון נוסף מבן משפחה, שאמר לו "איציק, אני רואה אצל השכנים. הם בדרך אלי", הפיל לו את האסימון. "זו סיטואציה שראש עיר חסר יכולת השפעה בה. חסר אונים. מה אני עושה? אין לי כיתות כוננות, אין לי משטרה - כל משטרת אופקים נמצאת במסיבת הטבע ברעים. אין צבא, אין כוחות ביטחון. מה אני עושה?! רוצחים את התושבים שלך, ואין לך אף כלי להתמודד עם הסיטואציה".

אחרי כמה דקות של חשיבה, הוא עלה על רעיון: "שר החוץ אלי כהן בקבינט הביטחוני, והוא חבר טוב. הוא יתניע את המהלכים הצבאיים והמדיניים הרבה יותר טוב ממני". דנינו צלצל לכהן, ובקול נשנק אמר לו: "אדוני השר, יש מחבלים באופקים. הם עוברים בית־בית ורוצחים את התושבים שלי". כהן הבטיח לטפל, אבל דנינו התרשם שמכאן לא תצמח הישועה.

הוא החליט לפנות לשר הביטחון, יואב גלנט, ולהציב דרישה: "אני מתקשר אליו עוד לפני 7:00 בבוקר, ואומר: 'אדוני השר, אם לא יהיה פה מסוק בתוך חצי שעה - שוחטים את העיר'. יש דממת אלחוט של 20 שניות, כמו נצח, והוא אומר: 'אני מטפל'. באותם הרגעים הרגשתי התרוממות רוח. עשיתי מהלך משמעותי כדי להציל את התושבים שלי באירוע כל כך קשה. אני מחכה חצי שעה, ואז מתקשר אליו שוב: 'אדוני השר, אני לא שומע מסוק, אני לא רואה את כוחות החילוץ'. הוא אומר לי: 'אני מטפל'. החייל הראשון הגיע לאופקים ב־14:00 בצהריים".

47 איש נרצחו באופקים בשתי היממות הראשונות של המלחמה. מי שבלמו בגופם את התפשטות הקטל היו תושבים שזינקו אל האש, לעיתים עם סכין מטבח, כדי לעצור את הרוצחים. בזכות גבורתם אופקים, יצאה יחסית בזול. בעיר בת 30,000 איש, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. באותה השעה ממש, במרחק 25 ק"מ משם, גיא הריגה חדש קם לזיכרון היהודי.

מדריך בשבילי הגיהינום

נפרדנו מדנינו ועלינו לאוטובוסים, אל מקום שהמונים כבר באים לפקוד אותו כדי להתייחד עם הנרצחים. בפארק רעים, במוקד המסיבה שבה תתי־האדם חוללו את הזוועות שהשטן לא ברא, היו תקועים באדמה מאות בזנטים ועליהם תמונות הנרצחים. העוברים ושבים פסעו בין השמות, הקשיבו לאיש זק"א שמשחזר את הימים האפלים שאחרי הטבח, התפללו בבית כנסת מאולתר או קראו תהילים לעילוי נשמת הצעירים האומללים.

הלב עוד סירב לקלוט את מה שהמוח כבר ידע. ביער הארץ־ישראלי, במדינת היהודים המתחדשת, פרחו כלניות ראשונות. בכל שנה, וגם השנה, יחגגו פה את פסטיבל דרום אדום. אך כיצד ייתכן שבלב הנגב המערבי קם באבי יאר? איך יכול להיות שהנאצים זינקו ליום אחד מבטן האדמה ומתהום ההיסטוריה, ושחטו את כל הנקרה בדרכם?

"אני מתקשר אליו עוד לפני 7:00 בבוקר, ואומר: 'אדוני שר הביטחון, אם לא יהיה פה מסוק בתוך חצי שעה - שוחטים את העיר'. יש דממה של 20 שניות, כמו נצח, והוא אומר: 'אני מטפל'"

"הם לא ניסו להסתיר כמו הנאצים או כמו ערביי חברון בתרפ"ט", כך אמר לנו בלב שבור שמעון אלקבץ בכפר עזה, מרחק נסיעה קצר משם. "הם שידרו את המעשים בשידור חי ובצבע. עוד לא נמצאה מילה בשפה העברית שתתאר את מה שהיה כאן". באותו יום מר ונמהר אלקבץ איבד את בתו סיון ואת החבר שלה נאור חסידים. השניים התגוררו בשכונת הצעירים, צמודים לגדר הקיבוץ, מרחק יריקה מעזה.

אכן, היום כבר כולם יודעים שהמונחים "טבח" ו"פוגרום" קטנים מכדי לתאר את מעשי הפלצות, שעדיין לא מוכרים לציבור במלואם. אלקבץ, איש צנוע ונעים הליכות, גר בכפר עזה חמש שנים בסך הכל. שנים רבות מילא תפקידים משמעותיים בעולם התקשורת הישראלי, ובכללם מפקד גלי צה"ל ומנהל רשת ב'. משפחתו נגררה אחריו ברחבי הארץ בעקבות העבודה. הפעם הוא נעתר לבקשת אשתו, שהעדיפה את השקט הפסטורלי על הפנטהאוז העירוני.

