הסרט החדש על נפוליאון מעורר מתחים ישנים בין צרפת לאנגליה

יומיים לפני חג המולד, בשעה חמש אחר הצהריים, כבו האורות באולם והצופים המעטים השתרעו בכורסאות המתכווננות, המרווחות להפליא. הרעיון לצפות בסרט על נפוליאון בונפרטה, הסמל המובהק ביותר של צרפת, דווקא בקיימברידג' - העיר הכי בריטית שאפשר להעלות על הדעת - נראה עד לאותו רגע ממש מוצלח במיוחד. הסרט הזה, של הבמאי הקשיש רידלי סקוט, עם הסיפור הרחוק כל כך מהמציאות המרה שלנו, הצית מחדש טינה ישנה ועזה כמוות בין בריטניה לבין צרפת. הוא בוודאי יצליח להשכיח לכמה שעות את המועקה המייסרת שהבאנו מהבית.

אבל כבר בסצנה הראשונה התברר שטעינו. על המסך הרחב ליוו המונים שטופי זעם את מארי אנטואנט בצרחות צרודות ובעיניים בוערות משנאה אל הגיליוטינה. המצלמה התעכבה על פניה, והיה ברור שהבמאי לא יוותר על שום זווית ושום רגע מן העריפה המחרידה.

אין לי מושג כמה זמן התבוננתי בשטיח, אבל כשהרמתי שוב את הראש ראיתי את הקצין הזוטר בונפרטה מסתלק מהמקום על סוסו הלבן. עובדה היסטורית: אין סיכוי שהוא באמת היה שם. עוד עובדה היסטורית: נפוליאון בונפרטה היה צעיר מאוד כשהמהפכה פרצה. חואקין פיניקס בן ה־49 נראה כאילו הוא מתחנן לפרוש לגמלאות. וזאת רק ההתחלה! אז לא די שמייסרים אותנו באסוציאציות מזעזעות, 20 הדקות הראשונות נראו כמו קטעי פאזל מפוזרים בעצבנות לא קוהרנטית.

אולי נצא? שאלתי את ג', שהואילה לבוא איתי לסרט כי אמרתי לה שמעניין לראות למה הצרפתים כועסים כל כך על סקוט. אחרי הכל, בחוץ הרחובות שטופי אור יקרות לקראת החג, ובכל הכנסיות בעיר שרות מקהלות נפלאות מזמורים מתוקים ויצירות קלאסיות כמו "משיח" של הנדל, למשל. למה לנו הברוטאליות הזאת עכשיו? חוץ מזה, פיניקס באמת מביך. הוא לא דומה לנפוליאון, הוא נראה עייף ומשועמם והוא ממלמל שטויות מאופרת סבון אמריקנית בפה סגור למחצה. אפילו ונסה קירבי הנחמדה, בתפקיד ז'וזפין האהובה המסעירה, שבמציאות היתה מבוגרת מבונפרטה בשש שנים, נראית כמו בתו הצעירה של פיניקס, פניה חתומות והיא בקושי מוציאה מהפה מילה. והכי גרוע - אפילו מי שבקיא בהיסטוריה של התקופה, לא יכול להבין מה קורה בעלילה.

ג' הציעה לחכות קצת. אם כבר באנו, היא אמרה, נראה, אולי יתפתח פה משהו. אמרו שזה סרט על הרומן ביניהם. אבל שום דבר לא התפתח, ובמקום סיפור האהבה הרומנטי שמפיצי הסרט שיווקו, ראינו מפגן יומרני, מצולם בנופים מרהיבים כמו בלט מתוזמר, אסתטי ולעיתים מרהיב, עם רבבות ניצבים, סוסים ותותחים בכל הצבעים. סקוט, שבסוף הסרט מונה בהתחסדות מעצבנת את המתים הרבים במלחמות נפוליאון כאילו הוא פעיל של שלום עכשיו שסולד מהרג, חוגג במשך יותר משלוש שעות בסצנות מייגעות של חיילים נפצעים, טובעים, קופאים, נהרגים באבחת חרב, מתפוצצים מפגזי תותחים, נופלים מסוסיהם המדממים ואוכלים אותם מרוב קור ורעב - מה לא. בכל הראיונות שנעשו איתו כשהסרט יצא לבתי הקולנוע, נראה היה שהוא ממש התענג לביים את הסצנות האלה, המתמשכות בלי סוף מעשרות זוויות צילום משוכללות. וזאת עוד הגרסה הקצרה של האפוס המשובש הזה.

