למגלומניה של שופטי בג"ץ אין גבול

מקובל לחשוב שלא ראוי לבטל את הדמוקרטיה בזמן מלחמה, אלא להמתין בנימוס לשוך הקרבות. למעשה, כך נהג בית המשפט העליון בעשורים האחרונים. הוא צבר לעצמו כוח שלטוני ללא מקור סמכות חוקי, פסק על פי השקפת עולמם של השופטים, ושליטתו בוועדה למינוי שופטים הבטיחה שהשקפת עולמם תזכה לרוב בבית המשפט, גם אם לא בקרב הציבור ונבחריו.

התרגלנו. לכן אפשר להתייחס לפסילת חוק יסוד השבוע כעבירה טכנית של זירוז הפסיקה, כדי שתכלול בתוכה גם את השופטות הפורשות אסתר חיות וענת ברון (שהשוותה בפסק הדין שלה בין סכנת חמאס לבין סכנת תיקון עילת הסבירות), וגם כזלזול במצוות האחדות בזמן מלחמה. זוטי דברים.

חמיסת השלטון על ידי בג"ץ היא לא רק עניין עקרוני על מהות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות וכו'. יש לה השלכה מעשית על אופייה ועל פעולותיה של מדינת ישראל. בית המשפט העניק זכות עמידה לארגוני שמאל רדיקלי ולממשלות זרות, ביטל את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, התערב בענישת מחבלים, בשיטות לחימה של צה"ל, והוא לא יהסס לפסול גם את חוק השבות. נוסף על התנערות השופטים מדבר החוק - יש בהם רוב שהמחויבות שלו לציונות, ליהדות וללאומיות קצת מתנדנדת.

לתאוות הכוח של שופטי בית המשפט העליון אין מעצורים, ומי שצובר כוח - עושה זאת כדי להשתמש בו. הטילים לא יחלידו על הכנים. בית המשפט העליון אגר נשק נגד רצון הרוב, נגד ריבונות העם ונגד בית המחוקקים, והוא השתמש בו פעם אחר פעם. הוא הכריז מלחמה על הדמוקרטיה - וניצח.

בשם האחדות בימין ויתרו לעת עתה על הדמוקרטיה. אלא שאחדות היא אירוע חד־סטרי, שבו הימין מוותר על מטרותיו, ואילו השמאל מואיל בטובו לקבל את קורבן הימין

רק שני שופטים - סולברג ומינץ - סבורים שאין לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקי יסוד. מה שמצביע על כך שהבעיה של בית המשפט העליון חמורה אף יותר ממה שחשבנו. רוב מוחץ של שופטים הציב את עצמו מעל הציבור ונבחריו. השבוע פרסמו אותם אנשים עצמם פסקי דין בעניין נוסף שלא הוסמכו לדון בו: סעיף הנבצרות בחוק יסוד: ראש הממשלה. הם אמנם לא פסלו את התיקון, אך קבעו (בחוסר סמכות) כי החוק ייכנס לתוקף רק בכנסת הבאה. וכך, נתונה כהונתו של ראש ממשלה נבחר בידיהם של אנשים שבזים לציבור הימני בפרט ולשיטה הדמוקרטית בכלל. חלודה לא תהיה כאן. העותרים כבר מתחממים על הקווים, וכל מחנה קפלן עדיין מוכן להשתמש בנכסיו: האקדמיה, התקשורת, הרופאים, ואולי שוב הסרבנים של חיל האוויר.

ראשי מחנה הימין בכנסת ובממשלה קיבלו בהכנעה את פטיש השיפוט שהוטח על ראשם, ובשם האחדות ויתרו לעת עתה על הדמוקרטיה. וכאן כדאי להתייחס למשמעות המילה "אחדות" בהקשר הזה: אחדות היא אירוע חד־סטרי, שבו הימין מוותר על מטרותיו, זכויותיו והישגיו, ואילו השמאל מואיל בטובו לקבל את קורבן הימין. שופטי בית המשפט העליון לא מכירים במילה בשום משמעות שהיא. הם בעטו גם באחדות המלאכותית הזו.