300 מטרים בלבד הפרידו בין בית ההורים למגורי הזוג הצעיר, אך ידו של האב קצרה מלהושיע. "אבא, תבטיח לי שהכל בסדר איתכם. יורים עלינו לתוך הבית, נאור ואני מתחבאים מתחת למיטה", כתבה לו סיון בשעות האימה. כשהמחבלים שורצים מסביב ואנשים נרצחים בכל פינה, אלקבץ לא יכול היה לעשות דבר.

עכשיו, מפרזנטור של הקיבוץ הוא הפך למדריך בשבילי הגיהינום. הבית של סיון הפך למוזיאון מאולתר להנצחת הפשעים. כל תושבי השכונה שלה, ובהם יותם חיים (בנה של איריס, המרואיינת במוסף זה), נחטפו או הומתו במיתות משונות. אלקבץ הראה לנו עד כמה קרובה עזה לקיבוץ. הוא הצביע גם על הדשא הגדול ואמר: "ביום כיפור הוא היה מלא במתפללים. עשרה ימים אחר כך רוכזו כאן הגופות".

הבקשה שלו - תחינה, למעשה - היא שמירה על האחדות. "את חשבון הנפש הגדול נעשה אחרי שבעזרת השם החטופות והחטופים יחזרו, אחרי שהחיילים שלנו יסיימו את מה שהם עושים בעזה, ואחרי שהמילואימניקים שלנו יחזרו גם כן בשלום. אי אפשר לעשות את חשבון הנפש עכשיו, כש־136 מטובי הבנות והבנים שלנו, האימהות והסבים שלנו, נמצאים במנהרות החשוכות בעזה. אי אפשר לעשות את חשבון הנפש כשהחיילים נלחמים וממגרים את הרוע - וזה מה שהיה פה".

מה עם לבקש סליחה?

היום קולו של אלקבץ הוא קול ההמון. זעקת האחדות נשמעת מכל עבר. מהמשפחות השכולות, מחיילי המילואים והסדיר, מרוב מניינו ובניינו של הציבור בישראל לפי הסקרים, מחבריי לקבוצה ב"גשר", מנהג האוטובוס שהוביל אותנו באותו היום, ולא עמד במראות הקשים בפארק רעים.
"מה שקרה זה עונש משמיים על הפירוד. חבל שיש אנשים שלא מבינים את זה", הוא אמר. הכעס שלו הופנה גם כלפי שופטי ביהמ"ש העליון, שפרסמו את פסקי הדין בעיצומה של המלחמה. אפשר רק להסכים איתו.

גם מפוני העוטף דוגלים בדרך כלל באחדות, ומבינים שהיא צו השעה. צפויים להם עוד חודשים ארוכים מחוץ לבתים, וכל פרט וקהילה מתמודדים בדרכם עם העקירה. בשבוע שעבר פגש אלוף פיקוד הדרום ירון פינלקמן את חברי הקהילות שפונו למלונות ים המלח, ועדכן אותם כי מבחינת הצבא - הם יוכלו לשוב הביתה רק בחופשת הקיץ. "וגם אז ייתכנו טפטופים, כפי שהיו לפני המלחמה", מסר להם.

אך אל מול האתגרים האלה בעולם האמיתי, שוב מוצא עצמו הציבור הרחב מתמודד עם פלגנות מבית. חבורה קטנה וכוחנית, ששוב מושכת את כולנו לקרע פנימי. קמפיין מתואם עם מסרים משויפים ברשתות החברתיות, בשלטי החוצות ובאולפנים. קבוצת פרשנים שבאופן לגמרי מקרי מהדהדת את קריאתו של יאיר לפיד "ללכת לבחירות עכשיו".

הבקשה של אלקבץ היא שמירה על אחדות: "את חשבון הנפש נעשה אחרי שבעזרת השם החטופים יחזרו, אחרי שהחיילים שלנו יסיימו את מה שהם עושים בעזה"

וגם חבורת לשעברים, שבמקום לפרסם מאמרי חרטה וסליחה, ממשיכה לבוא בטענות לכל העולם - חוץ מאשר לעצמה. על מה צריכים הקצינים הבכירים להתנצל? על כך שרבים מהם תמכו ודחפו את שתי הנסיגות מעזה, ב־1994 וב־2005 - נסיגות שאפשרו לטרור להצטבר במשך 30 שנה. האלופים למיניהם עשו זאת, אף שרבים התריעו בפניהם כי בעזה תקום חמאסטן. עטורי הדרגות צריכים לבקש סליחה גם על כך שהצבא, שהם מילאו בו תפקידים משמעותיים, לא הבין מה נבנה מתחת לאפם בעזה, במשמרות שלהם. מעל לכל, לרבים מאותם המטיפים בשער היה חלק ישיר בחוסר המוכנות של הצבא באותו בוקר נורא.