הצרפתים צודקים, חשבתי. הוא באמת לא הבין או לא רצה להבין דבר וחצי דבר על נפוליאון. או כפי שאמר אחד המבקרים הצרפתים: "כשאתה יוצא מהסרט הזה, אתה לא שואל את עצמך איך מצביא מוכשר כזה נכשל בשגיאות חמורות כל כך. אתה מתפלא איך טמבל חסר אונים כזה נעשה בכלל מצביא, שלא לדבר על מנהיג בלתי נשכח".

טעות היסטורית

"נפוליאון" דווקא שבר קופות בצרפת. בשבוע הראשון הוא מכר יותר ממיליון וחצי כרטיסים וגרף כמעט 10 מיליון דולר. זה לא מקרה, ולאו דווקא בזכות סקוט, טען בראיון למגזין התרבות "וראייטי" מתחילת דצמבר ההיסטוריון פטריס גניפרי, ששפך את חמתו על הסרט בכל ערוץ תקשורת בצרפת. סקר דעת קהל שנערך לא מזמן, הסביר, חשף כי 74 אחוז מהצרפתים עדיין מעריצים את נפוליאון. כנראה משום כך הצרפתים נהרו לראות את הסרט. הם צפו, התרגזו, קראו את הביקורות החריפות וראו את הדירוג המביש שנתן לו אתר "Allociné", וסיפרו לחברים. בשבוע השני האולמות כבר התחילו להתרוקן.

גניפרי לא מתרגש מעשרות אי־הדיוקים ההיסטוריים הבולטים בסרט, שעמיתיו בצרפת לגלגו עליו בגללם. בין היתר, הם ציינו את ירי התותחים על הפירמידות במצרים שלא היה ולא נברא, המפגש עם ז'וזפין אחרי הבריחה מהגלות באי אלבה (ז'וזפין מתה חודשים אחדים לפני שהוא יצא משם וחזר לצרפת) והסצנה המונומנטלית של עשרות אלפי חיילים ומפקדים טובעים במצולות אגם קפוא בקרב אוסטרליץ. באוסטרליץ האמיתית היתה ביצה בעומק 15 סנטימטרים. אפילו ההיסטוריון ומגיש הטלוויזיה דן סנו (BBC) מתח ביקורת חריפה על הזלזול של סקוט בפרטים האלה ורבים אחרים. הוא העיר, למשל, שהתליינים גילחו את ראשה של מארי אנטואנט לפני ההוצאה להורג, ואילו בסרט תלתליה מתנפנפים ברוח. הבמאי ענה לו בגסות רוח אופיינית "get a life", המקבילה העברית ל"לך תחפש את החברים שלך".

אבל, כאמור, זה לא מה שעצבן את גונפרי. כמו רוב ההיסטוריונים, גם הוא לא שולל את זכותו של כל במאי להמציא סצנות או לכתוב דיאלוגים מדומיינים. הוא וחבריו סלדו מהפרשנות הפרוידיאנית הבוטה ליחסיו של נפוליאון עם אמו ועם הנשים בחייו, ואת ההשטחה העלובה של ז'וזפין דה בוארנה הכריזמטית והחכמה לכדי דמות של זנזונת שאפתנית ושתלטנית. הם הסכינו איכשהו עם המופע הירוד של המנהיג הדגול בתור בהמה שוביניסטית דוחה. על פי הגרסה של סקוט, כל מה שנפוליאון עשה בחייו הוא לזלול כמו חזיר, לכפות מין גס על נשים שהוא תלוי באהבתן כמו תינוק, ולנחול ניצחונות שומטי לסת. עד לכישלון המחפיר. כל זה, אמרו המבקרים הצרפתים, יכול היה להיות נסבל, אלמלא ההתעלמות המוחלטת מפועלו האדיר של בונפרטה ומהשינוי המדיני, החברתי והתרבותי העצום שהוא חולל בצרפת ובאירופה כולה.

סצנת הפירמידות המופגזות, למשל, פרט להיותה מופרכת ולא נכונה, היא ביטוי מובהק של ההתעלמות הזאת. "נפוליאון הרג במצרים המונים", אומר גניפרי, "אבל לא נגע לרעה בשום אתר בעל ערך היסטורי, להפך. הוא הביא לשם משלחת של 130 חוקרים, שתיעדו את אוצרות האמנות הנדירים של מצרים העתיקה ויצרו ארכיון שמשמש אותנו עד היום. למעשה, הודות לו התפתח חקר האגיפטולוגיה".

