מועדון הגנרלים: מנהלים מטעם עצמם

השבוע התחדשנו בעצומה תקיפה ועוצמתית של בכירים לשעבר במערכת הביטחון. כאלה שמודעים לחשיבותם היתרה ולמשקלם הציבורי המכריע: "אנו, 171 רמטכ"לים, מפכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ ובמוסד בדימוס", ולא סתם רמטכ"לים ומפכ"לים וגו' אלא כאלה "שהקדשנו את מרב ומיטב שנותינו להגנה על ביטחון ישראל". העצומה קוראת לבחירות. עכשיו. ברגע זה. דחוף. למה? כי הם הקדישו, כי הם המיטב, כי הם יודעים מה טוב למדינה.

מעת לעת מתעוררת מרבצה חבורת לשעברים רמי דרג שאין להם מה לעשות חוץ מלהישטף בנוסטלגיה לימים הטובים שבהם רק עצם הדרגה היתה סיבה לצייתנות סביבתית. מעולם לא נדרשו לעמוד במבחן הציבור בכל הנוגע לאופן שבו מילאו את תפקידם. הם מונו בידי אנשים כמותם ובתורם מינו את כפיליהם ואז פשטו את המדים וגילו שהמדינה בחוצפתה ממשיכה להתקיים גם בלעדיהם, ושגם לפקודיהם לשעבר יש קול בקלפי.

האזרחות קשה להם. זוהי סיטואציה שבה הם אמורים לשרוד בזכות כישרונם. הפנסיה התקציבית שהם מקבלים בעודם צעירים יחסית לא מהווה פיצוי הולם להשפלה שהם חשים מהצורך לחלוק מרחב עם בני אדם רגילים. אז מה עושים? צודקים מהטריבונה, מתוך פורומים של לשעברים כמותם. לחלקם נמצאים ג'ובים ב"מכוני מחקר", שם ינפקו ניירות עמדה, חלקם יישבו בדירקטוריונים, חלקם ינסו את כוחם בעסקים ולא תמיד יצליחו, חלקם יסחרו בנשק, וחלקם יישבו באולפנים ויפרשו את המצב הביטחוני בענווה של מי שלא טעה מימיו.

כל זה לא מחמם לגנרלים בדימוס את חורף חייהם. לכן רבים מהם נהרו למחאות נגד הרפורמה המשפטית, האשימו את נתניהו ב"פגיעה בצה"ל ובביטחון ישראל " ביולי, ובינואר כבר זעקו "הפגיעה ברמטכ"ל היא פגיעה בצה"ל!" כי השרה מירי רגב שאלה את הרמטכ"ל שאלות. חלפו ימים, וגם זה לא הספיק: "צו השעה לתקומת ישראל - בחירות עכשיו", הודיעו. בין החותמים שמות מוכרים כמו דן חלוץ, בוגי יעלון, נועם תיבון, נדב ארגמן, יום טוב סמיה, גדי שמני – את כולם הכרנו עוד בתקופת מחאת קפלן, זו שתמכה בסרבנות כתגובה הולמת לחוק עילת הסבירות. חלק מהחתומים על העצומה תמכו בסרבנות אז כפי שהם תומכים בבחירות עכשיו. דמויות מופת.

ואולי אין להאשים אותם. שהרי מה אפשר לעשות עם אלוף במיל' או ראש מוסד בדימוס? חלקם מנסים מתוך שעמום ותחושת עליונות שהקנתה להם המערכת למצוא את דרכם לפוליטיקה. אם התמזל מזלם להיות רמטכ"ל - יש להם סיכוי טוב לעמוד בראש מפלגת מרכז חדשה ומרעננת שתחזיק מעמד כמה סיבובים עד שתוחלף במפלגת מרכז מרעננת חדשה אף יותר. אם יצטרפו לרשימה קיימת – אף אחד לא יחלום לתת להם ללמוד את המקצוע החדש כחבר כנסת מן המניין.