הנה עדות של מפקד בסיס פלמחים, תא"ל עומרי דור, ביום השלישי למלחמה: "היא (המחאה) תפסה אותנו במקום מאתגר. היו בפלמחים 100 אחוזי התייצבות, אבל לא כולם חזרו לטוס, כי צריך לבנות להם כשירות. אנחנו נשלם על זה מחיר, כי הם לא כשירים באופן מלא". כלומר, אפילו ביום השלישי למחדל, וגם לאחר מכן, עדיין לא כל הטייסים היו כשירים, בגלל הסרבנות. כך אומר המפקד שבבסיסו מוצבים מטוסי ה"זיק" ומסוקי הסער וההצלה "ינשוף". הוא סיפר זאת לפרשן "וואלה!" ד"ר אמיר בוחבוט.

אפשר להניח שמה שקרה בפלמחים התרחש גם בבסיסים אחרים של חיל האוויר או של אמ"ן, שבהם נגע הסרבנות התפשט. כך שלכל מי ששיחק באש אי־ההתייצבות יש אחריות ישירה לתגובה המאוחרת והרופסת בשבוע הראשון למלחמה. אותם הבכירים חסרי האחריות צריכים לעמוד בושים ונכלמים בפני הציבור. במקום זאת, הם גוררים את העם בישראל לאסון נוסף - בחירות באמצע המלחמה הקשה ביותר מאז 48'. זה לא שלהם או ללפיד יש תוכנית אחרת לחסל את חמאס, או רעיון אחר שביבי, גלנט וגנץ לא חשבו עליו, או קונץ־פטנט שרק אם הם יישבו בכיסאות עור הצבי ניתן יהיה ליישם אותו. ובכל זאת - העיקר, כמובן, הוא להיפטר מביבי ומהימין.

קחו, למשל, את הרמטכ"ל בדימוס בוגי יעלון. ביולי 2023 יעלון חתם על מכתב הקצינים הבכירים, שגיבה את "הלוחמים והלוחמות שהחליטו לעשות מעשה ולהשעות את התנדבותם לשירות מילואים". מדובר במפקד שהתנגד להתנתקות ושילם על כך בכיסאו. אך זהו אותו בוגי שאצלו כרמטכ"ל נבנו המנהרות הראשונות של חמאס בעזה. כשר ביטחון, יעלון טעה כבר ב־2014 כשטען שחמאס "מורתע ולא רוצה מלחמה". דקה לאחר מכן פרץ מבצע צוק איתן. זהו אותו יעלון שידע על המנהרות החודרות לשטח ישראל מעזה, אך לא עשה דבר בעניין. יעלון אף יצא למסע רדיפה אישי נגד השר דאז נפתלי בנט, שכפה על הקבינט להשמיד את המנהרות. אחרי המלחמה ההיא, עדיין אצל יעלון, חמאס התעצם מחדש, כפי שקרה אצל כל שרי הביטחון.

במקום לומר "סליחה, טעיתי לאורך כל הדרך", או לפחות לשבת בבית בשקט - גם יעלון, שגיבה סרבנות, כאמור, קורא עכשיו ללכת לבחירות. עם החזית הנוספת הזו, הפנימית, שעם ישראל צריך להתמודד איתה בשעתו הקשה. אוי לי מבית, אוי לי מחוץ.

הלוחשים לגנץ

הגורם הרגיש ביותר מבחינה פוליטית לקריאות הלשעברים הוא השר בני גנץ. מהותית, גנץ חלוק עליהם מכל וכל. ברור לו שהאחדות היא חיונית, ולכן הוא מפרסם בכל שני וחמישי הצהרות כגון "הלחימה נמשכת, ומטרות המלחמה נשארו בתוקף. הן לא השתנו, ולא נכון לשנות אותן, ייקח כמה זמן שייקח".

אלא שאותם האלופים והרא"לים במילואים הם מעגל החברים של הרמטכ"ל לשעבר. וגם אם הסקרים כרגע מלמדים שהאחדות משתלמת פוליטית - קיים אצלו חשש שנתניהו שוב ידפוק אותו, כפי שכבר עשה לא פעם. בעיניו שלו, גנץ הוא פראייר ששם את טובת המדינה בראש, בעוד נתניהו משחק בפוליטיקה. הוא ממש לא רוצה לקרוס שוב בגלל הקשר הזה, כך שאין לדעת כמה זמן הוא וחבריו יחזיקו מעמד מול השתלחויות ותרגילים של שותפיהם לממשלה.

אך לא רק הלשעברים - גם הממשל האמריקני כבר רוצה בנפילת הממשלה. התדרוכים מהבית הלבן אפילו לא מנסים לעמעם את המסר הזה. בראיית ביידן ובלינקן, נתניהו הוא המכשול בפני "ההחלטות הקשות" שבמרכזן נכונוּת להקים מדינה פלשתינית. יש רק בעיה אחת עם התיאוריה האמריקנית: האם מישהו שמע את בני גנץ אומר "מדינה פלשתינית" בחמש השנים האחרונות?