פסיקה של בית הדין הבינלאומי בהאג נגד ישראל עלולה ליצור כדור שלג

האג. בישראל מוטרדים מאוד מהתביעה שדרום אפריקה הגישה לבית הדין הבינלאומי, בטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם (ג'נוסייד). לא מדובר בבית הדין הפלילי, המוכר, שבו כבר נידונות תביעות נגד ישראל, אלא בבית הדין לצדק, שגם הוא שואב את כוחו מהאו"ם.

בית הדין בהאג הוקם כדי לדון בסכסוכים בין מדינות בהסכמה, ובאפשרותו גם לתת חוות דעת מייעצת בעניינים שונים. את ישראל זה העסיק פעמיים בעבר: הפעם הראשונה היתה ב־2004, כאשר נדרשה חוות דעתו של בית הדין בסוגיית גדר ההפרדה ("החומה") שנבנתה אז על הקו הירוק, והפעם השנייה בשנה שעברה, כאשר נדרש לסוגיית הכיבוש הישראלי בשטחים (דיון בנושא נקבע לחודש הבא).

התביעה הדרום־אפריקנית מתבססת על האמנה למניעת רצח עם מ־1948, שישראל חתומה עליה לצד 142 מדינות נוספות. באמנה נקבע כי במקרה של סכסוכים יכולה כל מדינה לפנות לבית הדין, כאשר העותרת לא חייבת להיות זאת שנפגעת, כי רצח עם הוא עניין אוניברסלי (דיון דומה מתקיים כיום בתביעה שהגישה גמביה כנגד מיאנמר). זאת גם הסיבה שישראל תופיע בהליך ולא תחרים אותו: היא לא יכולה להתכחש לחתימתה על האמנה ועלולה להינזק אם תתעלם מהדיון.

בית הדין מתכנס תמיד בהרכב מלא של 15 שופטים מכל העולם. הדיונים עצמם לוקחים זמן ומן הסתם יארכו שנים, אבל דרום אפריקה לא ביקשה רק פסיקה עקרונית אלא גם סעד זמני, שלטובתו נקבעו דיונים כבר בשבוע הקרוב. סעד כזה יכול להינתן מהר יחסית, כפי שקרה בבקשה דומה שהגישה אוקראינה נגד רוסיה בראשית המלחמה בין המדינות (רוסיה צפצפה אז על ההחלטה).

החשש הוא שבית הדין יוציא צו שמורה לישראל להפסיק את הלחימה בעזה. הסיכוי לכך לא גבוה, אבל בית המשפט יכול להוציא גם נוסח מרוכך שמורה לישראל להימנע מפעולות שמסכנות אזרחים או פוגעות בהם. לצו כזה אין לכאורה משמעות (ע"ע רוסיה), אבל יהיו מדינות שייקחו אותו למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה שיוטלו על ישראל סנקציות.

לכאורה, שוב, לא ביג דיל. עוד דיון בגוף ששונא את ישראל, עוד החלטה אנטי־ישראלית צפויה, עוד דרישה למועצת הביטחון של האו"ם, עוד וטו שארה"ב תטיל. אז זהו, שלא. אם בית הדין יפסוק כנגד ישראל, חצי עולם ואחותו יראו בכך הוכחה שישראל מבצעת רצח עם בעזה. העניין הזה יחלחל לכל פורום אפשרי: בתקשורת הממוסדת והחברתית, באקדמיה, בשיחות סלון ובהפגנות רחוב. זה יוביל ללחץ על ממשלות - האמריקנית בראשן - להקשיח עמדות כלפי ישראל. במקום שחמאס ישלם את מחיר פשעיו של מתקפת 7 באוקטובר, ישראל תשלם בריבית דריבית: גם בנזק שנגרם לה אז, וגם במהלכים בינלאומיים שיפגעו קשה בלגיטימציה שלה ועלולים להגיע עד כדי ערעור על עצם קיומה.

אל"מ (מיל') פנינה שרביט ברוך, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, סבורה שמדובר בתהליך מסוכן שמשרת את אויבי ישראל. היא הביעה חשש כי תהליך כזה יתגלגל בעתיד גם לסנקציות ולדרישות להכריז על ישראל כמדינה מצורעת, וגם בדרישה לחקירה מקבילה בבית הדין הפלילי בהאג לחקור אף הוא את "רצח העם" בעזה - מהלך שעלול להוביל בקצה להליכים פליליים כנגד בכירים ישראלים.