האם אלופים ורמטכ"לים בדימוס הם פוליטיקאים טובים או מנהיגים טובים? תלוי את מי שואלים, כמובן, אבל בינתיים קשה להעיד על הצלחות גדולות בתחום. גם על מתנגדי ממשלת נתניהו מקובל שמשהו היה רקוב בתפיסה הביטחונית של מדינת ישראל בעשורים האחרונים: אויבינו מורתעים, אפשר להקטין את הצבא, לקצר את השירות ולהגדיל את הפנסיות התקציביות. בשב"ס יקפידו על תנאי הכליאה של המחבלים ויסרסרו בסוהרות, מפכ"ל המשטרה יתקבל במחיאות כפיים על ידי חוסמי נתיבי איילון – מי עוד יוכל להצביע על הכיוון הנכון לישראל בזמן מלחמה אם לא האנשים הללו, שקודם סיאבו את המערכות שבהן שירתו, והתייחסו לנבחרי הציבור כאל אבן בנעל – כזו שאין טעם להעיר בשבת בבוקר בזמן התקפת מחבלים.

ועכשיו, במקום להצניע לכת הם מבקשים מהממשלה להתפטר ולהוסיף על צרותיה של ישראל גם מערכת בחירות. מי שהיה אסטרטג כושל בתקופת שירותו במערכת הביטחון, יוסיף ויהיה כזה גם כשיפשוט את מדיו.

גם הרמטכ"לים בממשלה הם חלק מאותו מארג של בוגרי קונספציה. ולא רק גנץ (שעדיין חולם על "פתרון שתי המדינות") ואיזנקוט, שמוכנים לשקול הפסקת לחימה ממושכת תמורת שחרור חטופים. אפילו גלנט חזר השבוע על הפזמון הנושן של מכתיבי המדיניות מצה"ל ומהשב"כ. "חמאס מנסה לקשור בין עזה ליהודה ושומרון ולהצית את השטח. עלינו למנוע זאת בכל דרך", אמר, והמליץ "להסדיר את נושא הפועלים והכספים. זה עלול לפגוע בהשגת מטרות המלחמה". הו, כן, מתברר שגם צמרת צה"ל ושב"כ הנוכחית לא השתחררה מהזמירות הישנות: הפיגועים נובעים מאבטלה.

ככה זה כשאתה חי במערכת סגורה, אקווריום עם שעות האכלה קבועות, ודגים שכולם מאותו הסוג. יש דברים שפשוט לא ייגעו בך. למשל המציאות, למשל ההכרה בכך שמערכת הביטחון כפופה לממשלה, למשל שניהול והנהגת מדינה הם עסק למי שנבחר לכך, ולא למי שהתרגל במרב ומיטב שנותיו להוריד פקודות על הפלבאים ולזלזל בנציגיהם.

גם מחוץ לפוליטיקה מועדון הגנרלים ממשיך לנסות לנהל את המדינה מעל ראשה של המערכת הנבחרת ומעל ראשיהם של האזרחים, ועושה זאת מתוך ביטחון מלא במעמדו. הדרג הבלתי נבחר מתבשם מהכוח הלא מבוקר שיצר לעצמו ומטיל על ראשנו קונספציה כושלת אחר קונספציה כושלת, ואף אחת מהן לא דמוקרטית.

והם לא ייפגעו מהקיצוצים בתקציב. הם המקומות הקדושים. לעולם יהיו זכאים לכל הפריבילגיות הגנרליות ולעולם לא ישלמו מחיר. שניים מהם אף מונו על ידי הרמטכ"ל לחקור את מחדל שבעה באוקטובר, למרות ששאול מופז שיבח את היתרונות הביטחוניים של ההתנתקות, וזאבי פרקש תמך בסרבנות. אבל הם היו רמטכ"ל! ואלוף! ולכן יש לקבל את דעתם בכל דבר ועניין.

במלחמה הזו מתבררת עוצמתם, נחישותם וגבורתם של לוחמי חילות היבשה – לא החבורה המיוחסת והמפונקת שאיימה עלינו בסרבנות, וחלקה גם קיים. הצבא מנצח לא בזכות השיבוטים של המטכ"ל, אלא בזכות אלה שקידומם לעולם ייעצר במרחק מתאים מדרגת אלוף. אלה שלא יצטרפו לכל מחאה אופנתית נגד הדמוקרטיה. אלה שרוצים לנצח. בחירות הן צו השעה? לא. צו השעה הוא להחליף את הגנרלים.