וזאת רק דוגמה אחת שחושפת את הפער המובנה בין האופן שבו נפוליאון, ולמעשה ההיסטוריה והתרבות הצרפתית, מצטיירים בעיני סקוט ואולי אצל הבריטים בכלל, לבין האופן שבו הם נראים בעיני הצרפתים וברוב העולם. לא מעט צרפתים שונאים אמנם את נפוליאון מכיוון שהכתיר את עצמו בתואר קיסר והחזיר את העבדות למושבות הצרפתיות בקריביים, אבל גם שונאיו המושבעים מכירים בחשיבותו בעיקר בזכות "קוד נפוליאון" הנודע.

כמו במדינות רבות אחרות באירופה, בצרפת לא היתה מערכת חוקים אחידה. היא היתה מפוצלת בין אזורים ובין מעמדות והקנתה פריבילגיות שונות לבני האצולה וזיכיונות שהעניקו פיאודלים ומלכים לבעלי קרקעות. המהפכה ביטלה אמנם את כל החוקים הבלתי שוויוניים האלה, אך רק בתקופת נפוליאון נוסחה מערכת חוקים חדשה באופן מסודר.

קוד נפוליאון הוא אחד הגורמים המכריעים לשינוי העומק שחל באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והוא מסמל את תום תקופת המשפט המשותף לכל אירופה. ברוח מגמות הלאומיות והנאורות וערכי המהפכה הצרפתית ובהשפעת כתבי מונטסקייה, הוביל נפוליאון בשנת 1804 לניסוח קוד משפטי לאומי שכינס את כל הקודים המשפטיים המפוצלים לכלל הוראות יסוד בלשון המובנת לכל אדם. עד היום משמש הקוד בסיס לכל תחומי החיים בצרפת.

קוד נפוליאון, שנקרא בצרפתית "הקוד האזרחי", הציע למעשה רפורמה משפטית המתבססת על ההכרה בכך שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם זכויות שוות, למשל הזכות לרכוש ולחופש דת. בין היתר, חולל העיקרון הזה שינוי מהפכני במעמד היהודים בצרפת, ובעקבותיו גם הביא לשיפור ניכר בזכויות היהודים בשאר המדינות האירופיות שנפוליאון כבש.

קשה לתאר את אירופה המודרנית, ובעצם את העולם, ללא הקוד האזרחי של נפוליאון. השפעתו בתחומים אינספור של גיבוש הלאומיות, החברה והתרבות במדינות אלה היתה עצומה.

נקניקייה עם כבוד

מנקודת המבט של סקוט, נראה כי ההשפעה הזאת לא חצתה את תעלת למאנש. זה לא חדש. הבריטים מספרים כבר דורי־דורות מאות בדיחות שחוקות על הצרפתים, החל מהכינוי "צפרדעים" ו"אוכלי שבלולים" וכלה בחידה "למה בפריז השדרות רחבות כל כך?" והתשובה - "כדי לפנות מקום לטנקים של הכובש הבא". הצרפתים מצידם קוראים לבריטים "ביפטק" ולועגים לאוכל שלהם. וזאת בכלל לא בדיחה. אחת הסיבות הרציניות לחלוטין לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי קשורה לעניין האוכל. מוצרי מזון מסוימים, כמו הנקניקייה המפורסמת שהבריטים אוכלים לארוחת הבוקר (יחד עם שעועית מקופסת שימורים, ביצת עין מטוגנת ועגבנייה מבושלת, וליד כל התפארת הזאת טוסט מלחם לבן דק ורטוב), לא עמדו בתקן האירופי המקובל.

האירופים יגידו לנו אם הנקניקייה שלנו תקנית או לא? התרעמו הבריטים, ואף שהאליטה האינטלקטואלית במדינת האי לא האמינה ששטות כזאת ודומותיה יכריעו בסופו של דבר את הכף כשהעם יישאל אם להישאר באירופה או לעזוב, העם העדיף את הכבוד האבוד של הנקניקייה ושלח את אירופה לעזאזל. ממילא בעיני הבריטים האי שלהם הוא המרכז ואירופה הפריפריה. הנה, תמיד כשרובץ ערפל כבד על התעלה ולא רואים כלום בצד השני, הבריטים אומרים ש"היבשת התנתקה מהאי". עובדה.