קשקשת מסוכנת

ישראל לבדה לא תוכל להגן על עצמה בהליך הזה. כתמיד היא זקוקה לארה"ב לצידה, מאחוריה ומלפניה. סביר שהציר ירושלים־וושינגטון כבר עובד שעות נוספות בעניין הזה, עם לחצים מאחורי הקלעים על כל מי שאפשר, ודרכו על מדינות נוספות, לבלום מהלכים שעלולים להקשות על ישראל בלחימה ומעבר לה.

זאת הפעם המי־יודע־כמה במלחמה הזאת שוושינגטון מתבררת כמשענת יצוקה מבטון. קדמו לה סיוע צבאי, דיפלומטי ואזרחי חסר תקדים, ובעיקר חיבוק אוהב מהנשיא ביידן שהגדיר את עצמו (ובצדק) "הציוני האחרון". אפשר וצריך להיות מוטרדים ממה שיקרה כשיפרוש, ללא קשר לזהותו של מי שיישב אחריו בבית הלבן. ספק אם ישראל תזכה שוב לנשיא שיהיה מוכן לסכן עבורה את עתידו הפוליטי, את שמו ואת המורשת שלו.

מדינה נורמלית עם פוליטיקאים אחראיים היתה פותחת כל בוקר וסוגרת כל לילה באמירת תודה לביידן ולממשלו. מדינת ישראל היא אחרת: על חלקים נרחבים שלה השתלטה כנופיה חסרת אחריות, שמחבלת בהתמדה באינטרס הלאומי. כך השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שהזכיר שוב השבוע בציוץ בטוויטר שישראל היא לא עוד כוכב בדגל האמריקני.

לא צריך להסביר כמה כפוי טובה זה נשמע: מצד אחד לקבל כסף אמריקני, נשק אמריקני ווטו אמריקני, ומצד שני להגיד לאמריקנים ללכת לחפש. אם ארה"ב תחליט לחפש, או קצת להרפות מאיתנו, ישראל תהיה אבודה בכל כך הרבה מובנים - מדיניים, ביטחוניים, כלכליים, מסחריים, ואפילו כאלה שנוגעים לחופש תנועה ועבודה - ששום תפילה לא תוכל להושיע.

ישראל היא אכן לא עוד כוכב בדגל האמריקני, אבל צריך להיות גס וחסר אחריות מינימלית כדי להגיד את זה בדרך הזאת ובעיתוי כזה. זאת כמובן עוד הוכחה לכך שהחבורה הזאת, שבן גביר הוא מייצג מובהק שלה, לא מבינה דבר וחצי דבר באסטרטגיה או באינטרסים לאומיים, אבל מצופה מראש הממשלה להשתיק אותה מתוך הבנת הנזק שהיא גורמת.

משרד החוץ האמריקני פרסם השבוע הודעה חריגה שנקבה מפורשות בשמם של בן גביר ושל שר האוצר בצלאל סמוטריץ', על רקע אמרותיהם החוזרות ונשנות שצריך להגלות את תושבי עזה. בהודעה נטען שהרטוריקה "הנפיצה וחסרת האחריות" שלהם אינה מייצגת את עמדתה של ממשלת ישראל ושל ראשה, והיא צריכה להיפסק לאלתר. האמריקנים גם חוזרים בהודעה על דבריהם שעזה היא אדמה פלשתינית וכך היא תישאר, אבל ללא שליטה של חמאס או ארגוני טרור אחרים שעלולים לאיים על ישראל.

בהודעה הזאת יש שלושה אלמנטים שדורשים התייחסות. הראשון, הגב המוחלט שהממשל ממשיך להעניק לישראל במלחמה בחמאס, עד להסרת האיום מצידו. השני, שכל פתרון שכולל יציאת אזרחים מעזה לא עומד על הפרק (ממילא מדובר בחלומות הזויים: אין אף מדינה ערבית או מערבית שתסכים לקבל 2.2 מיליון עזתים עניים). והשלישי, שלוושינגטון נמאס מהאמירות הקיצוניות בישראל, והיא מוציא לממשלה כרטיס צהוב, מעין אזהרה, שבהמשך לה עלולים להגיע גם מעשים.

עכשיו חברו את כל אלה: את האג וכאב הראש בבית הדין הבינלאומי לצדק, את הלחצים הגוברים בסוגיית המלחמה בעזה, את הצורך הישראלי באמל"ח ובגיבוי בינלאומי לטובת עזה אבל גם לאפשרות שהמערכה תתרחב בצפון (ובגזרות נוספות), ואת החשש מסנקציות או מבידוד מדיני. מה קיבלנו? מדינה שצועקת שהיא לא כוכב על דגל הפסים והכוכבים, אבל רחוקה מלהיות תלויה רק בעצמה.

