המאסטרו: פרידה מדרור קשטן

דרור קשטן הלך השבוע לעולמו בגיל 79. לא ממש צעיר. בוודאי לא אירוע דרמטי בשעת מלחמה, כשאנו קוברים את מתינו הצעירים. לכאורה אני אמור להתעסק בדחוף, בטירוף הדעת של אנשים שבכוונת מכוון גורמים לדמורליזציה בשעת מלחמה, בשנאה ששוב מתפרצת. אבל לא אכתוב על כל זה, דווקא משום שאני כל כך טעון. התקשורת הישראלית מספקת מספיק דכדוך ועולב לכולם. ומכיוון שהאירוע לא עומד לעזוב אותנו בתקופה הקרובה, אני עוד אגיב לחרפה הזו.

אז אני אכתוב על קשטן, כי איכשהו מרגיש לי שהכל קשור בהכל. "הבט", כפי שנהג לפתוח כל משפט, אני מאוד אהבתי את דרור. גם כאוהד בית"ר, שכמאמן הסב לו אושר עצום, וגם כעיתונאי ספורט צעיר. זה קטע מבאס. אתה מתחיל כאוהד, ואז מכיר את מושאי הכתיבה שלך ומתבאס תחת. הפער בין הפנטזיה לבין המציאות הופך את רוב כתבי הספורט לציניים מאוד.

מעטים האנשים שהקרבה אליהם לא עמעמה את דעתי הטובה עליהם. אלי אוחנה, למשל. אותו אני תמיד אוהב ואעריך. גם קשטן לא אכזב אותי מעולם. קלאסה אחרת. האיש היה אגדה מעידן אחר של כדורגל.

קשטן היה בעל מלאכה משובח. אומן של כדורגל. מפתה להשוות את האוטוריטה שלו ואת הדימוי הקשוח והקפדן לסר אלכס פרגוסון של מנצ'סטר יונייטד. אבל סר אלכס היה מונוגמי. הוא ומנצ'סטר היו לגוף אחד. והיתה לו שיטה. את השחקנים הוא התאים לשיטה.

קשטן היה המאמן הישראלי המעוטר ביותר, אבל לא במועדון אחד למשך עשרות שנים ולא בשיטה דוגמטית. הוא ידע לזקק קבוצות מעולות מתוך מציאות נתונה. איש של פעם. והיום יותר מתמיד, האופן שבו אימן והדריך שווה עיון גם בתחומים אחרים.

כמו חייט אומן התאים שיטה בתפירה אישית לסגל השחקנים, ואף פעם לא שכח להיצמד לרוח המועדון ולמסורת שלו. היתה לו הבנה עמוקה כי לכל קבוצה אופי מיוחד, שאותו צריך לשמר ולזקק לתוצאות המרביות.

כשקשטן היה מגיע לקבוצה חדשה, הוא לא היה שולף תיאוריה שהולכת איתו שנים, תורה הרמטית ודוגמטית מגובה בנתונים סטטיסטיים ומחושקת בעקרונות ברזל טקטיים. הוא היה מרחרח, מזהה פגמים ויתרונות, קולט בחיישנים הדרוכים את המסורת ואת הרוח וממקסם את כל הגורמים לשיטה הרמונית אחת.

הוא לא היה איש קל. ברנש קשוח שידע לחנך כוכבים גדולים. אבל קשטן היה הוגן. השחקנים כיבדו אותו לא בגלל פחד, אלא כי ידעו שהוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה ושהוא ענייני. האגו לא הוביל אותו, אלא המקצוע.

מנצחי תזמורת גרועים כופים על נגנים יצירה שעליה הם אוהבים לנצח. מנצחים בעלי השראה מתאימים לתזמורת ולנגניה יצירה התואמת את מהותם, אופיים ואישיותם. וקשטן ברגעים הגדולים שלו היה מאסטרו.

נתחיל בהפועל ת"א, למרות שזה עולה לי בבריאות. הפועל של עונת 2000, שזכתה בדאבל ויצאה למסע חלומי באירופה. היו קבוצות ששיחקו כדורגל יפה ממנה, אבל הקבוצה של קשטן היתה מכונה משומנת עם אופי רובוטי מתוכנת, סגנון משחק סבלני וסף שבירה מנטלי על־ישראלי.