הם לא צריכים אחדות, כי במשך שנה חסמו לכבודם צמתים, העריצו אותם באולפנים וטייסים סירבו להתייצב לאימונים כדי שחלילה לא ייווצר מנגנון שיגדיל את נציגות הרוב בבית המשפט העליון. רופאים עזבו את משמרתם, ההסתדרות השביתה את המשק, הממשלה צייתה לכל גחמותיהם, נאלצה להישבע שוב ושוב שתציית לפסיקות בג"ץ ושלחה עורכי דין להתחנן בפניהם בדיונים על עתירות, שעצם הדיון בהן הוא חריגה מסמכות. מי הפתי שיחליף את מסיבת הסגידה הכוחנית הזו בפסיקה על פי חוק? אפילו השופטים שלא פסלו את התיקון לעילת הסבירות, שמחו לגנוב את תפקיד הפוסק האחרון. יש אחדות בבית המשפט העליון - היצר הדיקטטורי.

אנחנו באירוע חמור. הפסימיים יאמרו: הלך עלינו. האופטימיים גורסים: ניצחון פירוס. המלך פירוס ניצח בקרב נגד הרומאים, אך איבד כל כך הרבה חיילים, שהבין שעוד ניצחון כזה - וצבאו יושמד. זו השוואה לקויה מכיוון שהמחנה הבג"צוקרטי לא נחלש. הוא מוכן לקרבות הבאים כשהוא חזק מתמיד, יהיר מתמיד וחסין מתמיד. הוא לא פירוס, אלא האימפריה הרומית.

חברי ממשלת הימין גזרו על עצמם קבלת הדין. לא רק מטעמי התמקדות במשימת המלחמה ושמירה על ממשלת החירום, אלא כי ברק, חלוץ, יאיר גולן וחייליהם יבעירו את הרחובות. אין דרך להתמודד עם אירועים כאלה בזמן מלחמה. לשמאל יש תמיד בארסנל תותח קדוש להטביע כל אלטלנה מזדמנת. ואם אין אלטלנה - עילת הסבירות או הוועדה לבחירת שופטים.

לממשלה אין ברירה. אבל הגיע זמנו של מחנה הימין להיפטר מכל שריד לכבוד האזרחי כלפי בית המשפט העליון. הוא לא ראוי לכבוד, הוא לא חלק מהמרקם החי, הנושם והנלחם של עם ישראל. בית המשפט העליון הוא מפלגת שמאל קיצונית, שהתנערה אפילו מהטקס הסמלי של השעיית מחלוקות עד אחרי סיום המלחמה. נימקה חיות שהבהילות נבעה משני מקורות זהים בחשיבותם: הראשון, "מדובר בסוגיות הנוגעות למאפייני הזהות הגרעיניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", והשני, מועד הפרישה שלה ושל השופטת ענת ברון. בעיני חיות, דעתה הפרטית היא הזהות הגרעינית של מדינת ישראל.

בשנת 2001 התראיין נשיא בית המשפט העליון בדימוס, משה לנדוי, לנדב שרגאי וביקר את ההפיכה השיפוטית - והמשטרית - של אהרן ברק: "הדרך שלו מקוממת על בית המשפט ציבורים רחבים, מעוררת שנאה וגורמת לאיבוד האמון בניטרליות של המערכת המשפטית. (...) אנו הוכשרנו לשפוט. לא לשלוט. יש כאן יומרה להציב את השופטים מעל הכנסת. הכנסת היא הריבון, לא אנחנו.

"כאשר אנו פוסקים בסוגיות ציבוריות שנויות במחלוקת, עלינו להיזהר מנטישת הניטרליות, שסופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו", אמר לנדוי והזהיר: "הפיתוי גדול, אבל זהו מדרון שאחריתו - מי ישורנה". השופטים לא עמדו בפיתוי, אבל במריבה עם הציבור הם יפסידו. גם האימפריה הרומית נפלה. הזהות הגרעינית של מדינת ישראל היא הרבה דברים. אף אחד מהם הוא לא המגלומניה של שופטי בג"ץ.