בימים כאלה נדרשים תבונה ושיקול דעת - שני מצרכים שחלקים נרחבים בממשלה ובכנסת נעדרים אותם. קחו את משה סעדה מהליכוד, שהתראיין השבוע ואמר את המשפט הבא: "אתה הולך לכל מקום ואומרים לך 'תשמיד אותם'. בקיבוצים, וגם חבריי לפרקליטות שנלחמו איתי בעניינים הפוליטיים, אומרים לי 'משה, ברור שצריך להשמיד את כל העזתים'".

התביעה הדרום־אפריקנית להאג כוללת שלל התבטאויות ישראליות כאלה, כולל של פוליטיקאים ואישי ציבור בכירים, שנאספו בשקדנות ומציגות לכאורה תוכנית ישראלית לבצע רצח עם בעזה. אם את האמירות שנאמרו בלהט הרגע והאירועים עוד אפשר להבין (אף שממנהיגים מצופה לנשום עמוק ולדבר מהראש ולא מהבטן), אין שום דרך להסביר את הטמטום המזיק שנמשך עד היום ומספק דלק לשונאי ישראל בעולם.

ואפשר גם להגיד מילה על מוסר. אנחנו לא כמוהם. הם (חמאס, חיזבאללה) רוצחים אותנו כי אנחנו ישראלים. אנחנו נלחמים רק במחבלים שביניהם. זה מה שמייחד אותנו. זה מה שמעניק לנו את הלגיטימציה. זה מה שאפשר לישראל להרוג באויביה בכל מערכות העבר, ועל הדרך גם להרוג המוני אזרחים אבל ליהנות מהגנות משפטיות כי אנחנו נתפסנו תמיד כטובים וכמוסריים וכאלה שמקפידים על דיני המלחמה.

ויותר מזה: העולם הנאור, זה שישראל בזה לו ביד אחת ורצה לבקש ממנו סיוע וגיבוי ביד השנייה, צידד בישראל בין היתר כי יש לה מערכת משפט עצמאית. יש שלל דוגמאות לכך שעתירות לטריבונלים בינלאומיים נדחו בטענה שבית המשפט העליון בארץ דן בסוגיה, וצריך לקבל את הכרעותיו. את השכפ"צ המשפטי הזה - שחוצץ בין מפקדי וחיילי צה"ל להאג ובין ישראל לסנקציות וחרמות שונים - ניסו כאן לקעקע בשנה החולפת, אבל מסתבר שהניסיונות לא תמו. חבר הכנסת צביקה פוגל, ממפלגתו של בן גביר, הבהיר השבוע שאחרי שיסיים עם חמאס וחיזבאללה הוא יתפנה לטפל בבג"ץ.

עזבו את הסטייל: לשים את בית המשפט העליון באותה שורה עם הגרועים שבאויבי ישראל. ועזבו גם את הנזק: לאיים על מערכת המשפט בימים שישראל צריכה אותה ואת עצמאותה יותר מתמיד. אבל איפה הביחד, בזמן מלחמה, כשחיילים נהרגים, כשכל המדינה מגויסת על מדים או על אזרחי, כשישראל במלחמה, תרתי משמע, בכל חזית אפשרית. מתברר שפוגל, ולא רק הוא, חי עדיין ב־6 באוקטובר, והאויב האמיתי שלו הוא אזרחים ישראלים.

מפקדים מקדימה

נכון לאתמול יש לצה"ל 504 הרוגים מאז 7 באוקטובר. החלוקה שלהם חוצה כל קריטריון אפשרי: גברים ונשים (ממתקפת השבת השחורה), קרביים ובעלי תפקידים עורפיים (בבסיסים שהותקפו), מבוגרים וצעירים, וכמובן כל פילוח חברתי - חילונים ודתיים, יהודים ובני מיעוטים, עירוניים ומי שמתגוררים ביישובים אחרים (עם אחוז בולט של קיבוצניקים ושל חובשי כיפות).

יש שני נתונים שראוי לשים לב אליהם במיוחד. הראשון נוגע למילואימניקים: 28% מהנופלים מגיעים ממערך המילואים. זה מערך שנחבט בכל דרך אפשרית בעשורים האחרונים, והוכיח שוב כעת שאפשר לסמוך עליו ושאי אפשר בלעדיו. זה חשוב באינספור היבטים בראייה קדימה: בצורך לאמן אותם ולצייד אותם על בסיס קבוע, רב־שנתי, בלי עיגולי פינות; בצורך להוקיר אותם בכל דרך אפשרית, מתגמול אישי ועד לתעדוף בלימודים, להנחות במסים ולעידוד רכישה בעסקים שלהם; ובצורך לפתור את הבעיות שנותרו להם בעורף, מסיוע לנשים ולילדים (לרבות סיוע נפשי) ועד עזרה בעסקים ובלימודים.

