האם לטור הזה יש מקום בכלל?

זוכרים את הפגנת הימין בירושלים? אז, מזמן, בעידן אחר, כשחשבנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה. אחרי ההפגנה ההיא אילן שילוח, הפרסומאי המולטי־מיליונר ממובילי המחאה, צייץ בטוויטר תמונה של הפגנת תומכי הרפורמה לצד תמונה מהפגנות קפלן וכתב מתחת: "הנטל - ירושלים", לעומת "הנושאים בנטל - תל אביב". אכן, ירושלים במלחמה, בהחלט נושאת בנטל. נטל הדם. אבל לא על זה אני רוצה להתעכב.

הייתי שם. מאות אלפי מפגינים שקטים, מנומסים ותרבותיים שבמקום קריאות נאצה וסרבנות שרו "עם ישראל חי"; במקום אנרכיסטים שחוסמים כבישים - ציבור ממלכתי ושומר חוק; במקום דגלי פלשתין ושריפת צווי גיוס - טליתות וחולצות סוף מסלול. רק מה, בסוף מצאו שקומץ מפגינים שהניחו על הכביש כרזה של שופטי בג"ץ לצורך התארגנות דרכו עליה.

וואו, איזה טירוף וזעם קדוש זרמו מהמחנה השפוי והדמוקרטי. געוואלד, הם דרכו על תמונה. בני גנץ, שרכב אז על המחאה בתור המבוגר האחראי, צייץ "בלתי נתפס בעיניי שבמדינת ישראל אנשים דורכים על פוסטרים עם דמויותיהם של שופטי בג"ץ והיועמ"שית". הנקמה הוגשה קרה. בלתי נתפס איך בג"ץ דרך עלינו השבוע. לא שממש הופתענו, הכרנו את השחקנים, וכידוע הפיכה משפטית מבצעים כשהמדינה עסוקה בטרגדיה. בפעם הקודמת נרצח ראש הממשלה, הפעם מלחמה. תזמון מושלם לבג"ץ.

בפסק הדין הראשון בוטל חוק יסוד, והדמוקרטיה נסעה להתאשפז במרפאה של חן קוגל, ובפסק הדין השני הוסמך פקיד לפטר ראש ממשלה. הדיפסטייט חגג ניצחון כפול.

"בימים אלה מרחפות מעל מדינת ישראל סכנות קיומיות, מחוץ ומבית. בעוד שורות אלה נכתבות, ומאז הטבח הנוראי ומעשי הזוועות של יום 7 באוקטובר, מדינת ישראל נתונה במלחמה עקובה מדם נגד אויב ברברי שקם עלינו לכלותנו. על סכנות אלה שמחוץ נגבר ביד חזקה ובזרוע נטויה.

הדמוקרטיה הישראלית נתונה בימים אלה בסכנה מבית, והיא מגולמת בתיקון לחוק יסוד: השפיטה - שנועד להביא לשינוי משטרי יסודי במדינת ישראל".

זה לא רמי בן יהודה, אפילו לא שקמה ברסלר - זו השופטת ענת ברון משווה בפס"ד בין סכנות קיומיות. מצד אחד האנסים הרוצחים של חמאס, ומצד שני לוין ורוטמן. וזה מרתיח יותר מהכל. זה הלך הרוח של השופטים, של האליטות המשפטיות, וזה לא רק בניגוד גמור לכל מה שידענו והכרנו על ה"חוקה" הישראלית, אלא בעיקר מדגים חוסר אחריות מוחלט.

וזה מוביל אותי לשיחה שערכתי עם חברי משה לפני חודשיים. משה טען שזו טעות חמורה שלא להעלות את אחריותה של המערכת המשפטית לטבח אוקטובר. לא יכול להיות שבעל הסמכות לא יישא באחריות, אמר משה. "אם נבחרי ציבור ואנשי מערכת הביטחון נדרשים להסברים, מדוע שהגוף בעל הסמכות הגבוהה ביותר לא יידרש לאחריות?"

שים בצד את כל הקונספציות הגדולות, האידיאולוגיות, המדיניות והצבאיות. יש דבר אחד שהתרחש בשנים האחרונות ואפשר את התנאי היסודי של המתקפה של חמאס - הפרימטר הביטחוני. שחיקת הפרימטר הביטחוני היתה תנאי יסודי והכרחי עבור האויב בביצוע המתקפה. האויב התאמן, התכונן, ובד בבד הרדים את המערכת. שחיקת הפרימטר היתה תנאי היסוד לתחבולה המבצעית של מתקפת הדמים.