"את הבריטים ערכי המהפכה הצרפתית וכל סמלי הלאומיות - פרלמנט, דגל, חוקה, המנון - לא מעניינים", אומר ההיסטוריון פרופ' אלון קדיש מהאוניברסיטה העברית, "בניגוד לרוב המכריע של הקבוצות האתניות בעולם, הם יודעים מי הם בלי כל הדברים האלה". קדיש הוא מומחה להיסטוריה צבאית, מחברם של ספרים רבים על הפלמ"ח ועל מלחמות ישראל ועוד, והוא אל"מ בדימוס שעמד בראש המחלקה להיסטוריה של צה"ל. באחד ממחקריו הוא סקר בתי קברות צבאיים באירופה.
בתי הקברות הצבאיים, הוא אומר, מספקים ביטוי פלסטי מובהק לזהות הלאומית ברוח המורשת של נפוליאון. "אחרי מלחמת העולם הראשונה כל המדינות התחילו להקים בתי קברות צבאיים", הוא אומר. "עד אז פשוט חפרו בורות ומילאו בסיד, אבל במלחמה הזאת נהרגו עשרות מיליוני בני אדם, אזרחים שהתגייסו לצבאות השונים.

"כל מדינה חיפשה דרך לייצג את המולדת בשדות הקטל של אירופה. האמריקנים בנו בתי קברות בסגנון הניאו־קלאסי של וושינגטון, וכמובן הציבו בכל בית קברות תורן ענק ותלו עליו דגל בגודל של בית. הקנדים שתלו על גבעה בפלנדריה צמחייה קנדית אופיינית".

והבריטים?
"כלום. כלומר, על כל קבר ניצבת אבן הקורבן ועליה צלב הקורבן, אבל שום דגל ושום סמל לאומי. מי שצריך לדעת יודע, הם אומרים. בכלל, הבריטים רואים בלאומיות רעה חולה, וגם לא רואים בהנחלת הליברליזציה שום הישג. אבל הדבר הזה הוא בדיוק מה שנפוליאון יצא בגללו לכל הכיבושים האלה. הוא רצה להנחיל את ערכי המהפכה הצרפתית לאירופה כולה. והוא הצליח לאין שיעור! תראי את דגלי הלאום של כל המדינות, בכולן יש פסים. ברובן יש לפחות פס אחד באחד משלושת צבעי המהפכה. דגל הולנד, למשל, הוא בעצם דגל צרפת מהופך.

"כולם אימצו את המודל הלאומי ואת ערכי המהפכה - חירות, שוויון ואחווה. בן־גוריון היה מעריץ גדול של הרפובליקה הצרפתית, ולא רק הוא. כל מדינות ערב דבקו באותם סמלים. לסוריה, למשל, יש פרלמנט, דגל עם פסים וכוכבים, המנון, חוקה - הכל למראית עין, כי אחרי הכל אין באמת דבר כזה אומה סורית, אבל כל הסמלים נמצאים".

מה שסקוט לא הבין

נראה, אפוא, שסקוט פשוט לא פענח את המניע למלחמות שיזם נפוליאון. לגרסתו, הנימוק היחיד של המצביא לקטול מאות אלפים ויותר בשדה הקרב הוא שאיפתו "לכפות עליהם שלום". קדיש סבור כי המלחמות שהוא יזם היו אמצעי, וכי נפוליאון היה מדינאי שאפתן לא פחות ממצביא נועז.

"אנחנו למדנו על מלחמות נפוליאון מקלאוזביץ, שבסיס הידע שלו הוא הניסיון שרכש בשדה הקרב בצבא הפרוסי. הצבא הפרוסי אימץ את התיאוריה שלו בתור תורה מסיני, ובעקבות כמה ניצחונות רצופים של הפרוסים במלחמה נגד צרפת אימץ אותה כל העולם. האופנה הפילוסופית אז היתה לתרגם הכל לעקרונות אוניברסליים. כמו אדם סמית' בכלכלה. העקרונות שהוא ניסח חשובים, אבל הניתוח הכוללני לא משקף את קצב השינוי ואת מהותו.