הנתון השני נוגע למפקדים. 26% מהנופלים הם קצינים, כולל בכירים. בין ההרוגים יש ארבעה אלופי־משנה בקבע ואחד במילואים, שמונה סגני־אלופים, 23 רבי־סרנים בקבע ושישה רבי־סרנים במילואים, 29 סרנים בקבע ו־16 סרנים במילואים, 26 סגנים בקבע ושניים במילואים, ושבעה קצינים בדרגת סגן־משנה. לצידם יש עוד עשרות נגדים בקבע ובמילואים.

אפשר ללמוד מכך שבמלחמה הזאת המפקדים מובילים מלפנים. לא עוד פלזמות, אלא "אחריי" במובן הכי עמוק שיש. זה בלט בשבת השחורה, שבה הגיעו מפקדים מכל מקום אפשרי והסתערו בעצמם כדי להציל אזרחים בקיבוצים (ובגלל המצב הכאוטי גם שילמו מחיר יקר במקרים רבים), וזה בולט גם בלחימה בעזה.

השקעה עתידית

אין כמעט דילמה בלחימה שהפתרון שלה לא נגמר בצמד המילים "מפקדים מקדימה". החשש מפגיעה בחטופים? מפקדים מקדימה. ירי דו־צדדי? מפקדים מקדימה. דילמות בהפעלת אש מאסיבית אל מול פגיעה בחפים מפשע? מפקדים מקדימה. אפילו עניינים ארציים יותר כמו בעיות ת"ש, מזון או געגועים לבית נפתרים כמעט תמיד בנוכחות של המפקדים לצד החיילים, בהבנה שכולם נוסעים באותם כלים, חשופים לאותן סכנות, אוכלים אותן מנות קרב, לא מתקלחים ומתגעגעים הביתה באותה המידה.

הפיקוד בצה"ל אכל הרבה קש לאורך השנים. עשו עליו מערכונים, פגעו לו בזכויות, חבטו בו בכל דרך אפשרית. זה גרם לכך שרבים וטובים בחרו לעזוב, בוודאי כשהתגמול בחוץ היה גדול פי כמה מזה שצה"ל ידע לתת, וכאשר על הפרק לא נראו אתגרים ביטחוניים קיומיים שהציבו את המדינה לפני כל דבר אחר.

העניין השני, של האיום הקיומי, השתנה כעת. לא צריך להסביר לאף אחד את החשיבות של השירות ושל ההגנה על המולדת. סביר שאחרי המלחמה הזאת נראה רצון משמעותי לא רק לחתום קבע, אלא גם לחזור לשירות, וסביר שגם יהיה צורך בכך משום שצה"ל יידרש להגדיל יחידות כדי לספק את כלל צורכי הביטחון בגבולות השונים שצפויים להאמיר משמעותית.

העניין הראשון, של התגמול, דורש שינוי מיידי. משרד האוצר חבט במשרתי הקבע ללא הרף ובכל דרך. ההסכמים שהושגו היו בעייתיים, וגרמו לכך שרבים בדרגות הביניים עזבו לפני שמיצו את השירות שלהם. אם צה"ל רוצה להשתפר, ובעיקר להצטיין, הוא חייב לעבור שידוד מערכות בתחום הזה של תגמול ותנאים, כדי שיוכל לפתות את הטובים ביותר להישאר בשירות (או לשוב אליו).

זה נכון בכל המערכים. אחרי המלחמה הזאת יידרשו יותר מפקדים קרביים במערכי השדה, אבל גם במערכי האוויר והים. כתוצאה מכך יידרשו גם יותר קצינים במערכים שתומכים את הלחימה, ובעיקר במודיעין: הנטייה היא לחשוב שאחרי הכשל הנורא של 7 באוקטובר לא צריך יותר מודיעין כי אי אפשר לסמוך עליו, אבל האמת הפוכה לגמרי: צריך הרבה יותר מודיעין, ובעיקר מודיעין טוב יותר, כדי שיוכל למנוע את הפעם הבאה. כדי שיהיה מודיעין כזה, צריך שהאנשים הטובים ביותר ישרתו בצה"ל, וכדי שהם יבואו לצה"ל (בעיקר במערכים הטכנולוגיים), צריך לדעת לתגמל אותם באופן הולם.

כדי לתת ביטחון לשנים קדימה צריך קודם כל לנצח במערכה, אבל אחר כך נדרש גם להשקיע בעתיד: בבניית המערכות המתאימות, בהתאמת שיטות הלחימה וההגנה, וברתימת האנשים הנכונים. זה תיקון מתחייב שעלות כספית ניכרת בצידו. הדיבידנד שהוא יניב יהיה משמעותי פי כמה.