עד 2018 צה"ל קבע שכל עזתי שיתקרב למרחק של פחות מ־300 מטרים מהגדר יירה. עתירות לבג"ץ, אף שנדחו, גרמו לכך שהפרימטר נשחק ונעלם. אל תטעו בדחיית העתירות: הן אכן נדחו (כמו הרבה פעמים), אלא שתגובות המדינה והצבא כללו ויתורים טרגיים בעקבות ביקורת בג"ץ. זו השיטה. מספיקה עתירה - והצבא מתקפל.

איך זה ייתכן, שאל אותי משה, שמתקפת חמאס ריסקה את כל קונספציות השמאל, ודווקא השמאל במקום להתנצל תוקף? איך ייתכן שהמילה "משיחיים" הפכה לקללה, ומי שמאז הסכם אוסלו הזהירו מפני הבאות נמצאים בעמדות מגננה? איך זה ייתכן שמי שבמסגרת ויכוח פוליטי פגעו במתכוון במערכת הביטחון באמצעות סרבנות המונית, במקום לבקש סליחה מרשים לעצמם להתקיף?

הבעיה היא, ציין משה, שאני ורוב מכריע של מובילי הדעה במחנה הלאומי החלטנו שלא מנהלים את הוויכוח בשעת מלחמה והותרנו את הזירה לאבות המחדלים (השמאל והתקשורת שלו) להשתולל. להפקרת הזירה, הזהיר אותי משה, יהיו השלכות חמורות.

אמרתי לו: עזוב רגע את הפוליטיקה, השמאל הפסיד בהשקפה, הציבור זז ימינה, הציבור רוצה זהות יהודית. משה לא הסכים איתי.

אחרי האינתיפאדה הראשונה, ממש בדמדומיה, מפלגת העבודה זכתה בבחירות 1992 וניהלה קמפיין ימני מאוד. רבין אמר שהוא לא ידבר עם אש"ף. אז אמר. הסכם אוסלו פתח את שערי הגיהינום. אחרי הפיגועים הנוראיים שאוסלו הביא, אחרי האינתיפאדה השנייה וכל נרצחיה, באה ההתנתקות. מי שחושב כמוך שמסקנת השמאל עכשיו תהיה אחרת חי בהזיה.

ועוד הוסיף משה: מנחם בגין הביא הסכם שלום עם האויבת הכי חזקה של ישראל, מצרים, ובכל זאת הם המשיכו לרדוף אותו. במלחמת לבנון הראשונה הם כתשו אותו וספרו לו הרוגים, עד שהוא נשבר ופרש. לא היה לו משפט במחוזי בירושלים.

שנת תש"ח היא כנראה השנה הארוכה בתבל. השאלה היא, האם יש לנו פריבילגיה להפיץ דכדוך ואווירת נכאים? האם יש לנו מנדט להנמיך את רוח העם כשהחיילים בחזית מקריבים את חייהם? האם לטור הזה יש מקום בכלל?

יש שני סוגים של מדכדכים: המדכדכים שמשיחים לפי תומם, ואלו שעושים זאת מתוך כוונת מכוון, מתוך רוע טהור. למשל, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שאמר כי צה"ל הפסיד ותמונת הניצחון היחידה תהיה הדחת נתניהו. קשה לחמוק מהמחשבה האיומה שבבחירה בין ניצחון ישראלי על חמאס לבין הדחת נתניהו, הרמטכ"ל לשעבר - אמנם הכושל בתולדות המדינה אבל עדיין הרמטכ"ל לשעבר - בוחר באפשרות השנייה.

דוח ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה קבע כי "הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תוכניות למצב הסלמה בזירת הלבנון". אות הקין של מלחמת לבנון השנייה צרוב על מצחו של הרמטכ"ל לשעבר, שבעזות מצח מגלגל את החרפה הלאה ומוכן שצה"ל יפסיד במערכה, העיקר שהילד שנולד לפני 74 שנה בירושלים יודח.

"הבעיה היא בימין, שלא נמצא על המגרש", אמר לי משה. במקום שהשמאל האוסלואי, הממסד הביטחוני, התקשורת ומערכת המשפט בראשות בג"ץ יעמדו במוקד הדיון על האחריות לקונספציות ולמהלכי היסוד שהובילו לאסון (שסופו עדיין לא ידוע), הם מסמנים את נתניהו וחומקים מאחריות.