"למשל, הטכנולוגיה - השימוש בתותחים. או המעבר מצבא שכירים לצבא המונים, דבר שמחייב מערכת שלמה של הזנה למאות אלפי חיילים. ולא פחות מזה - עניין השינוע. בתקופה ההיא בצרפת עדיין לא היו רכבות. נפוליאון הלך ברגל או רכב על סוס. זאת היתה אחת החולשות העיקריות במלחמה נגד הרוסים בשלג ובקור. עם זאת, כמה מהעקרונות של קלאוזביץ מקובלים עד היום, ובראש ובראשונה העיקרון שמלחמה היא המשך של המדיניות באמצעים אחרים".

בסוגריים, ואולי כדי להמחיש את חשיבות הרעיון, קדיש מבהיר איך התמסמס העיקרון הזה אצלנו. "המטרה שמקבלי ההחלטות הציבו בפני הצבא אחרי 15 במאי 48' היתה להסיר את האיום, אבל מה עושים אחרי שהאיום הוסר? במלחמת העצמאות המטרה היתה להגדיר את גבולות מדינת ישראל, וכשהצבא כבש מעבר למה שהוחלט, הוא קיבל הוראה לסגת מהשטח שנכבש. כך היה גם ב־56'.

"ב־67' המטרה הושגה הרבה מעבר לציפיות, אבל לאף אחד כבר לא היה מושג מה עושים הלאה. לא היתה שום תוכנית מדינית. עד מלחמת לבנון הראשונה ההישג תורגם למושגים טריטוריאליים, ואז הבינו שההישג הזה לא מוביל לשום מקום. מכיוון שגם לצד השני אין שום מדיניות ושני הצדדים לא מוכנים לוויתורים - אנחנו תקועים בהתכתשות. נפוליאון, לעומת זאת, ניהל מלחמות כחלק ממדיניות מובהקת: להפיץ את עקרונות המהפכה לתרבות האירופית. ואת זה הוא כאמור השיג. זוהי ללא כל ספק מורשתו".

אם כן, ייתכן שהבריטים פשוט שנאו את נפוליאון ופחדו מפניו בדיוק בגלל השאיפות המדיניות שלו, וקל להם יותר לתאר אותו בתור קצב צמא דם?
"בהחלט. הבריטים רואים הכל אחרת מהאירופאים. הם חשבו תמיד שדי בגבולות ברורים כדי שאומות יקיימו חיים שלווים ויציבים, ובכל פעם הזדעזעו מחדש כשהמציאות הוכיחה את ההפך. התפרקות יוגוסלביה, למשל. בעיניהם, כל הקבוצות האתניות חיו שם בהרמוניה. מה פתאום קמו איש על שכנו לגרש, להרוג ולהשמיד?"

למה באמת?
"כי האידיאל הפרוגרסיבי של השלום העולמי שמלכות היופי מדקלמות, לא כל כך מציאותי. אם יש עיקרון אוניברסלי, הוא דווקא הדחף של כל בני האדם להרוג זה את זה".

ומה שדיקנס כן הבין

למרבה המזל היה פעם אנגלי אחר, חכם יותר ויהיר פחות מסקוט, שידע לתאר את הפחד הזה באופן המורכב ביותר. פחות ממאה שנה לאחר שפרצה המהפכה הצרפתית, העניק צ'רלס דיקנס לעולם את היצירה הנפלאה "בין שתי ערים" וחשף את גרעין האלימות הבלתי נשלט הטמון בכל אדם ובכל חברה. המילים הראשונות של הספר, שהפכו לנכס צאן ברזל, נוגעות בכל ההיבטים שסקוט לא רוצה או לא מסוגל לראות:

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" ("בין שתי ערים", תרגום: מרים יחיל, כנרת זמורה דביר).

הכל קרה. וכנראה יקרה שוב ושוב. הסיפור של דיקנס מסתיים אחרי המהפכה, כשטרור רצחני משתולל ברחובות פריז, ואילו סקוט בחר להתחיל דווקא ברגעים המזעזעים האלה. הוא הלך שבי אחר מחול השדים האלים, הראה את הזוועות כולן בלי תכלית ובלי מפלט, והפך את מלחמות נפוליאון להמשך טבעי שלהן. דיקנס, לעומת זאת, צולל אל מעמקי הפחד הבריטי, אך גם האוניברסלי, מפני הכאוס ומפני ההתפרקות הטוטאלית של הסדר החברתי, ומציע פתרון מוסרי ואנושי וקרן אור של נחמה.