בכל פרמטר הקשור למסורת, לרוח הקבוצה ולשיטה, הפועל של הדאבל היתה קרובה מאוד לזו של שנות ה־80. אותה הרוח, אותה מסורת, אותה הפועל רק משוכללת פי 80. קשטן הביא לשיא תכונות קיימות וטבועות בקבוצה. הלחימה האגרסיבית, הקישור הקשוח, משחק המסירות הארוך לחלוצים. הוא לקח את הרוח של הפועל ת"א והפיח אותה בסטופקס. בניגוד ליריבה שלהם אז, מכבי חיפה, שהתבססה על כישרון של אינדיבידואלים, טביעת היד שלו הורגשה בכל משחק של האדומים.

דוגמה קרובה לליבי היא כמובן הקדנציות של קשטן כמאמן בית"ר ירושלים, שהגיעה איתו לשלמות כמעט קוסמית. אותו מאמן קפדן וחמוץ התאים עצמו לרוח הבית"רית, עם סגנון משחק הרפתקני ונלהב על סף ההפקרות. הגנה לא עמדה בראש סולם העדיפויות, אלא אך ורק התקפה יצירתית. רק לחשוב על השחקנים הזרים שהוא הביא לנו עושה לי צמרמורת.

נתחיל ב־1985, אחד מציוני הדרך החשובים בתולדות הספורט הישראלי. קשטן מגיע לבית"ר ירושלים ובתוך שנתיים לוקח את הבסיס שהניח דוביד שוויצר, אגדה אחרת, והופך אותו לאחת הקבוצות הכי מבריקות ודורסניות בתולדות הכדורגל הישראלי. בירושלים הוא מביא לשיא את אוחנה ומלמיליאן, עם משחק אגפים המבוסס על מגינים תוקפים משובחים - מומו "דיו דיו" שירזי בשמאל ואבי כהן בימין - ושליפת שפנים משוגעת דוגמת גארי וונדרמולן, אבי גולדר. הילדות שלי ספוגה בזיכרונות האלה, ואשכרה, בזמן שאני כותב, מרוח לי חיוך של ג'ריקן קרוע על הפרצוף.

בעונת 98' המופלאה הוליך קשטן את בית"ר לאליפות עם כדורגל מופלא ומופרע, שהגיע לשיא בניצחון 2:5 הרואי על באר שבע בווסרמיל אחרי הרחקתו של יוסי אבוקסיס ופיגור 2:0. במחצית הוא אמר לשחקנים: "כדורגל משחקים 90 דקות". הם יצאו כמו מתוך לוע של תותח, וניר סביליה נתן את משחק חייו. ואני הייתי שם במגרש בווסרמיל העקום וראיתי את הפלא.

שתי עונות קודם לכן, בקיץ 95', קשטן נחת במכבי ת"א, קבוצה עם פרצוף הגנתי ואגרסיבי של אברם גרנט, ושדרג אותה לדאבל כשהוא מצליח להביא למקסימום את הרוח המכביסטית הדורסנית בסגנון התקפי בלתי מתפשר, שאין אוהד אחד של מכבי בגילי שלא יכול שלא להתגעגע אליו.

הבאג היחיד, אם אני זוכר נכון, בתוכנה של קשטן היה כשהתערבו לו בעבודה. הוא היה איש של שליטה בלעדית. רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת באיש אחד. במקרה כזה, התוצאה מובטחת. אפילו בבית"ר ירושלים הניהיליסטית והאנרכית דרכו של קשטן צלחה. השכילו אצלנו אז לפנות לו את הדרך.

היוצא מן הכלל היה העונה בהפועל חיפה. הבוס, רובי שפירא ז"ל, העניק גיבוי מוחלט לשני כוכביו, טל בנין ורובן עטר, על חשבון המאמן. מרד שחקנים בראשות עטר ובנין גרם לו להתקף לב, וויקו חדד החליף אותו כדי להתבזות בגמר גביע.

חבל על דאבדין שאינן משתכחין.